טוב טעם ודעת צב

שראוי להגעיל יגעיל ושאינו ראוי להגעיל ישהנו מעל"ע עכ"פ. והז"צ שלא שמע ומכר הבשר ראוי לקונסו: תשו' נ"ב (לסי' הנ"ל) בריאה שנמצאת הארוכה ועבה כפופה כולה ממש לצד גב האונה ושוכבת עליו עד שמדוחק רביצתה שם נעשה כעין גומא בהאונא. והנה בטעם הטרפות באטום מחמת מוגלא כתב השמ"ח משום שאינה יכולה להניף על הלב והוי כחסרה האונה, וא"כ ה"נ כיון שהאונה כפופה לצד גבה אין מגיע ממנה לצד דרי דאונא היינו לצד הלב שהוא שוכן קרוב לדרי דאונא, הנה נראה ברור בזה שהיא טרפה דודאי דמי ממש לצמקה אונא דמי יודע אם בריחוק מקום יכולה להניף על הלב וגם אולי אין די לה בהנפה בריחוק מקום ומה דכשר בנתעקמה היינו אם נשאר כט"ד עומד בדרי והשאר נתעקם משא"כ כאן בנתעקם כולו ואין בו כט"ד ולדעתי הוי זה כחסרה אונא ממש. וגם יש לחוש אולי תתחכך בצלעות והוי כיתרת מגבא, וא"כ לא מבעיא כמעשה הנ"ל פשיטא דטרפה ואפילו אם נכפפה למטה כעין מעשה הנ"ל ולא יהי' נשאר כט"ד משוך כדרכה נמי טרפה מטעם הא' דהוי כחסר ממש וכשינה מקומו דמי. וזה ברור: תשו' נ"ד (עוד לסי' הנ"ל) בריאה שהיה בה ורדא קטנה שלא הי' גדולה רק כצפורן והתב"ש כתב דיש להחמיר כשיעור רוחב אגודל אם יש לומר בזה ס"ס שמא חסר ורדא כשר ושמא די בשיעור הזה. הנה לא כן הוא דהא טעמא דתב"ש דס"ל דבעינן רוחב אגודל משום דאם הוא קטן מזה הוי חסר ורדא וא"כ הוי חד ספקא אם חסר ורדא כשר או לא וטרפה. ובדין אם הי' שומא על הריאה ולא היה אפשר לקלוף בנחת רק בכח תלשו מבשר הריאה ואיכא נקב תחתון, הנה אין להחמיר בזה דהיכא דיש לתלות דנעשה בכח ודאי עכ"פ הוי כנאבד בלי בדיקה וכשרה: תשו' נ"ה (שייך לסי' ל"ט) בריאה אחת היה בה סרכא ממקום למקום והיתה מתחלה על הבועא והבועה היתה על הקמט דהיינו שהקמט הי' כמין גומא סביבות הבועא ונמשך ענין הקמט גם על חוד האונא עד שנכפף החוד בעבור הקמט אך הבועא בעבור משמוש ידא דטבחא הוסר הגבהות ונשאר כמין מורסא, והסרכא הי' מתחלה על המורסא הנ"ל ועל הקמט עד החוד אך הלך בקליפה כמנהג מדינתינו ולא נתפשט הקמט. הנה זה ודאי טרפה דנהי דמצד הבועא אינו טרפה דיכולה להיות חי אפי' בבועא מ"מ הרי היא טרפה מצד הקמט שיהיה נשאר כך ואינו עולה בנפיחה א"כ הוי ס"ס דלמא לא תתרפא ואם תתרפא אולי לא הוי מחמת הבועא, א"כ הוי תר"ל ממ"נ אם נדון כמו שהיתה הבועא מתחלה הוי בועא וסרכא, ואם נדון אותה כמורסא א"כ שוב אין לתלות הקמט במורסא דהרי הקמט נשאר א"כ הוי סרכא וקמט וממ"נ הוי תר"ל וטרפה. ואף דהנו"ב מכשיר בהסירו הסירכא ונשאר הקמט מנהג כל ישראל רק כהתב"ש ע"כ לדעתי היא טרפה גמורה וז"ב: תשו' נ"ו (שייך לסי' ל"ו) בדין אם צמקה אונה שלימה ארוכה ועבה וחזרה לברייתה ע"י המיעוך כדרך השו"ב שממעכין באונה שלימה שצמקה אפי' אם אינה חוזרת לברייתה מכל וכל רק שתחזור לברייתה שיהי' נראה שתוכל להניף על הלב, ובנידון זה כאשר חזרה לברייתה ועוד ניכר בהאונא מעט צימוק היתה הארוכה ועבה זו קטנה מהאמצעית. הנה לדעתי היא כשרה דיש לומר דאם היתה חיה היתה מתרפאת לגמרי והיתה ארוכה כמקודם וכן נראה מלשון הפוסקים שכתבו שתחזור לברייתה ולא כתבו שתחזור לקדמותה מוכח דלא בעינן כמקדם ממש רק כל שהוא בריא ויכולה לפעול פעולתה די. ובצמקה אונא שלימה כיון דאין הטרפות רק מצד חסרון אונא וכל שחזרה במקצת אף דלא חזרה כולה מ"מ חסרון אונא שלימה ליכא דהרי חזרה במקצת ולחומרא בעלמא בעינן חזרה ברובא לכך בזה סומכין על בדיקתינו וא"ש: ובדין שהי' חסר בהורדא כל עיגולה וקלישתה ונשאר השורש עם החריץ והתואר כדרך גידולה והיתה מונחת בכיס כדרכה וגובה השורש לא הי' כעובי אצבע במקום הרחב והשאלה הי' אצל טלה, הנה לדינא נראה לי עיקר כמנהג השו"ב שיהי' בגובה השורש כעובי אצבע, היינו דכל בשר הורדא יהי' כט"ד ותואר הורדא די בעובי אצבע במקום הרחב והשורש בגבהו יהי' כן, ושיעור המדידה יהי' כן אם לא היתה עדיין חיה יב"ח אז יש להחמיר בענין המדידה בשיעור היותר גדול, אבל היכי דכבר חי יב"ח אז יוכל לשער בשיעור הקטן שבכולם וזולת זה יש להחמיר בזה כמ"ש ודו"ק תשו' נ"ז (לסי' הנז') מה ששכיח כשהבהמות חולים מקיזים להם האומנים דם בצדדי הצואר בוורידים אם הם מותרים לשחיטה או אולי יש בזה חשש נקיבת הושט. הנה נראה בזה לא מבעיא לדעת הט"ז דהאיסור בחתך מקצת העור ויצא דם הוא רק מטעם דבעור ליכא דם ובודאי הוא מן הושט, א"כ הכא בורידין דשכיח בהם דם ודאי אין לחוש כיון דעכ"פ לא ידענו אם ניקב מעבר לעבר, ואף גם לדעת מהר"מ פדואה דס"ל דמשום גזרה אסור במריטת הנוצות מ"מ נראה דלא שייך הכא גזרה זו רק במריטת הנוצות דא"א לו לדקדק כ"כ ואולי לפעמים יהי' נעשה איזה נקב, אבל הכא דנעשה ע"י אומן בכונה בודאי משים אל לבו לדקדק שלא יחתוך מעבר לעבר, ועוד כיון דהקזה הוי מן הצדדים ובצדדים ליכא סימנין כדמוכח בש"ס ושו"ע א"כ יש לצרף זה לסברתינו הנ"ל להתיר, וכל זה בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור לעשות כן לסמוך על התירים הללו. ודו"ק: תשו' נ"ח (שייך לסי' ל"ז) הנה נמצא בועה ובמשך הבועה יש מקומות קטנים שבמקומות הללו הוא כמין כווים קטנים היינו שכל הבועה הקרום עכור ובמקומות הללו הקרום זך והעור קלוש ודק ובמשמוש היד בקל נפתחים ולדעתו זה המקום נגלד עור התחתון ונגלד עור התחתון של הבועה הוי תר"ל הנה לדעתי יש להכשיר בזה כיון דאינו ודאי לו שנגלד עור התחתון רק ספק לו ואף דהוי ספק בחסרון ידיעה מ"מ נחשב ספק בתר"ל דאפי' אם ידענו דנגלד התחתון לא הוי רק חומרא דתר"ל א"כ ביש ספק יש להכשיר. וכל זה אם ידוע שלא נקלף העליון אבל אם נקלף העור העליון וספק אם נגלד גם התחתון בזה הוי טרפה אפי' בהפ"מ ובמעשה שלו יש להכשיר וז"ב: תשו' נ"ט (שייך לסי' ל"ו) בריאה שיש עליה בשר בלוי וקלפו אותה והי' הבשר שלם ויפה ולא הי' שום זיעה יוצא ממנה כשהיתה נפוחה אך אח"כ כשהניחו מנפיחתה התחילה להיות מזיעה טיפי דמים מה דינו בזה. הנה דין זה בריאה שמזיע טיפי דמים הל"ש דעתו להקל והפרי תבואה חולק עליו בזה, והנה בשר בלוי לא הוי רעותא לדעת הט"ז ס"ס ל"ט ונהי דהתב"ש ובל"י השיגו עליו מ"מ יש כאן ס"ס דלמא בשר בלוי אינו ריעותא ואם אפי' מצטרף לתר"ל יש לצרף סברת הל"ש דיש לומר אולי מזיע הוא ואין כאן נקב כלל ואת"ל דיש כאן נקב דלמא העליון לבדו הוא שניקב בפרט דיש ראי' מה שאינו מבצבץ יש לסמוך כה"ג לקולא ולומר דהוי זיעה ולא דם, ובפרט בנ"ד יש לומר דאף הב"א מודה דע"כ לא פליג רק אם בשעת הנפיחה יוצא ממנה אז יש לחוש דמחמת נקב הוא אבל אם בשעת הנפיחה אינו יוצא כלום רק אחר הנחת הנפיחה זה ודאי זיעה הוא, ובזה אני מסכים היכי דיש נגלד תחת אותו קרום אפי' ברחוק קש ומזיע בזה י"ל דהקרום הוי ריעותא אחת והנגלד ריעותא אחרת הו"ל תר"ל בזה, ובזה אני מסכים דטרפה משום דזה הוי קולא גדולה להקל בזיעה. ונראה לי עצה אם מזיע יחזרו ויבחנו במים אם מבצבץ או לא ואם אינו מבצבץ אחר הזיעה אז יש להקל בהפ"מ וז"ב ובענין אטום בריאה הנה העיקר כהתב"ש להחמיר דאין להשהות הפושרים בתוך הקנה רק מעט: תשו' ס"ב (לסי' ל"ז) בדין בועה הנקלפת שכתב הל"ש בשם האחרונים שהיא טרפה הטעם הוא דודאי חילוק גדול יש בין אם נעשה קרום פשוט או אם נעשה כמין כיס מלא מים. דיש לומר זה שכיח דיהי' נעשה מלחלוחית הריאה קרום מתוח אבל שיהי' נעשה ממנה בועה מלאה מים זה א"א להיות מלחלוחית הריאה ומש"ה טרפה וז"פ: תשו' ס"ג (שייך לסי' ל"ט) מעשה שהיה סרכא דקה בחוד האונא, וגם דלדול המצוי בשפולי ריאה רחוק ערך ד' אצבעות מן הסרכא הדקה והדלדול הנ"ל הוא כשר לכ"ע כמבואר בל"ש וקלף שו"ב חוט אחד דק מן הסרכא הנ"ל לצד הדלדול והסיר הדלדול הנ"ל ובצבץ סמוך להדלדול מגב הריאה ולא ראו בה קרומי הסרכא המבוארין בל"ש ורוב הסרכא הנ' קלף אותה לצד אחר ובדק אותה כדינו ולא היה מבצבץ. והנה שו"ב א' אמר כי זה הקרום הדק שנתרחב עד הדלדול הוא קרום המצוי על כל חלקי הריאה ומה בכך שמבצבץ רחוק ד' אגודלין מן הסרכא כי נקלט עמו קרומי הריאה, והשני אמר שא"י אם יש קרום דק על כל חלקי הריאה. הנה רואה אני דברי המתיר הן אמת שצריך לקלוף כל מקום הסרכא ואם בצבץ טרפה זה הוא רק אם ראינו שעור הסרכא נמשכת להלן אבל אם הוא ספק אם הוא עור הסרכא או שאר עור והוי ספק פשיטא דכשרה ובפרט דרוב הסרכא היתה נקלפת לצד השני יש לילך בתר רובא ומן הסתם הוא מצד השני. וגם שכיח הרבה קרומין על הריאה ויש לתלות בזה וז"ב: תשו' ס"ה (לסי' הנז') מעשה שנפחו ריאה ועלתה בנפיחה רק מקום אחד לא עלה בנפיחה כהוגן ועל אותו