טוב טעם ודעת צד

וע"ד השאלה בפרה שקפצה על הגדר בנוי מעצים הנעוצים בקרקע ונקרע קצת מבטנה על עץ אחד מהגדר ויצא דם ממקום המכה ובשעת מעשה לא השגיח בעל הפרה אם עבר הקרע לתוך החלל רק אחר איזה שבועות נודע לו שזה צריך לשאול ושאל ואמר אשר כעת יש על מקום המכה נפוח כמו אגרוף אדם קטן ועל העור במקום הקרע יש גלד גדול וכשקרע הגלד מעל העור ראה שהבשר שלם ולא ניקב לתוך החלל. הנה לדינא היה נראה דאין להחזיק ריעותא יותר ממה שראינו וכיון דהבשר לא הי' נקרע מעבר לעבר א"כ הוי כמו ספק על וספק לא על ואין לחוש שמא נתרפא כיון דחזינן דמקום הקרע עדיין ניכר ולא נתרפא אם איתא דנקרע יותר נמי לא היה נתרפא ומוכח דלא היה נקרע מעולם וכיון דבבשר החופה את הכרס יש פלוגתת הפוסקים והוי רק ספק לכך בזה הוי לי' ס"ס וכדי להקל בזה ומוקמינן לי' בחזקת היתר כנ"ל נכון: תשו' ע"ו (לסי' מ"ד) בכוליא שנמצא בה בועא על הלובן ופתחו הבועה ונשפך מה שהי' בתוכה. הנה בזה יש להטריף כיון דיש מטריפין בעכורים וסרוחין אפי' לא הגיע ללובן ואפילו לדעת המכשירים היינו אם לא הגיע ללובן כלל, אבל באם הגיע למקום הלובן יש לומר דשדא תכלא בכולה. ולכך אם הוי ידעינן שהיו עכורים הי' טרפה ודאי לכ"ע, לכך אם לא בדקו הוי כספק טרפה שנאבד בלי בדיקה וטרפה. הן אמת דבכו"פ משמע דבעינן שישלוט גם בלובן אך אין דבריו נראין בזה, דכונת הש"ך דאם הוי מונח למעלה על הלובן אפי' לא הגיע לתוך הלובן נמי טרפה וז"ב: תשו' ע"ז (לסי' מ"ח) מעשה שנמצא בקורקבן חתיכת מחט בעובי הבשר ולהלן מסוף המחט הי' ג"כ שביל עד סמוך לסוף כלות הבשר והי' שלם ויפה מבפנים ומבחוץ בלי שום היכר. הנה דין זה מבואר ברמ"א סי' מ"ח שמיקל בזה בהפ"מ, אף דהכא יש חשש להחמיר כיון דהשביל היה מתפשט לחוץ יותר מאורך החתיכות מחט א"כ יש לומר דהיתה המחט שם וחזרה ויש לומר דהיתה גם בחוץ וחזרה. כאן אין לומר כן מתרי טעמי אחד כיון דהוי רק חתיכות מחט א"כ יש לומר דמקצת מחט נתעכלה דגם מין ברזל מתעכל מן החמימות כמו שעיני ראו מעשה כזה, וא"כ יש לומר דהמחט לא חזרה כלל רק דנתעכל קצת וממילא היכא שלא ראינו שביל לא הי' שם מחט. ועוד יש לומר דהשביל לא נעשה מחמת שהיה שם מחט רק מחמת כאב המחט נרקב הבשר שם א"כ כיון דבמקום שהיתה המחט איכא שביל ובחוץ לא ניכר כלל מוכח דלא היתה שם כלל ואפי' הל"ש מודה בזה דכשר, גם הוי ס"ס דלמא לא ניקב לחוץ כלל ושמא נתרפא בפנים קודם שניקב לחוץ. ולכך יש להתיר בזה בהפסד מרובה וכן אני מורה תמיד בכה"ג להקל בהפ"מ. וז"ב: תשו' ע"ט (לסי' נ"א) בפרה אחת שאכלה והתחילה לנפוח ולקח עכו"ם סכין ודקרוה בין הצלעות ויצא רוח ולא פרש ונתרפא' מה דינה של הפרה. הנה כבר כתבתי כמה פעמים להיתר בזה אם לא ראינו שניקב הכרס דכאן אינו דומה למחט בחלל הגוף דשם לא הוי רק ספק אחד שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים או לא אבל כאן הוי ספק שמא לא נכנס הסכין שניקב בו לפנים רק נשאר העוקץ עומד בשוה לצלעות א"כ הוי זה כמו ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא ניקב הוי ס"ס ומותר בזה. גם יש לומר דהאומנים בקיאים בכך והם נזהרים שלא ליגע בפנים פן יטריפנה לכך לדעתי מותרת הפרה ועכ"פ למוכרה לנכרי בודאי מותר בלי חשש ופקפוק. אבל אם היינו רואים שיצא הפרש וניקב הכרס אז מודה אני שהיא טרפה ואז אסור למוכרה לנכרי. כן נראה לי ברור ודו"ק: ובדין השאלה שאיש אחד הי' מחזיק אווזות בקאמיר ומקאמיר זו הי' פתח פתוח לקאמיר אחרת ושם הי' לו כלוב עם עופות ונכנס טחור לקאמיר הראשון ופצע להאווזות ולא נודע אם היו גם בקאמיר השני. הנה בתשובת ב"ח התיר אפי' אם הי' הדורס באותו חדר רק דלא ידוע אם נכנס לכלוב דגם זה הוי כספק על, ואני פוסק יותר דאפי' נמצא עוף נדרס בכלוב רק שראשו או צוארו חוץ לכלוב יש להקל בזה דהוי ספק על ספק לא על דאפשר דהעוף הוציא ראשו לחוץ ושם דרסו ולא פשט ידו לפנים, א"כ הכא בנ"ד פשיטא דהעופות מותרין וז"ב ופשוט: תשו' פ"ב (שייך לסי' נ"ה) מעשה שנמצא אחר אכילה בעצם הקולית של עוף תוך קשר אגודל שבירה ונקשר שבר על שבר והי' לכבוד שבת וגם הוי הפ"מ ובשעת אכילה לא ראו שום ריעותא בעור ובשר. הנה דבר זה אם הי' חוץ לקשר אגודל אף דלא דקדקו לראות אם הי' יפה הבשר או לא אף דהוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינשי מ"מ התרתי, אך כאן דהי' תוך קשר אגודל ויש חשש של הניבים מ"מ יש להתיר כאן דאף דהט"ז ס"ל דאין להקל תרי קולא בהפ"מ מ"מ דוקא בהפ"מ לבדו אבל לכבוד שבת והפסד מרובה שוב אף דהוי תרי קולא כיון דהוי תרתי למעליותא כ"ש והפ"מ סלק תרתי נגד תרתי, גם יש לומר דהט"ז לא אמר רק היכי דהוי ב' הריעותות במקום א' כנדון דידיה אבל הכא דמצד חשש איעכול ניבין אין עיקר הטרפות במקום השבירה רק במקום הניבין והחשש שמא יצא לחוץ הוי במקום השבירה ממש לכך כל חד נדון בפ"ע והוי כאלו אירע ב' שאלות שונים דבכל חד כדי להקל בהפ"מ ומודה הט"ז בזה, לכך נראה ברור בזה להכשיר בכה"ג וז"ב: תשו' פ"ג (לסי' נ"ו) ע"ד השאלה איש אחד שהי' לו על העליה בביתו כלוב מלא עופות ולא נשמע קול צווחה ביניהם רק בבוקר כשהלכו ליתן מזונות לפניהם מצאו ראש של עוף אחד קטוע וכריסו נקרע והשליבות היו רחוקים זה מזה כערך ג' או ד' אצבעות, הנה נראה דל"מ אם מתחלה הי' הכלוב שלם ועתה הוא שנמצא שבור ודאי אסורין כולם דהרי יש לומר דעד עתה הי' שלם ועתה הוא שנשבר אחר שדרס והוי ס"ס לחומרא ספק שמא עתה נשבר ואת"ל מקודם נשבר שמא דרס גם אחרים לכך בודאי אסורין כולם. ואפי' אם הי' מעיקרא שבור נראה ג"כ דיש לחוש דאפי' לדעת הר"ן דספקא לקולא היינו רק באם הי' ידוע דהי' עמהם אז תולין לומר כיון דקטע ראשו של אחד מהם נח רוגזי' אבל בלא ידעינן שהי' עמהם מנין לנו לתלות שנכנס עמהם וגם קטע זה תחלה ואין להתיר רק באם היו כל השליבות רחוקים זה מזה דיכול לכנס מכל צד אבל אם רק במקום אחד פתוח לא מקילינן שמא נכנס במקום הזה לכך נראה אם אינו רחב מכל צד פשיטא דכולם טרפות. ורק אם הנדרס נמצא בפנים אבל אם נמצא משוך לצד חוץ יש לתלות דלא הכניס הדורס ידו לפנים והוי ספק על וכולם מותרין וכמו שהביא הפמ"ג בשם הב"ח וז"פ: תשו' פ"ד (לסימן הנ"ל) ע"ד השאלה בדיר מלא כבשים או בכלוב מלא עופות ונשמע קול צעקה ובבוקר מצא כמה נדרסים בפצע וחבורה והדבר מצוי לתלות בזאב או בברדלס וכדומה דהנדרסים ודאי יש לאסור דתולין במצוי אך אם יש להתיר השאר מכח דלא ראינו דורס לפנינו רק דתולין במצוי ולענין האחרים הוי תרי מיעוטי אולי לא הי' שם דורס וגם אולי לא דרס אחרים. הנה הדבר ברור בזה דאסורין כולם, כמו שכתב הט"ז דבדרוסה אפי' כמה ספיקות אסורה ורק בספק על אנו מתירין אבל הכא דתולין במצוי רק לצרף ספק שמא לא דרס אחרים זה לא מהני בדרוסה. ולכן אסורים כולם דאנו קיי"ל ספק דרוסה אסורה. וז"ב ונכון: תשו' פ"ז (עוד לסי' הנז') אחר שראה חתול דרס לתרנגולים כדין דרוסה האסורה דהיינו שרדף החתול בכעס והכה בידו על עוף א' ולא נודע הדבר לבעל העופות ואח"כ לקח הב"ב עוף הדרוס עם שאר עופות ושלחם לעיר אחרת על סעודת ברית מילה ושחטו שם העופות וערבו הכלים בכל העיר על הסעודה ואח"כ נתוודע בבירור שא' מן העופות הנשלחים לשם הי' הנדרס מה הדין של הכלים. הנה נראה להתיר בזה דאנן קיי"ל דאין ע"א נאמן באיסורין היכא שיש לו חזקת היתר ואינו נאמן בזה שאומר שראה שדרס העוף מיהו בזה אין די להתיר דהא אם מהימן לי' ודאי ע"א נאמן וגם מה דלא הגיד להם מיד זה לא מהני רק בפועל לא באיש אחר, אך נראה לצרף עוד היתר דודאי הוי הכא רוב שלא נדרסו ובטל ברוב מן התורה דהא קיי"ל דחתולין שלנו הם בני תרבות רק היכא דראינו דרדף והכה חוששין אבל כל דלא ראינו אין לחוש א"כ לא נאסר רק זה לבדו ואפי' זה אינו אסור רק מכח ספק דאפי' ודאי דרוסה יש לו היתר בבדיקה אם היינו בקיאין א"כ הוי ס"ס שמא אינו טרפה ואת"ל טרפה שמא אינו זה. ונהי דהוי ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מ"מ כל דלא נודע עד אחר שנתערב יש להקל בהפ"מ כמ"ש הש"ך ופמ"ג בדיני ס"ס ומה שנודע לאחר לא נחשב נודע רק לבעלים. ולכך אם לא נודע להם עד אחר ששהו הכלים מעת לעת יש להכשיר הכלים בפשיטות כנ"ל נכון: תשו' פ"ח (לסי' הנ"ל) בעה"ב אחד הי' לו יותר משלשים תרנגולים בלול אחת ובבוקר כשבא ליתן לפניהם מזונות מצא קטוע ראשו של אחד מהם ולא הי' נשמע מקודם קול צווחה והוא הפ"מ. הנה נראה לי אף דקיי"ל תולין במצוי היינו לענין אותו דבר עצמו דאתייליד בי' ריעותא כגון אווזא דמסמס קועי' דמא אבל אחרים שלא ראינו בהם ריעותא כלל אין תולין במצוי א"כ הוי ס"ס שמא לא הי' ע"י דורס כלל ואת"ל ע"י דורס שמא לא דרס אחרים וס"ס עדיף מרוב ומכ"ש ממצוי, גם אם אזלינן בתר מצוי הלא זה ג"כ מצוי שהדורס יהרוג הנדרס