טוב טעם ודעת פב

הסובין ועשה לו דרך ולא חתכן זה הוי תלי' רחוקה, ולכן מפקפק בזה הפמ"ג אבל בתבן בנמצא רק בצד אחד אם נחוש שנחתך התבן צריך לומר שהיה עוד תבן גם בצד השני ונחתך ונאבד, זה הוי להחזיק ריעותא ממקום למקום ולא מחזיקינן ריעותא שהיה התבן יותר ארוך ונחתך, דאין להחזיק ריעותא יותר ממה שהוא לפנינו וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ח לענין שיעור סמ"ך וכמה דוכתי, משא"כ בנמצא בשני צדדי הסכין תבן א"כ חזינן לפנינו ב' חתיכות תבן א"כ הרי חזינן דס"ס נחתך לכן חיישינן שמא גם בשעת שחיטה חתכו. גם כיון דיש דיעות דגם בעוף הוי שיעור לשהייה ובעינן שיעור א"כ הוי ס"ס ולהקל, לכן נראה דיפה הורה השוחט דהעוף מותר, ומה שנראה מדברי רו"מ דזה הוי ריעותא מה שראש א' קצר, לדעתי אין בזה ריעותא יותר מאם היו שני הצדדים שווים דמה תאמר. דלכן הוי ראש א' קצר דנחתך ע"י הסכין אני אומר להיפוך דיגיד עליו ריעו אם היה נחתך גם בצד השני היה נחתך. ומדנשאר צד השני מוכח דלא נחתך עתה רק דכן היה נבלע ולכן הוי ראיה להיפוך ועכ"פ לא גרע ולכן העוף כשר. ובנדון מה שהוא זקן והרי הוא כבן שבעים שנה זה ודאי תימא. ובפרט מה שהוא שוחט על הבריל זה ודאי לא יתכן, ועיין במג"א ה"פ סי' תל"ב דנגד חלון דיש בו זכוכית ודאי אין לבדוק ומוכח דע"י זכוכית לא נדון כאבוקה, וא"כ ה"נ בשחיטה כיון דבעינן אור שיהיה דומה לאבוקה לא מהני ע"י בריל. אך לא אדון אנכי בזה. כי זה מוטל על הרבנים הסמוכים דשם לתקן המעוות. וזו"ז אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה פו לק"ק ברעסטיצקע להרב מו"ה יוסף חיים נ"י. הנה דבר שאלתו קבלתי אמש, והנני להשיבו על גוף הדין. הנה ע"ד שאלתו בעוף שהיה לו גרר על הצוואר ולא הספיקו לבדוק מעבר השני עד שנקרע הצוואר, הנה יפה הורה בזה להתיר כי מה שכתב הט"ז דבעוף לא שייך נחתך חצי העור כבר מבואר בחיבורי טוב טעם שהחוש מעיד להיפך וכיון דאפשר שלא יהיה מעבר לעבר, א"כ נהי דקי"ל כל מקום שצריך בדיקה אם נאבד בלי בדיקה טרפה היינו אם הריעותא באותו אבר דהטרפות מצדו, אבל במה שאין הטרפות מצדו רק מכח חשש שמא הזיק לאבר אחר, בזה לא מחזיקינן ריעותא מעבר לעבר. ואף להמחמירין בנמצא ריעותא בגוף העוף וספק ע"י חולי או ע"י קוץ. היינו כיון דעכ"פ ניקב עד החלל הוי כוודאי על ואזלינן בתר השכיח יותר להיות ע"י קוץ מע"י חולי. אבל בספק אם ניקב כל העור וא"כ אפשר דלא נכנס כלל לתוך חלל הצוואר הוי ברי ספק על דמותר אף דדריסה שכיח יותר, גם י"ל דוקא ניקב לחלל העוף שכיח יותר ע"י קוץ מע"י חולי אבל בגרר על הצוואר י"ל דלא ע"י קוץ ולא ע"י חולי רק דרך העופות בשעת אכילה מנשכין זא"ז ומזה נעשה הגרר ומ"מ פה העוף אינו דומה לקוץ להיות נכנס לפנים להיות ניקב גם הוושט לכן בזה לכ"ע מותר. ויותר אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה פז להרב מהרומליב. הנה ע"ד שאלתו בשוחט שהיה חולה על רגלו ולא היה יכול לעמוד ושחט עופות בישיבה. וצווחו עליו מכח דברי הפמ"ג בסי' כ"ד בשפ"ד אות ו' בשם הכה"ג. הנה בגוף הדין נראה היטב דיבר רו"מ דיש לחלק בין בהמות לעופות. דבבהמה המונח על הארץ קשה להיות שוחט בישיבה בלי דרסה, אבל עוף דאוחזו בידו מה לי עומד מה לי יושב והיטב אשר דיבר רו"מ בזה, אך מ"ש רו"מ ראיה מן הש"ס ממה דלא מוקי בפ"ק דחולין הכל שוחטין הכל עומדין אפי' מסומכין, אבל יושב לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא דרסתי כשרה. זה אינו נראה. דנהי דבעלמא יש ענינים דסמיכה כישיבה. היינו דוקא בדברים דישיבה פוסל מצד עצמו דהוי גז"הכ בזה סמיכה נמי כישיבה. אבל בשחיטה אין הפסול מצד עצם הישיבה רק מכח המעשה דבישיבה א"א לפעול פעולתו בקלות וגם חשש דרסה. בזה תינח יושב אבל עומד רק דסומך עצמו בזה י"ל דבזה ליכא חשש דרסה והיינו עומד. והן אמת דלפי הנ"ל דיש לחלק בין עוף לבהמה היה קשה דהו"ל לתרץ כן דהכל שוחטין אפילו יושבין במה דברים אמורים בעוף אבל בבהמה לא ישחוט וכו' או הו"ל לומר בד"א במחזיק הנשחט בידו אבל אם מונח ע"ג קרקע לא ישחוט וכו'. ולכך האמת דהוי רק חומרא בעלמא לכתחלה. והנה לכאורה הי' נראה ראיה ברורה דיושב כשר לכתחלה. דקאמר שם פ"ב דזבחים דף ט"ז מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב, ולמה לא קאמר שכן פסול לשחוט מיושב, ומכ"ש לפמ"ש התוס' שם דבעדות נמי כשר בדיעבד, ובע"כ הכונה דקאמר מה ליושב שכן פסול לעדות הוא רק לכתחלה. א"כ מדלא קאמר מה ליושב שכן פסול לשחוט מוכח דלשחוט אפי' לכתחלה כשר מיהו יש לדחות די"ל דלא קאמר הש"ס רק מה דפסול יושב מצד, עצמו כגון בקרבן ובעדות דאין פסול הישיבה בהם מצד ד"א רק מכח עצם הישיבה וגז"ה אבל בשחיטה אין הפסול מכח עצם הישיבה רק מכח חשש דרסה הפוסל בו ובישיבה י"ל לחוש בו טפי ואינו מצד עצם הישיבה. ולכך א"ש מה דהפוסקים בסימנם בעצת ה' לעולם תעמוד לא מנאו לשחיטה. דלא מנאו רק מה דהוי הפסול בעצם לא מה דהוי הפסול מחמת ד"א. אך זה תמי' לי בש"ס דזבחים למה לא קאמר מה ליושב שכן פסול בעומר וציצית ואינך כל הני דבעינן בהו עמידה ובעומר מן התורה בקמה בקומה וצ"ע והנה לדינא נראה לי בדיעבד כשר בישיבה וממילא בשעת הדחק כשר אפי' לכתחלה דכל שעת הדחק כדיעבד דמי. ומכ"ש בעופות שאחזו בידו ודאי ליכא חשש. ויפה עשה השוחט בזה דברי ידידו וכו': תשובה פח נשאלתי במעשה שבא לידי בראש של עוף שהי' הגרגרת נחתך לשנים וחלק הגרגרת של צד הראש הי' מחובר עם הושט כדרכו רק הי' עקור ממקומו בראש ובמקום שדרכו להיות מחובר הוי שמוט. ולא נודע אם נעשה זה קודם שחיטה או אח"כ והאשה אומרת שלא משמשה שם ביד כלל ושאלו להשוחט והשיב שאינו זוכר מזה העוף שהי' שוחט הרבה עופות ואינו זוכר ממנו וגם אינו זוכר אם תקף אגודל. רק שלפי דעתו הוא בטוח שלא הוציא העוף בלי תקיפת אגודל להבחין אם נשמט, ונשאלתי מה דינו של העוף בזה. וזה אשר השבתי. הנה מה דנשחט הסימן זה אינו ראיה כלל שלא הי' שמוטה מחיים. כיון דקי"ל אפשר הוא לשחוט אפי' בשמוטה. וכן משמעות הטוש"ע וכל הפוסקים דאין ראיה משחיטת הקנה דלא הי' שמוטה מכבר. ולסמוך על מה שדרך השוחט לתקוף אגודל, הנה אם הי' עוף אחד ושכח אם תקף אגודל או לא, הי' נראה דאין לסמוך בזה לומר דמסתמא עשה כהוגן ובדק תחלה דהרי על מה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם תמה הרא"ש בפ"ק דחולין נימא סמוך מיעוטא לחזקה דחזקת איסור רק דתירץ דזה הוי מיעוטא דמיעוטא. א"כ י"ל דוקא ברוב מצויין אצל שחיטה אמרינן כן, אבל לבדוק אם לא הי' שמוטה הרי דעת הש"ע בהגה"ת רמ"א בסי' כ"ה דאין חיוב לבדוק אחר שמוטה, אך דעת הש"ך שם דחיוב לבדוק אחר זה וכן נהגו השוחטים עכשיו. א"כ עכ"פ לא אלים חזקה זו לומר דודאי עשה כהוגן ובדק תחלה ומ"ש הש"ע סי' כ"ד סעי' י"ז בהגה"ה דהשוחט נאמן לומר שלא הי' שמוטה היינו אם יודע כן בבירור לא מן הסתם, ועוד אף ברוב מצויין דמהני היינו רק אם אין ריעותא לפנינו אבל כאן דיש ריעותא לפנינו דזה הסימן שמוט כעת ואין דבר לתלות בו דנעשה אחר שחיטה, א"כ הוי כאן חזקת איסור דמעיקרא והרי לפניך והוי חזקת השוחט חדא במקום תרתי דלא מהני וכמו במקוה. ועדיף מיניה דהתם מקוה איתרע אדם לא אתרע וכאן גוף העוף אתרע והוי חדא במקום תרתי. והן אמת די"ל דבזה ליכא חזקת איסור דא"כ היה צריך בדיעבד לבדוק אחר שחיטה ולמה א"צ לבדוק בדיעבד בע"כ כמ"ש הש"ך בסי' כ"ה דבהמה לאו בחזקת שנעקרו הסימנים קיימא ואינו דומה לאם לא ראה שנשחטו רובן. דהתם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, א"כ משמע דבזה ליכא חזקה זו כלל, א"כ ליכא תרתי לריעותא. אך אכתי לא הונח בזה חדא דכתב שם הש"ך דשכיח הוא להיות שמוטה בעת שחיטה א"כ נהי דבדיעבד בסתם אין לחוש היינו אם ליכא ריעותא, אבל אם נראה לנו ריעותא ובע"כ דנעקר הסימן רק דספק אימתי, וכיון דקי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר תולין במידי דשכיח, א"כ ה"נ אחר שחיטה אין מקום לתלות ובשעת שחיטה שכיח הוא וא"כ תלינן במידי דשכיח. ועוד דבע"כ צריך להבין כונת הש"ך דהרי אם היה הסימן שמוט אין כאן שחיטה דאין שחיטת שמוטה שחיטה והוי נבלה א"כ גם כאן יש חזקת איסור שאינו זבוח, רק כונת הש"ך דבאם לא נשחטו רובן הוי חזקת שאינו זבוח, ולקולא ליכא חזקה. אבל בשמוטה יש נמי חזקה להיפוך בחזקת שלא נעקרו הסימנים דבהמה בחייה בחזקת שלא נעקרו קיימא. וסלק חזקה נגד חזקה ושוב אמרינן