טוב טעם ודעת פג

נשחטה הותרה. וא"כ תינח אם לא חזינן עקורין לפנינו אבל אם הם עקורין לפנינו הדר אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מה אמרת נוקמא אחזקה דבהמה בחזקת שלא נעקרו הסימנים דהרי עקורין לפניך וכמו דאמרינן במקוה, והכא גוף העוף אתרע והוי חדא במקום תרתי. מיהו בזה היה אפשר לומר דנצטרף לזה חזקת השוחט דמן הסתם עשה כהוגן ובדק תחלה ומצטרף בהדי חזקת הסימנים שאינן עקורין. והוי תרתי נגד תרתי, מיהו אף אם הוי ספק השקול כיון דאיכא ריעותא אסור מספק תורה לחומרא. ובפרט דזה שכיח יותר. ועוד אפשר דלא שייך חזקה שעשה כהוגן בדבר דאיכא למיחש לשכחה, דיש לחוש שמא שכח מלבדוק אחר זה. ועיין כיוצא בו בחו"מ סי' מ"א בסמ"ע גבי שצריך לכתוב שקרעו שטר הראשון וכו' שכתב אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין לשכחה חיישינן וכו' משמע דכל היכי דיש לחוש לשכחה לא שייך לומר חזקה על הב"ד שעשו כהונג, ונהי דהש"ך שם חולק וס"ל דאף בכה"ג לא חיישינן לב"ד טועין היינו דוקא בב"ד כיון דתלתא נינהו כל חד מדכר לחבריה. ולא שכיח הוא שכל שלשתן ישכחו הענין, אבל בשוחט דיחיד הוא יש לחוש לשכחה ולמעט בפלוגתא עדיף. והן אמת די"ל סברא להיפוך דדוקא התם דאטו הב"ד מורגלין לעשות דבר כזה הלא נמחק שטרו מלתא דלא שכיחא הוא לכך חיישינן לשכחה. אבל כאן השוחט מורגל לעשות כן שתיכף אחר השחיטה יתקף אגודל. א"כ כיון דהורגל בכך י"ל דסרכיה נקיט ואתי. כמו דאמרינן בק"ש דאם פתח למען ירבו ימיכם סרכא נקיט ואתא. וכן כתב הט"ז ביו"ד סי' ס"ט לענין מליחת הבשר יעו"ש, מיהו נראה דאינו דומה דלא אמרינן סרכא נקיט ואתא רק באם התחיל לעשות אחריו מעשה כמו התם דפתח למען ירבו או במליחה שכבר התחיל להתבשל אז אמרינן דסרכא נקיט ואתא ולא הי' מעמידו לבשל רק אם עשה מעשה הקודם לו. אבל אם לא עשה מעשה אחרת השייך אחר מעשה זו לא אמרינן סרכא נקיט ואתא, רק חיישינן לשכחה. ומכ"ש אם הי' דוחק אז והרבה באים לשחוט. וזה דוחק את זה בודאי יש לחוש שמתוך הדחק והרעש שכח לבדוק. וכיון דיש ריעותא לפנינו ואין לתלות שנעשה אחר שחיטה. ובפרט דקודם שחיטה שכיח טפי נראה דהעוף טרפה כנלפע"ד ברור ונכון לדינא. ואין לדמות זה למה דאמרינן חזקה על טבח שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. חדא דכאן בדיעבד כשר בלא בדיקה. ואינו דבר שאינו מתוקן כל כך ועוד דהתם ליכא ריעותא לפנינו וכאן נולד ריעותא והרי לפניך. ודו"ק היטב: תשובה פט בסי' כ"ה סעי' א' ואם לא ראה שרובן שחוטים אסור. ראיתי באחרונים שהאריכו בדין זה אם הוי ודאי נבלה או ספק או חומרא מדרבנן והתב"ש העלה כיון דמכח חזקה דמעיקרא קאתינא עלה לכך אסורה משום נבלה ואינה מטמאה יעו"ש. ולפע"ד נראה דלדידן ודאי נבלה היא ואף מטמאה והוא דבשלמא לדינא דש"ס שפיר ולא לדידן. דלכאורה קשה למה בסימנים חיישינן שמא לא נשחטו רובן ובגיד הנשה לדעת הראב"ד והטור אמרינן במי שניקר וא"י אם השלים ניקורו אמרינן דמסתמא השלים ניקורו ולמה לא נימא גם כאן דמסתמא השלים שחיטתו, ואין לומר דמוקמינן אחזקה דמעיקרא א"כ גם התם נימא כן דהרי היה בחזקת שאינו מנוקר. אך לק"מ דהתם אטו בעינן שיהי' הניקור כאחד. הרי רשאי לנקר חדא חדא. לכך אמרינן דמסתמא לא הלך לו משם ולא הניחו עד שבדק וראה אם נשאר והשלים ניקורו. אבל בשחיטה דשהייה פסולה ובעינן שיהיה נשחט כאחד א"כ זה אינו בידו לגמור שחיטתו בפעם אחת, ואולי אז לא עלתה בידו לשחוט כהוגן ולא נשחטו ממש ושוב אין בידו לשחוט אח"כ ולגמור כשרואה שלא נשחטו רובן דהרי הוי שהייה בשחיטה ופסולה. וא"כ א"ש דלדינא דש"ס דבעינן דוקא שיעור שהיי' ובלא"ה כשרה. ולכך נראה דבבהמה דשיעור שהייה שלה מרובה א"כ אמרינן כמו בניקור שמסתמא בדק תיכף אם נשחט רובו. ואם לא נשחטו עדיין בידו לגמור וגמרן, לכך הוי רק פסול דרבנן מכח חומרא בעלמא, או אף אי נימא דאסור מכח דבחזקת איסור עומדת. ונימא לחלק בין הך חזקה לחזקת ניקור דהתם לא נקרא אתחזק איסורא וכמ"ש הט"ז בסי' קכ"ז יעו"ש, מ"מ כיון דלא שייך לאוסרה רק מכח חזקה אינו ראוי לאוקמה בחזקת שלא נעשה דאדרבא כיון דהוי בידו לתקן והוא התחיל כבר לעשותו מסתבר דגמר כהלכתו ואין בזה חזקה דלא נעשה מעשה רק חזקת איסור. לכך א"ש דינו של התב"ש דכמה דהי' דינו מעיקרא כן יקום ולא יותר לטומאה. אבל בעוף להסוברים דאף לדינא דש"ס שהייתו מועטת מאוד. ומכ"ש לדידן בין בעוף ובין בבהמה שהייה כ"ש פוסל א"כ תיכף אם נטל הסכין מן הצוואר שוב אין בידו לתקן דאף דהוי חומרא מדרבנן בעלמא מ"מ כיון שסוף סוף כבר יהיה אסור למה ליה לתקן, ואף דיהיה נ"מ לטמא וכדומה מ"מ מזה אין ראיה דגמר הדבר. דבשלמא בניקור אמרינן כיון דירד לתקן לא הוציאו עד שגמר כפי כוונתו ותקנו. אבל כאן תחלת שחיטתו היה הכונה לאכילה ובזה לא נתקיים מחשבתו ונאסרה. שוב אין ראיה אם עשה אח"כ לתקנו מידי דבר אחר שלא תלינן שנתכווין אליו תחלה, ולכך יש לומר כיון דכל דבר תלינן בחזקת שלא נעשה כמו בתנאי דיש חלוק בין קום עשה לשוא"ת, כן ה"נ כיון דלשחוט תחלה רוב הסימנין תיכף אין בידו. ואין ממה שהתחיל לעשות הוכחה שגמר כן. כיון דלא הוי בידו. לכך שוב הוי כאלו היה לנו ספק מעיקרא אם נעשה או לא דתלינן בחזקת שלא נעשה לכך הוי כודאי נבלה, ואף מטמא כיון דלאו מכח חזקת איסור דמעיקרא אתינא עלה. דאז הוי שייך סברת התב"ש דבטומאה לא היתה כן מעיקרא. אבל אנן אתינא עלה בחזקת שלא נעשה שכל מה שלא נתברר לנו שנעשה תלינן בחזקת שלא נעשה. ולא נשחטו רובן לכך הוי כברור לנו כן והוי נבלה ודאי ומטמא במשא. לכך לדידן הוי ודאי נבלה ומטמא בין בעוף בין בבהמה ולדינא דש"ס שאני דהיה בידו לגמרו. כן נלפע"ד נכון וברור: והנה מה שהקשיתי לעיל שם כתבתי בקיצור וכאן אבאר יותר. דהנה באמת הרב רמ"א פסק לקמן בסי' ס"ה בשם הר"ן דאם לא ידעינן שהשלים ניקורו חיישינן דלמא לא השלים הניקור יעו"ש, אך באמת אין דין זה מוסכם אף שהרב הביאו סתם. דהמעיין בלשון הר"ן עצמו בפ' ג"ה מוכח דהוא כבא לחלוק על הראב"ד דמלשון הראב"ד והרשב"א מוכח דס"ל דאף בסתם אם ניקר והלך לו כשר ולא חיישינן שמא לא השלים רק דהר"ן חולק עליו ייע"ש, וכן נמי מורה לשון הטור יותר וז"ל שכל ירך היוצא מתחת יד ישראל מחותכת כדרך שמחתכין מנקרי בשר היא בחזקת שניטל גידה הלכך מי שבא מעלמא וניקר והלך לו וכו'. והנה מלשון זה משמע שכל שראינו רק שהיא מחותכת כדרך שמחתכין מנקרי בשר לא חיישינן כלל שמא לא השלים, רק תלינן שהשלים ושלא כדברי הר"ן רק דהר"ן הוי כחולק בזה. ובאמת זה תליא בהטעמים שאסור ליתן ירך חתוכה לגוי בפני ישראל ולהסוברים דהטעם הוא מכח גניבת דעת שאסור לגנוב דעת נכרי שסובר שהישראל טרח לתקנה וליטול גידה לכך בזה י"ל כסברת הר"ן דהיכי דלא ידעינן שהשלים ניקורו חיישינן שמא לא השלים. ומה דאסור לתנה לנכרי לפני ישראל, היינו מכח דיסבור הישראל כיון דאסור לגנוב דעתו של נכרי אם לא נטל ממש כל הגיד הוי כגונב דעת הנכרי ולכך יסבור שהשלים ממש ולכך אסור. וזה יהיה שיטת הר"ן וכן מפרש באמת הר"ן וכמ"ש הב"י בשמו. אבל לפי הטעם שכתבו הפוסקים והטור דכל ירך היוצא מת"י ישראל כשהוא חתוכה בחזקת שניטל גידה ואין הטעם מכח גניבת דעת כלל, אז אין לומר דהטעם מכח דהרואה יטעה כן ויסבור שניטל גידה ושרשאי לסמוך ע"ז אף שאין הדין כן דא"כ היאך יליף מניה הטור למי שהלך וא"י אם הוא בקי בניקור. אלא ודאי דס"ל דמן הדין רשאי לסמוך כשרואה יוצא חתוכה מיד ישראל. א"כ בע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא לא השלים הניקור וחולק על הר"ן א"כ א"ש מ"ש לעיל לפי שיטת הראב"ד והרשב"א והטור לשיטתם הקשיתי שפיר. ואף לדעת הר"ן דס"ל חיישינן שמא לא השלים היינו רק בניקור שצריך שהייה וזמן מרובה לכך יתכן שעדיין לא השלים וגם הוי מלתא דטריחא טובא. אבל גבי שחיטת סימנים דהוי מלתא דלא טריחא כ"כ, ובפרט בניקור אטו בו לבד תלוי ויתכן שהיום מנקר הוא החצי ומחר יעשה שני חצי האחר. אבל בשחיטה דצריך להיות נעשה יחד בלי שהייה מרובה דפסול לכ"ע י"ל ודאי הבא לשחוט רואה לגמור הדבר כהוגן וחזקה שהשלים שחיטתו ובפרט דהוי דבר קל ובלי טרחא זולת הטעם שכתבנו שם לעיל ייע"ש ודו"ק: תשובה צ לסי' כ"ז סעיף א'. הנה נשאלתי לפמ"ש הש"ך דהיכא דלא נשחטה כראוי אסור לזמן נכרי על בני מעיים. וא"כ למה מנהגינו בעופות הנטרפין מחמת נקובת הושט, וכן באווזות שמלעיטין ונטרפו מחמת נקובת הושט. היאך אנו מורים למכור לנכרי עם הבני מעיים. ואין לומר שאנו סומכין על הפר"ח הלא התב"ש חולק