טוב טעם ודעת פד

עליו ולמה לא נחוש לדבריו וכו'. ואח"כ כתב לי עוד החכם השואל די"ל דספק לא נאסר לבני נח: וזה אשר השבתי לו. הנה לפום רהיטא גם בדעתי עלה לומר כן דספק איסור לא שייך בבני נח. בפרט לשיטת הרמב"ם דספק תורה לחומרא הוי רק מדרבנן, ורבנן לא תיקון רק לישראל ולא לבני נח. אך באמת הא ליתא כיון דהוי בחזקת איסור אמ"ה והרי זה ודאי אסור מן התורה באתחזק איסורא. וא"כ כיון דהוי מן התורה נראה דאף לנכרי אסור דאטו ספק איסור לחומרא הוי מצוה בפ"ע דנאמר שלישראל נאמרה ולא לבני נח הרי זה אינו מצוה בפ"ע רק דאנן אמרינן כיון דאם הי' איסור היה אסור לו השתא דלא ידעינן נמי אסור מספק שמא אסור הוא וא"כ גם בבני נח הוי כן, ואדרבא חזינן דבני נח במצוות שלהם חמור דינן משל ישראל. דבהם אזהרתן זו היא מיתתן. ולא נאמרו שיעורין להם ושאר חומרות שיש בהם במידי דשייכי בגווה, ועוד הרי האריכו הפוסקים בדין אבר הנשבר דאסור מכח מצות פרישה אם מותר למכרם לנכרי או לא, מזה משמע אף במה שהוי גוף האיסור דרבנן שדומה לאמ"ה יש לאוסרו לבני נח מכ"ש ספק אמ"ה של תורה דראוי שיהיה אסור להושיטו לבני נח. וטעם העולם המקילין הנה באמת הפמ"ג הרגיש בזה. ועיקר טעם הדבר נראה כיון דודאי בודאי נבלה בשחיטה נזהרין העולם שלא למכור לנכרי הב"ח. אך מה דהוי מלתא דלא שכיחא להיות נתנבלה בשחיטתה, ואף אם אירע שאחד טעה ומכר אף בזה לא שייך בזה מנהג. ובאמת לא יפה עשה רק עיקר הוי באם אירע כך ריעותא בשחיטה וכל הריעותות בשחיטה הוי רק חומרא, או ספק בשחיטה הוי. וכיון דהוי מכח ספק א"כ הרי משמע מדברי הפמ"ג דמה דלא קי"ל כר"ל דבני מעיים לאו כמנחי בדיקולא דמיא, הוי רק מכח ספק. אבל לעולם יכול להיות כר"ל וספיקא הוי, א"כ לענין מכירה לנכרי הוי ס"ס דלמא הוא מותר לגמרי ואת"ל אסור דלמא הלכה כר"ל דבני מעיים לאו כמנחי בדיקולא דמיא, וא"כ שוב לא הוי אמ"ה. וא"כ הוי ס"ס ומותר לנכרי. ואף להסוברים דס"ס באתחזק איסורא לא מהני מ"מ נראה דלמכור לנכרי אין להחמיר בכה"ג. ובפרט דנראה בשלמא לישראל עצמו כיון דבחייה אסורה משום אמ"ה לכך אמרינן דכל ספק בשחיטה אסור מכח דבחזקת איסור אמ"ה או בחזקת שאינו זבוחה עומדת לכל חד כדאית ליה, אבל למכור לנכרי כיון דקודם שחיטה היה מותר למכרו לנכרי רק ע"י השחיטה נולד לנו ספק אם מותר למכרו לנכרי. א"כ אדרבא עד הנה הוי בחזקת היתר למכור לנכרי רק ע"י השחיטה אנו באים לאסור למכרו לכך אדרבא בחזקת היתר עומד למכור כבתחלה והוי ס"ס בהדי חזקת היתר דמהני נגד חזקת איסור, ובפרט דבאמת קי"ל נשחטה הותרה. רק היכי דאתייליד ריעותא מחיים כתבו הפוסקים דלא אמרינן נשחטה הותרה, וכן היכי דנולד הספק בענין השחיטה לא אמרינן נשחטה הותרה. אבל לענין למכור לנכרי דכל זמן שלא הי' נחתך רוב הסימנים היה מותר למכור לנכרי דהוי כמו עוף חי דמותר למכור לנכרי ואימתי נחשבו כמאן דמנחי בדיקולא רק אחר שנשחטו רובן. א"כ לענין חשש איסור מכירה לנכרי לא נולד לנו ספק אם זה הוי שחיטה או לא רק אחר שנשחטו רובן נולד הספק לנו אם הוי שחיטה ומותר למכרו לנכרי או אינו שחיטה ואסור למוכרה לנכרי דהוי אמ"ה. א"כ לענין זה לא הוי הריעותא רק לאחר שחיטת הרוב. שוב אמרינן נשחטה הותרה ולא חיישינן שמא לא הוי שחיטה לענין זה. ולכך כיון דנשחטה הותרה, ובפרט דכאן ממ"נ קודם שנשחט רובן ליכא חשש איסור מכירה לנכרי דליכא בהו אמ"ה. ולאחר שנשחטו רובן שוב נשחטה הותרה, לכך כיון דאיכא ממ"נ בודאי אמרינן נשחטה הותרה. ואהא סמכינן למכור לנכרי באם אירע איזה ספק בשחיטה. ובפרט כיון דאיכא ס"ס ג"כ. אבל ודאי בנתנבלה בשחיטה אסור למכור הבני מעיים לנכרי כנלפע"ד ומה ששאל כת"ה להקשות במה דאמרינן במנחות דף מ"ה וכל נבלה וטרפה וכו' סד"א כיון דאשתרי מליקה לגבייהו וכו' והקשה איך ס"ד דמותר בכהנים נבלה א"כ לא שייך בהו וזבחת שאין מצווין על השחיטה, וא"כ לדידהו לא מתיר להו רק מיתה ואיך מותרין הכהנים לאכול הבני מעיים. ואין לומר דבאמת אסורין א"כ איך אמרה התורה ליתן הקיבה לכהן ע"כ תוכן קושייתו בשם חכם אחד. ובאמת לק"מ מכמה טעמים חדא דאף לפי הס"ד אטו אין מתיר שחיטה בקדשים. הרי עכ"פ בעינן שחיטה בקדשים א"כ עכ"פ שחיטה מתרת בהם וגם בקדשים עצמם יש בני מעיים. ולא מצינו שיהו הבני מעיים אסורים לכהנים רק הכל אמרה תורה להם לאכלו. ועוד אף אי נימא דבני מעיים אסורין לכהנים הרי לפי האמת אסור להם נבלות וטרפות, רק לפי הס"ד לולי הקרא ה"א דמותר להם. א"כ לפי הס"ד הוי אמרינן דבאמת הא דמצווה ליתן הקיבה לכהן הוי רק להנאה למכרו. והרי ראשית הגז אינו דבר מאכל וניתן לכהן והוי להנאתו. א"כ ה"נ הרי עכ"פ בהנאה יהי' מותר וקדושה אין במתנות כהונה, א"כ יתנו לכהן כדי למכרו ויקבל דמיו. ועוד במליקה. עצמה יש בני מעיים וא"כ כיון דבני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא אף במליקה נעשה קורקבן ובני מעיים כמנחי בדיקולא. ומ"מ משמע שהכל הותר לכהנים. א"כ אם נימא כיון דהותר מליקה לגבייהו לא שייך בהו נבלות וטרפות באמת לא שייך בהו איסור אמ"ה ג"כ. כיון דהותר להו הבני מעיים דמליקה. אבל כיון דגלי קרא דנבלה וטרפה אסור להו ולא ילפינן ממליקה ה"ה דאמ"ה אסור בהן. ולא הוצרך קרא לפרש דאמ"ה אסור בהו דבאמת שאר אמ"ה לא הוי אפשר ללמוד ממליקה רק לענין בני מעיים הי' אפשר ללמוד דבני מעיים מותרין לכהן כמו נבלה וטרפה, והשתא דלפי האמת שייך בהו שחיטה. א"כ שוב באמת מותר להו הבני מעיים. ושאר אמ"ה לא הוי ראיה ממליקה די"ל דשאני בני מעיים מאמ"ה ממש דודאי יש לחלק ביניהם, לכך לא הוצרך לפרש כלל דאמ"ה אסור בכהנים. ועוד נלפע"ד די"ל הא דאמרינן דה"א דנבלות וטרפות לא שייך בכהנים רק בקדשים כיון דעיקר הלימוד הוי מכח דהותר במליקה והתם קדשים הוי. לכך אפשר לומר דאם בהמת קדשים נתנבלה או נטרפה מותרת לכהנים. דמ"ש בקרבנות שחיטה הוי בעבור צורך מזבח שלמזבח הוי עבודתו דרך שחיטה. כמו שאר עבודות דהקרבה וזריקה כן ה"נ שחיטה הוי זה עבודה למזבח. אבל עבור אכילת כהנים היה מותר אף נבלה וטרפה דקדשים וראיה שהרי גבי מליקה בדבר דלא הוי דרך שחיטתו רק דרך מליקה מותר לכהנים, והיה מוכח מזה דמצד הכהנים לא הוי קפידא בשחיטה או לא. רק מצד העבודה יש קפידא. א"כ ה"א לכהנים מותר בקדשים נבלות וטרפות כמו במליקה. ולכך קמ"ל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים של קדשים אבל של חולין ודאי המה בכלל וזבחת. ולא היינו טועין בזה מעולם דשאני אכילת קדשים דהוי מצוה. ושייך רק לכהנים לבד ולא לזרים אבל בחולין דהוי רשות וכהן וזר שווין בו. בודאי בעי שחיטה כמו בזר ולא היינו טועין בזה מעולם. ואין ראיה מנתינת הקיבה כלל וא"ש כנלפע"ד נכון ועיין בט"ז שהאריך באם נשברה מפרקת בלי החוט אף טרפה אינו ייע"ש. והנה מצאתי כעת ראיה במנחות דף ואו ע"א בפרש"י ד"ה מליקה טרפה לכתחלה דחותך שדרה ומפרקת וכו' משמע דוקא בחתך שדרה ומפרקת אז הוי טרפה ולא במפרקת לבד. ונהי דבחוט לבד טרפה נקט נמי מפרקת כמ"ש הט"ז שם בפירוש מקום אחד כעין זה אבל אם בכל אחד די לטרפות לא הי' נקט רש"י תרווייהו וא"ש. מיהו מפרש"י אין ראי' דגם בחולין במקומו פרש"י כן ועיקר כוונת הט"ז להוכיח כן מן הש"ס דהלכתא כרש"י יעו"ש בדבריו ודו"ק: תשובה צא לק"ק ברעסטיצקע להרב מו"ה יוסף חיים נ"י. הנה ע"ד שאלתו וז"ל נשאלתי מהשו"ב דפה"ק דשחט בהמה מסוכנת. ובתחלת השחיטה כשכשה בזנבה מעט ולא משך רק עד קודם כלות השחיטה באופן דהוי נבלה. ונסתפקתי אם מותרין הבני מעיים למכור לנכרי מטעם אמ"ה לדעת התב"ש דס"ל דכמנחי בדיקולא דמיא. רק דבשחיטה כשרה מכח מי איכא מידי מותרין למכור לנכרי. והיכא דאפסלה בשחיטה לא שייך זה וא"כ נאסר לנכרי משום אמ"ה עכ"ל שאלתו. והנה רו"מ האריך קצת דרך פלפול ואין דרכי להשיב על פלפול והנני מעתיק לו מ"ש בקייץ הזה בענין זה. והנה מ"ש רו"מ בנידון זה דהוי ס"ס שמא לאו כמנחי בדיקולא דמיא כהפוסקים דס"ל כן ושמא כבר מתה הבהמה קודם שנחתך הקנה בזה יפה אמר. ומה שחשש רו"מ דהוי נגד החזקה נראה דז"א כיון דעכ"פ היתה מסוכנת א"כ אתרע חזקת חי דידה כיון דהיא עומדת למות דהיא מסוכנת ואינו דומה לספק בשחיטה דשם אם לא הוי שחטו הי' חי כמה לכך אלים חזקת איסור אמ"ה. גם לדעת התוס' י"ל כיון דהתחיל לשחוט כבר אתרע חזקת אמ"ה שהי' מתה בלא"ה אף שלא הי' גומר השחיטה, רק חזקת איסור הוי שאינו זבוחה וזה לא איתרע כל כך דלא הי' עומד להיות זבוח ממילא ומחוסר מעשה, אבל חזקת אמ"ה כיון שהי' עומד למות ממילא איתרע חזקת אמ"ה. ובפרט כיון דהשתא כבר מתה הבהמה א"כ הרי לפניך וראוי לילך בתר השתא מאי אמרת דחזקה דמעיקרא הוי להיפוך הרי אתרע כיון דהיתה מסוכנת. ועוד נראה לי לצרף היתר בזה דהן אמת