טוב טעם ודעת פו

מכח דהוי דרך שחיטה. מיהו ראיה זו יש לדחות די"ל דנקט בחתך מן הטחול דהוי ס"ד שיהיה בכלל כל שבבהמה תאכלו מיהו עכ"פ זה מוכח דדרך שחיטה עדיף מחתך. ויותר מזה אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה צג בש"ע סי' כ"ח סעיף ג'. כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו. והנה הש"ך הביא הטעם בשם הלבוש דשמא יטלטל עפר שלא לצורך דשמא בהמה הוא. ותמה עליו הש"ך דהרי בש"ס משמע דאף אם יש לו עפר מוכן אין מכסין מכח שלא יבא להתיר חלבו ייע"ש, והנה במחכת"ה של הש"ך לא ירד לעומק דברי הלבוש דאם כונתו מכח אפר מוקצה שלא יטלטל עפר שלא לצורך הו"ל לומר שמא יטלטל מוקצה ולמה כתב שמא יטלטל עפר שלא לצורך, ולכך נראה דאין כונת הלבוש כלל מכח מוקצה רק אפי' אם הוי מוכן מ"מ אם בהמה הוא א"כ טרח טרחא שלא לצורך. וגם זה אסור ביו"ט, והרי אמרינן בש"ס דיבא להתיר חלבו מכח דיאמר דמספיקא לא אמרי רבנן טרח וכסי וכו' א"כ נהי דהאמת לא הוי כן היינו בספק. אבל אם הוי בהמה ודאי עביד איסור והוי טרחא שלא לצורך. וכן מצאתי להדיא בלשון רש"י בפ"ק דביצה דף ח' ע"ב ד"ה לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין ביו"ט דדין הוא שלא נכסהו שמא בהמה הוא וטרח טרחא דלאו מצוה אפילו באפר כירה א"כ מבואר הוא ממש כדברינו. וכדעת הלבוש ממש. ולכאורה התימה על רש"י מ"ט לא פירש מכח התרת חלבו. או דאפר כירה אין דעתו לספק כלשון הש"ס ממש, אך נראה דכונה גדולה כוון, דאם הוי הטעם מכח התרת חלבו או מכח דאפר כירה אין דעתו לספק קשה מה מתחיל ר"ז לומר לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט חיה ועוף וכו' וקשה מה ענין זה לזה. הלא אין טעמם שוה, לא מבעיא לפי הטעם התרת חלבו ודאי אין שייך בתערובת בהמה חיה ועוף דהוי טעם אחר מכח טרחא שלא לצורך. אף גם לטעם רבא מכח דאפר כירה אין דעתו לספק. א"כ הוי הטעם מכח מוקצה דאין דעתו לספק. והכא בנתערבו הטעם משום דהוי טרחא שלא לצורך. והן אמת דהוה אפשר לומר דבנתערבו ג"כ הטעם מכח ספק דהיינו דמיירי שנתערבו דם בהמה וחיה ועוף ולא נודע אם היה בהם השיעור המבואר כאן בש"ע שחייב לכסות בבירור שאם היה מים אם היה בו מראית דם שחייב לכסות שא"א לנו לשער אם חייב בודאי בכסוי או לא לכך הוי החיוב כסוי ג"כ ספק. ולכך אפר כירה אין דעתו לספק, כמו דהוי הטעם בכוי. והוי ר"ז כטעמו של רבא דאין דעתו לספק, לכך תלה זה בזה דגם בזה אין דעתו לספק. והיה מיושב קושית התוס' שם שהקשו וכי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת וכו' ולפמ"ש א"ש דהיינו דין כוי ממש דהוי ספק. מיהו נראה שרש"י לא הוי מצי לפרש כן דאם כן איך מחלק שם אח"כ בין יכול לכסותו בדקירה אחת או לא, ולפי הטעם דאין דעתו לספק אין לחלק בזה. והן אמת דהיה אפשר לחלק גם בזה די"ל דבשלמא בכוי מתחלה לא היה דעתו לכך. ולכך אף אם אירע ששחטו אסור לטלטל האפר, אבל בדם בהמה חיה ועוף שנתערבו כיון דלודאי הוי דעתו. א"כ כיון דתחלה היה הדם של חיה בפ"ע א"כ אז היה מוכן האפר לכסות אותו ולמה יגרע אח"כ כשנתערבו ונעשה ממנו ספק, סוף סוף לזה הדם כבר היה מוכן. רק אם אין די בדקירה אחת רק בשתים מכח שנתערבו ונתרבה הדם, בזה מתחלה כשהיה הדם חיה בפ"ע לא היה מוכן לו אפר כל כך שלא היה נצרך לו לבדו כל כך. ולכן עתה שנתחדש לנו ספק ע"י תערובת שוב הוי מוכן לודאי ולא מוכן לספק, אך זה שייך כשצריך שני דקירות. אבל אם היה די בדקירה אחת אז גם מתחלה שהיה דם החיה לבדו ג"כ היה מוכן לזה כל הדקירה, דאטו דרך האדם לצמצם עפר במנין ומשקל בצמצום רק לפי הנצרך לחיה, ובלא"ה הוי דרכו ליטול כל הצורך ליטול בדקירה אחת, וא"כ דקירה זו היא מוכן מתחלה לכך עתה שנתערב ונולד לנו ספק לא הפסיד אותה. אבל דקירה השניה שלא הוצרך רק לפי לידת הספק עתה לכך לספק אינו מוכן ולעולם הוי הכונה בנתערבו וספק לנו אם יש בדם בהמה שיעור שחייב לכסות או לא ומכסה מספק. מיהו רש"י לא ניחא ליה בזה, ולכך הוכרח לפרש דכוונת ר"ז לא הוי מכח התרת חלבו או מכח מוכן רק מכח טרחא דלא צריך, ושוב ראיתי בט"ז או"ח סי' תצ"ח שהרגיש בדברי רש"י הללו אך לא ביאר כל הצורך. גם לא הביא דברי הלבוש ביו"ד הנ"ל. והנה גם דברי רש"י עצמו סתרי אהדדי שמתחלה פירש שם בד"ה ואם איתא וז"ל דיש עפר שמוכן לכל צרכי אדם אפי' הוא בהמה לכסיי' עכ"ל, משמע להדיא דאפילו היא בהמה ודאי אין כאן חשש טרחא שלא לצורך, אך לא ידעתי מי דחקו לכך. ולמה לא נימא דבאמת ודאי אם היה בהמה היה אסור לכסותו משום טרחא שלא לצורך, אבל כיון דהוי ספק אם חיה אם בהמה היא, אם כן בשלמא אם יש כאן איסור מלאכה ממש יש לנו חשש דלמא בהמה היא באמת ועושה מלאכה שלא לצורך מצוה, אבל אם הוי עפר מוכן ממש לכל צרכיו ואין חשש רק טרחא שלא לצורך. וזה בכונת האדם תלוי כיון שעכ"פ לו הוי צורך אין כאן טרחא שלא לצורך כלל ולכך מותר ודברי רש"י בזה צ"ע. ועכ"פ ליישב פרש"י שפירש בדברי ר"ז מכח טרחא שלא לצורך, וכבר כתבנו שהיא דעת הלבוש, ולהבין למה נחשב טרחא שלא לצורך הלא הוי לי' צורך מכח ספק. גם ליישב מה שהקשה הט"ז סי' תצ"ח שמהברייתא שנקטה כדברי ר"ז מוכח דהאיסור הוא מכח טרחא ואיך יפרשו אינך מ"ד דס"ל דאינו מוכן או מכח התרת חלבו והט"ז נדחק בזה: אך לפענ"ד נראה ליישב הכל. דהנה זה ודאי דכוי קודם שחיטה אסור ליתן עפר למטה מדינא בלי חשש התרת חלבו, או דאפשר אין דעתו לספק רק במוכן ממש אסור דקודם שחיטה הוי ס"ס ספק אם בהמה היא ואם חיה היא דלמא היא טרפה ולכך הוי ס"ס. וכל היכא דהוי ס"ס הוי כוודאי והוי כפטור ודאי מן התורה וכיון דפטור ודאי שוב הוי טרחא שלא לצורך ואסור מתחלה ליתן עפר למטה. וכיון שכן א"כ להך לישנא דאמרינן בש"ס בחולין ר"פ כסוי הדם דלכך פטור מוקדשין בכסוי מכח דהוי מחוסר שפיכה גרירה וכסוי. ונהי דהוי רק מדרבנן עכ"פ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, לכך כיון שלא היה אפשר לכסות עפר למטה קודם שחיטה שוב אף אח"כ לא חייב בכסוי מדרבנן כמו מוקדשין. ועוד אפשר אף מן התורה דנהי דהיה מותר ליתן עפר למטה תחלה מ"מ כיון דהוי ס"ס לפטור ולא חל עליו חיוב ליתן עפר למטה תחלה א"כ לא בא לידי חיוב כסוי רק אחר שחיטה ובדיקת הריאה שוב ג"כ אין בו חיוב כסוי דלא חייבה התורה בכסוי רק מי שחל בו החיוב תיכף ואינו מחוסר רק שפיכה וכסוי ולא מחוסר שפיכה גרירה וכסוי וכיון דלא חל החיוב תיכף עליו ג"כ לא נתחייב אח"כ מן התורה, לכך נהי דבחול מ"מ אם בודק הריאה מכסהו אח"כ אם נתן עפר תחלה דמה איכפת לנו אם יכסה. אבל ביו"ט כיון דאסור טרחא שלא לצורך לכך כיון דמתחלה היה פטור וא"כ מחוסר שפיכה גרירה וכסוי אף אח"כ אין בו חיוב כסוי כלל ושוב הוי טרחא שלא לצורך. או י"ל כיון דמבעיא בש"ס אם יש דחוי אצל מצות או לא ואף דבפ"ג דסוכה אמרינן דתפשוט דחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כבר כתבו שם התוס' דדוקא היכי דהוי בידו אבל אם אינו בידו הוי מבעיא אם יש דחוי וקי"ל לחומרא ועיין בא"ח ה' ר"ה סי' תקפ"ו בהג"ה דבעינן נתבטל מערב יו"ט ובלא"ה הוי דחוי ועיין במג"א שם ולכך שפיר ס"ל הלבוש הטעם מכח טרחא שלא לצורך דממ"נ כיון דקודם שחיטה הוי ס"ס דלמא בהמה ודלמא טרפה ושוב הרי אסור ליתן עפר למטה מכח טרחא שלא לצורך דהוי וכיון דנדחה שוב ידחה אף אחר שחיטה מליתן עפר למטה וכיון שכן אף ליתן עפר למעלה אסור דזה תלוי בזה אם אין ראוי לבילה ונהי דכל דחוי זה הוי מדרבנן עכ"פ מדרבנן הוי דחוי לכך אף אחר שחיטה ובדיקה הוי ס"ס שמא בהמה ושמא יש דיחוי אצל מצות ולכך כיון דהוי ס"ס שוב ג"כ ליכא חיוב כסוי והוי טרחא שלא לצורך. ובזה א"ש פרש"י בכל הסוגיא דהני דסברי מכח אפר כירה מוכן ואין דעתו לספק או מכח התרת חלבו המה ס"ל אין דיחוי אצל מצות גם יסברו כהך לישנא דר"פ כסוי הדם דמטעם אחר פטור מוקדשים מכסוי ולא קפדינן אמחוסר שפיכה גרירה וכסוי ולכך שפיר אחר שחיטה ובדיקת הריאה אין כאן רק ספק אחד שמא בהמה הוא או חיה והוי טרחא שלא לצורך כיון דלו הוי ספק ולכך הוצרך לטעם דאינו מוכן לספק או מכח התרת חלבו. אבל ר"ז ס"ל כהך לישנא דחולין שם דיצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי לכך כה"ג בכוי אף אח"כ לא חל חיוב כסוי או מדרבנן או אף מן התורה כנ"ל, ולכך ס"ל דהוי טרחא שלא לצורך או דס"ל דיש דחוי אצל מצות אף דחוי מעיקרא לכך שוב הוי טרחא שלא לצורך וא"ש בזה גם מה שהקשה הט"ז דאיך יפרש הברייתא דלא כוי בלבד, די"ל דודאי גוף הברייתא אפשר לפרש דס"ל ג"כ בכוי הטעם מכח דאין דעתו לספק והיינו אף למ"ד מכח התרת חלבו י"ל דלא פליגו לענין דינא דשניהם נצרכין, דלמ"ד מכח דאפר כירה אין דעתו לספק ממילא אם התנה בפירוש והוכן לספק אז מותר אף בכסוי אבל משום התרת חלבו אף זה אסור, אך משום התרת חלבו אם שחט בביתו דצריך לנקר חצירו מותר אבל לטעם דאין מוכן לספק גם זה אסור כיון דבאמת הוא אינו מתכוין לנקר חצירו רק לענין התרת חלבו