טוב טעם ודעת פח

לא זע"ז דממ"נ אם ישחוט הספק תחלה אז יש החשש ספק ברכה שאם הוא טרפה מפסיק בין הברכה והשחיטה בד"א שלא מענין הברכה וא"כ צריך לשחוט הודאי תחלה, וא"כ אם ישחוט אח"כ הספק אולי טרפה הוי והוי כדם בהמה למעלה לכך צריך לשחטו במקום אחר בפ"ע ודו"ק היטב: תשובה צה לק"ק לעשניב להרב דשם. הנה ע"ד שאלתו ותוכן דבריו בקיצור שתמה על הטור והש"ע בסי' כ"ח סעי' נ"ג דפסקו דמתכות לאחר שנשרף מכסין בו דאז מצמיח. ובע"כ עיקר ראייתו הוי מכח קושית התוס' בחולין דף פ"ח ע"ב מע"ז דף מ"ג ע"ב וס"ל כתירוץ ר"ת וכן כתב הרשב"א דאחר שרפה מצמיח וא"כ מוכרחין אנו לומר כמ"ש התוס' שם דמצותו תחלה בשרפה ואח"כ שוחק וזורה לרוח. דאל"כ מה הקשו רבנן אף היא נעשית זבל דלמא מיירי בלי שרפה וא"כ קשה על הטוש"ע דפסקו כן ובסי' קמ"ו כתבו דכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח ולא כתבו דישרוף תחלה עכת"ד. והנה לכאורה יפה העיר אך אחר הישוב נראה דלא קשה. דנהי דלדינא ס"ל להטוש"ע כדעה זו דאחר שרפה מצמיח מ"מ אינו מוכרח לדברי התוס' דתמיד מצותו בשריפה. רק די"ל דאין מצותו בשריפה רק מ"מ השיבו רבנן כך כיון דאם ישרפנו תחלה אסור לשחקו ולזרות תחלה דנעשה זבל א"כ אף בלי שרפה אסור לשחקו ולזרות לרוח גזרה אם שרפו תחלה, ובפרט דלענין גוף הביעור הוי מעלה כל מה דמבערו יותר א"כ ילמדו ק"ו דמה אם בלי שרפה מותר לשחקו ולזרות לרוח מכ"ש אם שרפו תחלה דמבערו יותר דמותר אח"כ לשחקו ולזרות לרוח וגם יהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא לומר דבלי שרפה מותר לשחקו ולזרות לרוח ואם שרפו ג"כ יהיה אסור לזרות לרוח והרואה לא ידע השנוי לומר דע"י שרפה מצמיח לכן ראוי לאסרו בכל ענין. ובזה מדוייק יותר מה דסיימו שם רבנן והתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם למה להו הך סיומא כיון דרבנן ס"ל דזוז"ג אסור בכל איסורים ל"ל לסיים כך. אך לפמ"ש א"ש דנהי דזוז"ג אסור היינו רק מדרבנן וא"כ שוב בלי שרפה היה ראוי להיות מותר דהוי גזרה לגזרה לכן סיימו דהתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה וא"כ היכא דמצמיח הוי איסור תורה לכן אף בלי שרפה אסור דגזרינן הא אטו הא וא"ש ודו"ק. והנה בזה י"ל פרפרת אחת מה דהרמב"ם פ"ח מע"ז כתב דשוחק וזורה לרוח או מטיל לים או שורף ומטיל לים ותמהו עליו מנ"ל כן, ולפי הנ"ל י"ל דהיה קשה לו קושיית התוס' וס"ל כר"ת בתירוצו דאחר שרפה מצמיח וגם ס"ל כהתוס' דלא משמע להו לגזור בלי שרפה אטו אם ישרפנו גם לומר כדעת התוס' דע"ז הוי לכתחלה בשרפה לא משמע ליה כיון דמפורש בש"ס דע"ז הוי מן הנקברין לא מן הנשרפין ולזה מפרש כך דלשחוק ולזרות לרוח לא בעי שרפה אבל להטיל לים בעי שרפה, וא"כ ר' יוסי דזכר סתם או מטיל לים בע"כ אחר שרפה מיירי דאם קודם שרפה הו"ל לומר או שורפו ומטיל לים ובע"כ דמיירי אחר שרפה וע"ז קאמר או מטיל לים לכן שפיר הקשו רבנן דאחר שרפה הרי נעשה זבל. אבל אם גם לים לא בעי שרפה, א"כ מה הקשו רבנן לר' יוסי דלמא מיירי ר' יוסי בלי שרפה ובע"כ מוכח כדעת הרמב"ם. ודו"ק את זה ראיתי להשיבו בקצרה: תשובה צו למשכיל אחד בלבוב. הנה מכתבו קבלתי שבוע העבר ואז לא היה לי פנאי להשיבו אפילו מילי בעלמא. ואך היום פניתי מעט ואני משיב רק אחד מעשר הנוגע למעשה נחוצה מאוד וידע כי פלפולו הוטב בעיני אשר ראיתי דרך ראיה בעלמא, גם מעודי אין דרכי להשיב על הפלפול ובפרט בכזה כי אין התחלה לקושייתו במה דקי"ל דא"צ לכסות כל הדם מה שהקשה מר"פ כסוי הדם ממוקדשין חדא די"ל בפשיטות דמה"ט אין צריך לכסות כל הדם מכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ובשלמא שלא לכסות כלל לא שייך כל הראוי לבילה דלהיות נחסר כל המצוה לא שייך זה אבל בסוף המצוה שייך כל הראוי לבילה וכמ"ש בחיבורינו כמה פעמים ולכך אם מכסה הדם במקצת להיות מכסה כולו זה הוי סוף המצוה בזה שייך כל הראוי לבילה. ומה דלס"ד שם דלא ידע מכל הראוי לבילה במה דלא פריך כן י"ל דלפי הס"ד באמת הוי ס"ל דצריך לכסות כל הדם אבל לפי מה דמסיק שם מכח כל הראוי לבילה קי"ל דא"צ לכסות כל הדם מה"ט גופא, אבל במוקדשין דאין ראוי לכסות הכל לכך מעכב כולו. מיהו בר מן דין לא קשה מידי כיון דבעצמו ראה הכתוב בפ' ויקרא והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח א"כ מוכח דכל הנשאר צריך אל יסוד המזבח וכן בעולת עוף שנאמר ונמצה דמו אל קיר המזבח ולשון ונמצה דמו משמע תמצית הדם יתן אל יסוד המזבח ואינו רשאי ליטול מקצת ולכסות. ועוד כיון דבכסוי בעינן שיכסה דם שהנפש יוצאה בו והיינו כשמתחיל לירד טיפין טיפין וא"כ זה הדם נתנו על המזבח והשאר אינו דם הנפש, וגם איך יכול לכוין לכסות דם שהנפש יוצאה בו אם נתנו על המזבח. ובהכי יש ליישב מה שהקשו התוס' בשחט בהמה ואח"כ חיה או להיפוך דלגררי' ולכסיי' ולפמ"ש א"ש דבשלמא בדם הניתז ושעל הסכין יודע מקום הדם שהנפש יוצאה בו לכך מחויב לגרור הדם וכן בשחט בהמה ואח"כ חיה אם יכול לכסות כמות שהוא הרי יש כאן דם הנפש אבל אם נגררי' הרי הוי בתערובת ומי יודע היכן הוא דם הנפש דלמא נשאר בתוך הבהמה. והנה מידי עיוני בזה דרך הערה בעלמא עלה בלבי ליישב יותר נכון קושית התוס' בדם בהמה וחיה לגררי' ולכסיי' די"ל כיון דבפ"ג דסוכה מבעיא שם אם יש דחוי אצל מצות, ורוצה לפשוט שם מחזר ונתגלה דחייב לכסות ודוחה דר"פ גופי' מבעיא ליה. וא"כ י"ל כנ"ל בשלמא במוקדשין או בדם הניתז ושעל הסכין כיון דזה לא דחאו בידים כן רק נדחה ממילא בזה אין דיחוי אצל מצות ולכך בעי גרירה אבל בשחט בהמה ואח"כ חיה דהוי דחוי בידים ודחוי בידים גרע ויש דחוי אצל מצות וכבר נדחה מדין עפר למטה לכך לא בעי גרירה. ובהכי יש ליישב שיטת הפוסקים דפסקו בחזר ונתגלה חייב לכסות משמע בברכה ובש"ס משמע רק מספיקא ולפי הנ"ל י"ל דמהך סוגיא למדו כן דהוי קשה מה פריך כאן בפשיטות ולגררי' ולכסיי' דלמא מה"ט מכח דיש דיחוי אצל מצות וניתז על הסכין שאני מכח דזה הוי ראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו ולא הוי דחוי כלל משא"כ במוקדשין דמתחלה אינו ראוי שוב נדחה ואין לומר דכונתו דא"כ תפשוט בעיין דסוכה דיש דחוי דכל כה"ג הו"ל לפרש. ועוד מדמשני בפשיטות אין ה"נ משמע דבאמת ס"ל דגורר ולא קאמר מספיקא מוכח דס"ל בפשיטות דאין דחוי. ועוד קשה למה לי' לדחוקי ומשני בקדשי בד"ה לתריץ בקדשי מזבח רק הכונה כך דהמשנה אמרה דכסוי הדם ודאי נוהג בחולין אבל במוקדשין אינו ודאי רק ספק אם יש דחוי או לא כדמסיק כן בסוכה מדלא משני כן מוכח דס"ל בפשיטות דאין דחוי אצל מצות כמו כסוי ולכך פסקו כן וא"ש. כן עלה בלבי דרך הערה בעלמא ואח"כ פתחתי ספר לב אריה וראיתי שהרגיש במקצת דברינו בענין דחוי ולא בכולו ייע"ש ויותר אין פנאי להאריך דברי ידידו הטרוד: תשובה צז לק"ק זראווני להרב הגאון מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י. הנה בד"ת שלו לא עיינתי היטב, כי אני מוטרד מאוד אך ראשית דבריו ראיתי מ"ש לישב דברי הרמב"ם גבי השוחט בשבת דכתב דמיירי בשוגג דאילו במזיד כבר נעשה מומר בפעם ראשון ותמהו עליו דהרי בסי' הראשון הוא מקלקל ורו"מ תירץ דתיקן אם יהיה נקב בריאה דכיון דאם נשחט הקנה אם נקבה הריאה כשרה עכת"ד. והנה אחר המחילה הוא טעות בתרתי חדא דתיקון בשבת לא הוי רק אם עכשיו הוא מתקן אבל אם עחה הוא מקלקל מה שלפעמים אם היה מזדמן היה מתקן זה לא נחשב תיקון כיון דעתה אינו מתקן וזה מוכח בכמה דוכתי וא"כ ה"נ כיון דעתה לא ניקבה הריאה אינו מתקן. ועוד יותר הוי טעות דהא דבניקבה הריאה כשרה היינו אם גמר השחיטה אז אף דניקבה הריאה מקודם הגמר כשרה, אבל אם פסק מלשחוט כבר נטרפה הבהמה בכללה והוי אפי' נבלה א"כ בשחט סי' הראשון מה תיקן הרי בידו שלא לגמור השחיטה ולא תיקן כלום אדרבא קלקל ואיך נחשב מומר כיון דבידו שלא ישחוט יותר ואיך יהיה מומר בזה לכך לא הועיל בתרופה זו לרפאות. דברי ידידו הטרוד תשובה צח לסי' כ"ח סעי' ב' בהג"ה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכסוי מ"ש בתשובה א' לק"ק הרומליב בענין זה. ע"ד אשר שאל במה שנוהגין הנשים שמברכין שהחיינו בטבילה הראשונה שקודם הנשואין ולא הוטב בעיניו הדבר ושאל