טוב טעם ודעת פה

שרש"י כתב בחולין דף ל"ב ע"ב והביאו רו"מ במכתבו והוא ברש"י שם ד"ה אבל בבני מעיים לא כתב רש"י לעולם דרך הקנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והושט סמוך למפרקת. והנה מה שרצה רש"י היינו דהוי קשה לו למה קמ"ל רשב"ל דין שלו בשחט הקנה וניקבה הריאה הו"ל למנקט להיפוך בשחט הושט וניקבו בני מעיים. לכך כתב רש"י דהקנה נשחט תחלה, א"כ בשעת שחיטת הושט כבר נשחט הקנה תחלה וכבר הוכשר לגמרי לכך נקט בשחט הקנה וניקבה הריאה. ולפ"ז נראה דהיינו דוקא רוב הקנה נשחט תחלה קודם רוב הושט אבל מ"מ גמר שחיטת הקנה זה יתכן להיות אחר שחיטת רוב הושט, ולפ"ז י"ל דבשעת שחיטת רוב הושט הי' עדיין הקנה מחובר במיעוטו, ולא נחשב כמאן דמנחי בדיקולא. הן אמת שרש"י כתב שם בד"ה אלמא כיון דריאה תלויה בקנה וכו' כיון דרובא נפסקת דהא פסוקת הגרגרת ברובא הוא הו"ל כמאן דמנחי בדיקולא מ"מ י"ל היינו לישראל. דבישראל כיון דבשחיטה הלכתא גמירי לה דרובא ככולה, לכך ה"נ בפסוקת הגרגרת הוי נמי רובו ככולו. אבל בנכרי דלא שייך בו דין שחיטה לא שייך בו רובו ככולו. ונחשב עדיין מחובר אם המיעוט הקנה לא נחתך, וראיה דהרי מפורש בחולין דף קכ"ז ע"ב באבר ובשר המדולדלין דפריך שם. אי אין מעלין ארוכה טומאת נבלה נמי ליטמו ומשני לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול ועיין בתוס' שם שכתבו דטומאת נבלה לאו דוקא רק טומאת אמ"ה, א"כ מוכח דאף אמ"ה לא הוי עד שיפול. א"כ מוכח דאינו נחשב פירש עד אם פירש כולו וא"כ י"ל ה"ה באבר מן החי כן. ואף דבש"ע סי' ס"ב מפורש באבר המדולדל שייך בי' איסור אמ"ה היינו לישראל דביה הוי רובו ככולו אבל לא גבי נכרי לדידיה לא אמרינן רובו ככולו, גם לישראל יש לומר היינו דוקא באבר המדולדל היינו מעט כאן ומעט כאן דזה גרע מאם הי' במקום אחד כמ"ש ביו"ד ה' שחיטה סי' כ"ד סעיף ט"ז. וא"כ י"ל דוקא באבר המדולדל אם אינו יכול לחיות הוי אמ"ה אבל בנשאר מחובר במקום אחר אף במיעוטו לא שייך בו אמ"ה רק בסימנים מכח דהכשר שחיטה הוי ברובו הוי בזה רובו ככולו א"כ ה"נ לחומרא הוי כן, ולכך הוי כמונח בדיקולא. אבל לגבי נכרי דלא שייך ביה שחיטה כל דנשאר מיעוטו מחובר לא הוי כמאן דמנחי בדיקולא. ואם נאמר כן יש לנו עוד ספק שמא נשאר מיעוט הקנה קיים ולא נחתך עד שנשחט רוב הושט. וכבר הי' מתה אז, או דהיתה חיה והוי שחיטה מעליא, לכך בצירוף כל הני ספיקא יש להקל ולמכרו לנכרים. ומ"ש רו"מ לצרף דעת הסוברים דהיכא דאין אסור לו לא שייך לפני עור. אין נראה לצרף דעה דחויה כזו, ומפורש בתוס' להיפוך בפ"ק דב"מ דף יוד ע"ב בד"ה כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. מפורש שם להיפוך ייע"ש. גם ביו"ד סי' ק"ס בהג"ה דאפי' בריבית דרבנן הלוה עובר משום לפני עור. והרי שם הלוה הוא נותן ריבית, ואינו מלוה בריבית ואין שייך במעשה זו שום איסור. וממ"נ אם נאמר כיון דאיכא עכ"פ איסור ריבית ללוה במעות שלו. א"כ ה"נ באמ"ה הרי איסור אמ"ה שייך גם בישראל. ואם בתר דבר זה אזלינן דחתיכה זו מותר לישראל, הרי גם הלואה זו מותרת ללוה דאינו מלוה רק לוה ואינו לוקח הריבית. ואם הוי המעות בידו הי' מותר להלות בריבית ע"י שליח לדעת רש"י שהביא הרמ"א בסי' ק"ס וא"כ אף אם הוי בידו והי' מלווהו בתורת שליחות למלוה לא היה לו איסור ולמה שייך בזה לפני עור, גם עיין מה שפלפלו, המלמד לנכרי תורה אם עובר לפני עור ולישראל מותר. ובודאי ליתא להאי מלתא. ולדינא הנני מסכים לו להיתר בזה למכרו לנכרי. והנה שבתי וראיתי שהטבתי לראות דבאבר ובשר המדולדלין לא שייך ביה אמ"ה. דהנה במקור דין זה בש"ס והובא בב"י סי' ס"ב מפורש דאין זה רק מצוות פרוש בלבד וקרא אסמכתא בעלמא א"כ ודאי דלא שייך זה בנכרי וא"ש דברינו יותר בעזה"י דכל שמחובר מעט לית ביה משום אמ"ה וז"ב ונכון לפע"ד: תשובה צב לק"ק טרנאפאל להחריף מו"ה מענדיל דלוגאטש נ"י. הנה ע"ד אשר נסתפק בבהמה שנתנבלה בשחיטה אם נחשבין הבני מעיים אמ"ה גם לישראל ונ"מ אם נתערבה הריאה בין הריאות אם בטלה או דינו כדין אמ"ה דלא בטל. וכתב דהפמ"ג בסי' כ"ז ובה' תערובת כתב בפשיטות דהוי דינו כאמ"ה גם לישראל. והנה רו"מ האריך בפלפול וע"ז לא אשיבנו כי אין דרכי להשיב על פלפול בפרט בימים הללו שתש כחי ואני מוטרד מאוד שהקיפוני הרבה תשובות נחוצים מאוד הלכה למעשה ושאלתו אינה למעשה רק לפלפולא, ולדינא נלע"ד להיפוך דלישראל לא הוי אמ"ה וראיה לזה ממ"ש בחולין דף ל"ג דקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על בני מעיים ולמה קמ"ל בנכרים הוי ליה לומר בישראל גופי' ש"מ מדר"ל דאם נתנבלה בשחיטה אסורין הבני מעיים מכח אמ"ה לישראל. וגם עכ"פ הו"ל לאשמעינן גם בזה ולמה נקט הדין בנכרים גרידא מוכח להדיא דאף לר"ל דהוי כמאן דמנחי בדיקולא היינו רק להקל אבל לחומרא לא נחשב כמאן דמנחי בדיקולא רק כיון דהתורה התירה השחיטה, ואף דבשעה ששחט הושט כבר הוי הריאה כמאן דמנח' בדיקולא אעפ"כ השחיטה מטהרתו ולא הוי כמאן דמנחי בדיקולא. א"כ דלחומרא לא אמרינן כן א"כ מכ"ש לדידן דלא קי"ל כר"ל רק אם ניקב הריאה לאחר שחיטת הקנה דטרפה ולא נחשב כמאן דמנחי בדיקולא דאין בזה איסור אמ"ה לישראל. ומ"ש רו"מ בשם הפמ"ג עיינתי בפמ"ג בסי' כ"ז ושם כתב רק בנתנבלה וחתך ממנה חתיכה קודם שמתה בזה אסור מכח אמ"ה לישראל אבל הבני מעיים כל זמן שהם בפנים מותרים משום אמ"ה. וטעם הדבר דהרי מפורש בחולין דף ס"ט ע"א גבי הושיט ידו למעי בהמה וחתך מן הטחול וכו' דאסור ויליף לה מקרא דאותה כשהיא שלימה ולא כשהיא חתוכה משמע דאי לאו המיעוט גם בזה היה מותר באכילה רק דהתורה מיעטה זה א"כ תינח אם חתך ממנה שלא כדרך שחיטה דהוי שלא כמצות התורה אבל אם הוי דרך שחיטה כיון דאם היה נשחט כהוגן הוי מותרין הבני מעיים הרי דאחשביה רחמנא למחוברין א"כ נהי דנתנבלה מ"מ כמחוברים דמי והמיתה מהני להו להתירם מאיסור אמ"ה. וראיתי מה שהביא בשם ספר ח"ס שהביא קושית השואל איך כתיב בנבלה או מכור לנכרי דמשמע גם ב"מ בכלל והרי גם נתנבלה בשחיטה בכלל ואיך מותרין לנכרים. והח"ס מתרץ זה דלכך נאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובמכור לנכרי לא כתיב ואכלה והכונה דבגר מותר למכור לו בפירוש לאכילה ואין לחוש שמא יאכל גם הבני מעיים דהוא קבל עליו שבע מצות וממילא לא יאכל הבני מעיים, אבל לנכרי אסור למכור רק סתם דתלינן דקונהו לשאר דברים עכ"ד. והנה אם כי רו"מ שבחוהו לא ניתן להאמר דהוא נגד ש"ס מפורש בפ"ב דפסחים דקאמר שם דבא הכתוב להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי משום דגר אתה מצווה להחיותו ונכרי אין אתה מצווה להחיותו, ולמה לי האי טעמא הוה ליה לומר כך, דגר כיון דליכא חשש שיאכלנו לכך ראוי ליתן לו יותר, אבל בנכרי יש חשש שיאכלנו לכך מקדים נתינה דגר למכירה דנכרי מדלא קאמר כן מוכח דאינו כך. והקושיא מעיקרא ליתא וגם רו"מ כתב כן אך אני אבאר מלתא בטעמא יותר. דאדרבא אם הבני מעיים בכלל אמ"ה אינן בכלל נבלה. והרי התורה לא אמרה רק דנבלה ימכור לנכרי ולא אמ"ה ובני מעיים כיון דהם בכלל אמ"ה אינן בכלל נבלה. גם לומר בגר תושב לא שייך חשש אכילה כיון דקיבל עליו שבע מצות גם זה אינו נראה כיון די"ל נהי דקבל עליו היינו שלא לאכול אמ"ה שפשוט לו שהוא אמ"ה. אבל שלא לאכול בני מעיים אחר מיתה דהוי כמו דמנחי בדיקולא הרי זה אינו מפורש בכתוב רק מדברי חכמים ודאי לא בקי הגר תושב בזה לסמוך עליו בזה. גם לענין הביטול דפשיטא לרו"מ דאם יהא להם דין אמ"ה דאינו בטל ברוב ובזה לא ברירא לי דלא מבעיא הבני מעיים דלא הוי דרך אכילתן רק ע"י מילוי י"ל כמו דלענין דבר שבמנין וחהר"ל כיון דאינו נאכל רק ע"י מילוי אינו חשוב, כך י"ל לענין בריה כיון דהוי נמי רק דרבנן ומכח חשיבות בזה דאינו נאכל רק ע"י מילוי בטל הוא, רק גם הריאה נראה נמי דלא הוי בריה כיון דלא הוי שלם והחלק שלצד השחיטה לצד הראש נחתך בפ"ע אינו בריה שלם ובטל. והנה אין פנאי להאריך ולפי דברינו י"ל דקדוק אחד בחולין דקאמר ראב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על בני מעיים והך מזמנין ישראל מילתא דפשיטא ומה קמ"ל ומבואר בכמה דוכתי דבני מעיים וריאה מותרין לישראל. אך נראה דקמ"ל אפילו הושיט ידו והוציאו לחוץ קודם גמר שחיטה נמי מותרין דהרי לר"ל אפי' מונחים בפנים הוי כמאן דמנחי בדיקולא ומותרין א"כ ה"ה בהוציאן לחוץ קודם גמר שחיטה נמי מותרין. מיהו קשה לפי דברי רשב"ל הו"ל לאשמועי' יותר רבותא אפי' אם חתך ממנה כזית קודם גמר השחיטה יהיה מותר כיון דהריאה נמי כמאן דמנח' בדיקולא ומותרת א"כ גם בחתך ממנה קודם גמר שחיטה יהיה מותר ולמה לא קמ"ל רבותא יותר. ואי נימא דבאמת חתך גרע ואינו מותר רק דרך שחיטה אבל חתך ממנה חתיכה גרע א"כ ממילא מוכח מן המשנה הנ"ל דנקט הושיט ידו למעי בהמה וחתך ממנה מן הטחול ה"ז אסור ולמה לא קמ"ל בשחט ונתנבלה בשחיטה דהבני מעיים אסורין מכח אמ"ה בע"כ דזה מותר באמת