טוב טעם ודעת פז

שפיר אמרינן כיון דעכ"פ ליכא חשש מראית העין דהרואה סובר לנקר חצירו הוא צריך, אבל לפי הטעם דאין מוכן לספק כיון דעכ"פ הוא אינו מתכוין לנקר חצירו רק לשם מצות כסוי א"כ אדעתא דהכי אינו מוכן דאינו מוכן לספק. ובפרט כיון דקי"ל מצות צריכות כונה א"כ צריך הוא לכוין לשם מצות כסוי לא לנקר חצירו. ובשלמא לענין התרת חלבו הרואה דסובר דמספקא לא אמרי רבנן טרח וכסי אז כיון דלא שייך לדידיה מצות כסוי יתלה בניקור חצירו, אבל לפי האמת צריך לכווין לשם מצות כסוי ולא לנקר חצירו וכמ"ש בזה באריכות באו"ח סי' תצ"ח א"כ שוב לא הוי מוכן לספק ואסור אף אם שחט באמצע החצר. ובפרט לפי מה שנראה לי בכונת מה דאמרו אינו מוכן לספק דלכאורה הוא אינו מובן מה לנו בכך אם הוי ודאי או ספק סוף סוף הוא חייב בכסוי ולמה לא יהיה דעתו לכך, ובשלמא בצואה אמרינן בש"ס דהוי ספק שלא ידע אם יהיה או לא אבל בכוי סוף סוף הוא אינו יודע אם הוי חיה או בהמה, ולכך הכונה לדעתי דספק לא שכיח הוא דבהמה ודאית וחיה ודאית שכיח יותר אבל כוי דהוא עצמו ספק לא שכיח שיזדמן לו גופו וכמו בצואה. וא"כ מה בכך דלנקר חצירו הוא צריך סוף סוף הוא גופו לא שכיח הוא. רק לדידן שפיר פסקינן כן דמהני אם שחט באמצע החצר מכח דאנן קי"ל דמוכן לספק. אבל לפי הטעם דאין מוכן לספק א"כ אף לנקר חצרו לא הוי רשאי באפר כירה בכוי ולכך הוצרכו לדינא שני הטעמים. ולפ"ז א"ש דבאמת גוף הברייתא אפשר לפרש דס"ל הטעם מכח דאינו מוכן לספק ונ"מ אף באמצע החצר בענין דלא שייך התרת חלבו אסור בכוי. ולכך שפיר אמר לא כוי בלבד אמרו דאינו מוכן לספק רק אף גם בנתערבו וכו' וכמ"ש לעיל דאפשר לפרש מטעם ספק, רק דכתבנו דרש"י הוכרח לפרש כן דלא איירי מספק ממה דמחלק בין דקירה אחת לשני דקירות. א"כ א"ש דלרבי יוסי וכו' ויתכן דהך ר' יוסי אינו תנא והוא אינו מהברייתא רק הוא אמורא ובא לפרש דברי הברייתא, ולכך הוא בע"כ מפרש הטעם דכוי לאו מכח התרת חלבו או אינו מוכן לספק רק מכח טרחא שלא לצורך. ולה"ט אף אם שחט באמצע החצר ואף באפר מוכן ודאי אסור. כיון דעכ"פ הוא אינו מכוין לנקר חצירו רק למצות כסוי וזה הוי טרחא שלא לצורך דניקור חצירו בדעתו תלוי אם הוי בעיניו כגרף רעי והוא אינו מתכוין לכך. ולכך א"ש דר' יוסי סובר כטעם בחולין הנ"ל מכח מחוסר שפיכה גרירה וכסוי או דיסבור דיש דיחוי אצל מצות אף בדחוי מעיקרא לכך אף עכשיו אין כאן חיוב כסוי כלל מפרש הטעם בכוי מכח טרחא שלא לצורך. ומפרש הטעם בנתערבו ג"כ מטעם טרחא שלא לצורך. ולכך מחלק בין דקירה אחת לב' ולשיטת ר' יוסי מפרש רש"י כן דברי ר"ז מכח טרחא שלא לצורך. אבל אינך דמפרשי הטעם מכח אינו מוכן לספק או מכח התרת חלבו ס"ל דאין דחוי אצל מצות וס"ל כאינך טעמא בחולין ולא מכח מחוסר שפיכה גרירה וכסוי לכך לא שייך טרחא שלא לצורך כיון דעכ"פ ספק הוי אם חייב בכסוי לא נחשב טרחא שלא לצורך ולכך מפרשי מכח התרת חלבו או מכח אינו מוכן לספק. ולכך לדידן עכ"פ כיון דדחוי אצל מצות הוי ספק וכן הוי ספק לנו הלכתא כמאן בחולין והכא בביצה מחמרי הרמב"ם והלבוש כטעם טרחא שלא לצורך ואסור בכל ענין כן נלפע"ד ודו"ק. ואותן דמפרשי מכח אינו מוכן לספק או התרת חלבו הרי פירשו ברייתא דר"ז ג"כ ע"ד שכתבנו לעיל באם היה בו ספק אם היה מראה דם או מים ולא מחלקי בין דקירה אחת לב'. וא"ש כל הסוגיא ולשון הפוסקים כן נלפע"ד נכון ודו"ק היטב: תשובה צד בש"ע סי' כ"ה סעיף ד' בהג"ה שחט עוף או חיה ואח"כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו אם יודע שדם האחרון וכו'. דין זה הוא מהגמ"יי בשם מהר"מ וכבר תמהו עליו מ"ש משחט חיה ואח"כ שחט בהמה עליה שפטור ולזאת הוכחת הרמ"א לחלק בין אם ידוע שלא כיסה דם הראשון או לא. והנה הדוחק בזה מבואר שלמה כתבו הגמי"י לדין בפ"ע באם שחט עליה חיה או עוף ונתנבלה בידו ולא כתב בקיצור על הדין של שחט חיה ואח"כ שחט עליה בהמה שפטור הו"ל לחלק ולכתוב דהיינו דוקא אם כסה דם הראשון לגמרי אבל אם דם השני לא כיסה דם הראשון חייב לכסות ולמה כתבו לדין בפ"ע. גם תירוץ של הט"ז כבר הקשו עליו האחרונים. לכך נראה דהנה מפרש"י והר"ן והברטנורא והרמב"ם שהביא הש"ך בס"ק י"ז שפירשו הא דקתני במשנה נתערב דם חיה או עוף וכו' בדם בהמה או חיה ופירשו רש"י והר"ן וברטנורא שהוא בדם הקזה של חיה והרמב"ם פירש בדם חיה טמאה וקשה למה לא פירשו כפשוטו כגון ששחט חיה ונתנבלה או שנודע שנטרפה לכך נראה דס"ל כדעת הגמ"יי הנ"ל והוא דהטעם מה ששחט חיה ואח"כ שחט עליה בהמה שפטור היינו כיון שכבר נתכסה שוב א"צ עוד לכסות כמו בכסהו הרוח שפטור מלכסות, ועיין בפרי מגדים שמוכיח מזה דאף אם כסהו הרוח בדבר שאינו בר כסוי ג"כ פטור מלכסות שהרי דם דבר שאינו בר כסוי הוא ייע"ש. ולפ"ז נראה דהנה ידוע דמין במינו אינו חוצץ ולפ"ז נראה דנהי דאף בדבר שאין מכסין בו אם כסהו הרוח פטור מלכסות היינו משום דנהי דהתורה מיעטה דברים הללו לענין כסוי הדם דלא מהני דברים הללו מ"מ לפי האמת כסוי נקרא שהרי הוא מכוסה באמת ובעלמא כסוי כזה הוי כסוי ולכך גם בדם אם כסהו בו הרוח פטור. אבל במין במינו כיון דאינו חוצץ א"כ לא נקרא כסוי כלל בשום דוכתא והוי כאילו הוא גלוי לאויר העולם ואף בעלמא כסוי כזה לא נקרא כסוי ובזה ודאי חייב לכסות אף שנכסה ממילא. אך לפ"ז תקשה למה בשחט חיה ושחט עליה בהמה פטור מלכסות. אך נראה דמה דאמרינן מין במינו אינו חוצץ יהיה כמו דאמרינן מין במינו אינו בטל דבזה בעינן דוקא מינו ממש ואזלינן בתר שמא, ואם לאחד יש לו שם לויי ולאחד שם סתמא ג"כ הוי מין באינו מינו, וכן נמי אם מין אחד טהור ומין אחד טמא ג"כ הוי מין בשאינו מינו וכמו שבכלאים הוי כן דאם מין אחד טמא ומין אחד טהור הוי כלאים זה בזה דהטומאה גורם התחלקות אבל באם שניהם טהורים אף דזה מין חיה זה, וזה מין חיה זו זה נקרא שוה בשמא לענין ביטול היכא דאזלינן בתר שמא. והן אמת שבפרי מגדים בהפתיחה לה' תערובת מביא שם דיעות להיפוך מ"מ הנלפע"ד להכריע כמ"ש. ואף אם נאמר כמו שמשמע בהפרי מגדים שם כששני המינים טהורים היינו בשר שור ובשר איל ג"כ הוי חלוקין בשמן פשיטא דא"ש כאן דאף כאן לענין מין במינו שאינו חוצץ ג"כ הוי כן שאף בשני מיני חיות טהורות כל שהחיות עצמם חלוקין בשמם אז נקראו מין בשאינו מינו וחוצץ. ומכ"ש אם מין אחד טמא דודאי נקראו מין בשאינו מינו. רק שאני מוסיף דה"ה במין חיה אחת וזה נקרא בשם לויי וזו אין לה שם לויי ג"כ הוי מין בשאינו מינו בדברים דאזלינן בתר שמא. כמו שמצינו בש"ס מס' סוכה דבדבר שיש לו שם לוויי פסול לד' מינים שאינו בכלל מה שכתוב בתורה. וכן מצינו בכמה דוכתי. ולכך זה ברור דזה הוי מין בשאינו מינו בדברים דאזלינן בתר שמא ולפ"ז נראה ה"ה במה דאמרינן מין במינו אינו חוצץ ג"כ נראה דאזלינן בתר שמא ובאופנים הנ"ל נקרא מין בשאינו מיגו. ולפ"ז א"ש הכל דבשחט חיה ואח"כ שחט עליה בהמה פטור מלכסות כיון שהדם אינו מינו עם דם החיה שפיר הוי חציצה ונקרא כסוי, והוי כמו כסהו הרוח שפטור. ובשחט בהמה ואח"כ שחט עליה חיה חייב לכסות וא"צ לגרור אף שאינו עפר מלמטה מטעם המבואר בט"ז דהוי ראוי לבילה או כמ"ש הש"ך ייע"ש. אבל אם בהמה שחט למעלה כבר הוא מכוסה ולכך פטור, אבל הגמי"י מיירי ששחט על החיה הראשונה חיה אחרת מאותו מין עצמו ונתנבלה בידו כיון שסוף סוף שני הדמים שווים בשמא ושניהם מין חיה אחת וא"כ מין במינו אינו חוצץ. ולא הוי כסוי כלל והוי כאלו עדיין מגולה לאויר העולם. ולכך מותר לו לכסותו בעפר כמו שהוא דממ"נ אם מין במינו חוצץ הרי כבר הוא מכוסה ואם אינו חוצץ הרי העפר הזה כאלו מונח על הדם כשרה בעצמה ולכך חייב לכסות דמין במינו באמת אינו חוצץ, ולכך דייקי הרמב"ם ורש"י וש"פ במתני' בדם של חיה שנתנבלה דבאמת ס"ל כהגמי"י דאם שחט חיה מאותו מין אף שנתנבלה חייב לכסות אף שהדם של נבלה למעלה. לכך אם ירצו לפרש בנתנבלה יצטרכו להאריך לומר שהוא מין חיה אחרת גם שנתנבלה לכך יותר טוב לקצר. ופירש הרמב"ם חיה טמאה שג"כ הוי מין באינו מינו וחוצץ ונקרא כסוי. ורש"י והר"ן נקטו דם הקזה של חיה שאז אף אם החיה אותו מין בעצמו ששחט תחלה כיון דדם הראשונה הוי דם שהנפש יוצאה בו וזה נקרא בשם לווי דם הקזה. א"כ אינן שווין בשמא ובזה שפיר חוצץ. לכך פטור מלכסות כמו בכסהו הרוח שהוא כסוי וא"ש. וכן נלפע"ד נכון לדינא שאם שחט אחרת מאותו מין עצמו אף בנתנבלה וכיסה כל דם הראשון אעפ"כ חייב לכסות בלי ברכה ודו"ק היטב בכל זה והנה הספרים פר"ח וכדומה אין כעת בידי לעיין בהם ולכאורה תימה איך נימא דבשר שור ואיל וכדומה להסוברים דאזלינן בתר שמא הוי שני מינים הלא עיקר הלימוד של ר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטל הוא מדם הפר ודם השעיר הרי שהיו מינים חלוקים ואעפ"כ ס"ל דהוי מין במינו וצ"ע גדול כעת: גם נלפע"ד באם אירע עוף או חיה שהוא ספק טרפה דצריך לשחוט עמה חיה ועוף אחר מכח ספק ברכה, אם אי אפשר לבדוק קודם הכסוי אז נראה דצריך לשחוט כל א' במקום מיוחד