טוב טעם ודעת פא

הראש ובא מורה אחד והטריפו אפי' לצלי והוא נגד הכרעת הרמ"א בסי' כ"ב והאחרונים שמקילין בזה. הנה טרם כל אומר אני שלדעתי המורה טעה בדבר פשוט, דהנה מנהג כל הנשים שלוקחין גיד הצוואר מן העוף וחותכין את בשר הצוואר לכמה חתיכות ברוחב, רק שהעצם מצד החצון נשאר שלם אבל הבשר שעל העצם בפנים נחתך לכמה חתיכות. וא"כ נחשב זה כנחתך הראש כיון שחותך בשר הצוואר שבפנים לכמה חתיכות ודאי נחתכו כל הגידין לחתיכות והוי כנחתך הראש ומה בכך שהראש מחובר בעצם ובשר שמבחוץ אם החוטין נחתכו לגמרי. וזה ודאי אם הי' נחתך הראש מן העוף בעצם אף שהי' נשאר מעט מחובר בבשר שחוץ לצוואר ודאי כל אדם לא הי' אוסרו. א"כ אף דגם העצם מחובר אם הבשר שבפנים ששם החיטין והוורידין אם הם נחתכו הוי כהוסר הראש, ודין להקל בזה בדבר דבלא"ה יש כמה מקילין, והנה לולי זה נמי דברי רו"מ נכונין. ואני אוסיף בזה בעזה"י דודאי עכ"פ ספק הוי אם נשחטו הוורידין או לא. וכתב התב"ש דלא הוי ספק השקול וכוונתו דאם הוי ספק השקול הי' מותר דהוי ספק דרבנן דדם שמלחו דרבנן לכך כתב דאינו ספק השקול, אך לו יהא דאינו שקול עכ"פ ספק הוי והוי ס"ס דהרי הרמב"ם וסייעתו לא העתיקו הא דר"י עד שישחוט את הוורידין וא"כ הוי ס"ס דלמא כהרמב"ם ודלמא נשחטו הוורידין. ואף דהוי בידינו כלל שלא לצרף ספק נגד הכרעת הש"ע והרמ"א מ"מ כאן שאני דהמחבר לא כתב רק לא יצלנו שלם ולא כתב לא ימלחנו שלם משמע דבמליחה מתיר כדעת המתירין. וא"כ ממ"נ אם נלך בתר הכרעת המחבר מותר במליחה ואם לא נלך בתר הכרעת המחבר שוב הוי ס"ס דלמא כהרמב"ם ודלמא כדעת המקילין במליחה. ועוד הרי יש כאן ג' ספיקות שמא כהרמב"ם ושמא כדעת הסוברים דאין איסור רק מכח הוורידין לבד ולא מכל החוטין שבגוף ושמא נשחטו הוורידין והוי ג' ספיקות. ובאמת מה כחי ומה אני להכריע בין הראשונים, אך באתי כיהודא ועוד לקרא לומר דודאי הש"ס מסייע להמכשירין דהרי מבעיא שם בחולין אם כוונת ר"י דבעי שחיטה ממש בוורידין או הכוונה בנקיבה שיצא הדם, והנה אם נימא דהכוונה דבעי שחיטה ממש בע"כ כוונתו רק מכח הוורידין ולא מכח חוטין שבגוף א"כ מה"ת נאמר דאם הכוונה עד שינקוב את הוורידין תהיה הכוונה לכל חוטי הגוף דאם יהיה הכוונה בשחיטה דוקא יהא מוכח דלחוטין שבגוף לא חייש, א"כ מנ"ל להחמיר לומר דאם הכוונה. עד שינקוב הוורידין יהיה חשש לכל החוטין, לכך העיקר כהסוברים דאין קפידא רק בורידין והנה שלא להוציא הדבר חלק מפלפלת כל שהוא אכתוב איזה דבר הערה בעלמא מה שנתעורר לי בזה. אחד דקשה לי על כל הפוסקים שפסקו כר"י דבעי חתיכת הוורידין ולא חלקו בין נשחטו ב' הסימנים כולם, או רק אחד מהם או נשחט רק רובו. ומנ"ל כן הרי לשון המשנה כך הוא בר"פ השוחט השוחט א' בעוף ושנים בבהמה כשרה ורובו של אחד כמוהו. ר"י אומר עד שישחוט את הורידין וקשה מנא להו דר"י ס"ל דבכל ענין בעי שחיטת הוורידין דלמא בנשחטו ב' הסימנים מודה דלא בעינן וורידין כלל ומה שאמר ר"י עד שישחוט את הוורידין זה קאי על מה דתנא רובו של אחד כמוהו על זה קאמר עד שישחוט את הוורידין אז די ברובו של אחד, אבל בלא שחט את הוורידין אין די ברובו של א' או אין די בעוף בסימן אחד אבל אם שחט שניהם לגמרי י"ל דר"י מודה דלא בעינן נקיבת הוורידין. ובפרט להפוסקים דס"ל דגם חתיכת מעט הסימנים נמי הוי להוציא דם א"כ דלמא דוקא אם שייר מיעוט סימנים בעינן וורידים, אבל אם שחט כל הסימנים לא בעינן חתיכת הוורידין רק או זה או זה בעינן וצ"ע. והנה טעם הרמב"ם שהשמיט הא דר"י לגמרי נראה לי דבאמת קשה לי על הש"ס דקאמר ת"כ דר"ח ר"י אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין עכ"ל וקשה לי דאדרבא מן הך ברייתא מוכח להיפוך דהרי לר"ח פריך הש"ס שם לעיל ממה דתנא עד שישחוט את הוורידין ומשני תני עד שינקוב את הוורידין, וא"כ קשה תינח במשנה דתנא רק וורידין אבל בברייתא דתנא עד שישחוט את הושט ואת הוורידין דנקט נמי וושט ואיך שייך למתני ניקב הרי בוושט הוי נבלה, ובע"כ הוי שחיטה ממש ואיך נחלק לב' כוונות דבושט יהי' הכוונה שחיטה דוקא ובוורידין יהיה הכונה נקיבה דוקא, והרי לשון אחד נאמר על. שניהם ואיך אמר ת"כ דר"ח, לכך נראה לומר דמ"ש ת"כ דר"ח הוי רק דר"י לא קאמר אלא בעוף, ובזה הוי ת"כ. אבל לא מ"ש ר"ח הטעם משום שצולהו כולו כאחד. רק הכוונה דבעוף דדי בסימן אחד בעינן גם וורידין לר"י אבל בבהמה דבעינן שניהם לא בעינן שחיטת וורידין, וא"כ כיון דמפורש בכמה דוכתי דבעוף די ברוב א' מוכח דלא קי"ל כר"י בהא. ועוד נראה יותר דהנה לעיל דקאמר ר"נ או קנה או וושט פריך הש"ס מהך ברייתא דעד שישחוט הושט והוורידין, ומשני דנקט וושט שהוא סמוך לוורידין. והנה בשלמא אי נימא דר"י ס"ל דוורידין בשחיטה א"ש דנקט וושט שהוא סמוך לורידין לשחטם שם יחד, אבל אי נימא דהוי נקיבה בעלמא מאי אריא דושט סמוך לוורידין הרי ושט בשחיטה והוורידין בנקיבה. ובע"כ דר"נ דקאמר או ושט או קנה ס"ל דר"י דוקא שחיטה ולא כר"ח ור"ח דס"ל דהוי נקיבה, ס"ל כמ"ד התם דוקא ושט ולא קנה וכיון דקי"ל כר"נ דאו קנה או ושט לא קי"ל כר"ח. ומה דס"ל לר"י דבעינן בעוף שחיטת הוורידין בזה וודאי לא קי"ל כוותיה כדמוכח בכמה דוכתי ולכך השמיטו הרמב"ם, ומה דאמרי' בברכות הזהרו בוורידין כר"י היינו דס"ל כר"ח דטעמו משום דם ואנו לא קי"ל כן רק כר"נ וא"ש שיטת הרמב"ם בעז"ה. והנה לדינא העיקר במליחה כהמתירין אפי' לא חתכו בשר הצוואר לכמה חתיכות ובפרט שכן נהגו להקל ואין אחר המנהג כלום. ולא גרע זה מכמה פלוגתא בטרפות והרמ"א מביא דהמנהג להקל כחד דיעה ופסקינן כן, מכ"ש בזה דאין אחר המנהג כלום: והנה אחר כתבי נתיישבתי מעט וראיתי כי עפ"י קושיתינו הנ"ל דאיך קאמר ר"י עד שישחוט את הושט ואת הוורידין דאיך נחלק תיבת שישחוט לב' כוונות לושט שחיטה ולורידין נקיבה. הנה י"ל דמזה יהיה ראיה להסוברים דגם מיעוט הסימנים בעינן נקיבה משום דם. ובזה יש לישב מה דקשה עוד איך קאמר ר"י עד שישחוט את הושט משמע דכולו בעינן, והרי במשנה לא פליג רק על הוורידין אבל על רובו של א' כמוהו לא פליג ולמה אמר עד שישחוט את הושט דמשמע כולו. אך לפע"ד א"ש וחדא מתורצת בחברתה דהאי עד שישחוט היינו עד שינקוב. ולכך קאמר הושט היינו מיעוט אחרון של הושט ינקוב וגם את הוורידין והוי בשניהם לשון נקיבה. ויתישב בזה ג"כ דקשה מהו הוי ראיה לר"ח דהוי טעמא דר"י משום דם דלמא טעמא מכח שחיטה רק לכך נקט עוף דבהמה כיון דשוחט ב' סימנין, א"צ וורידין, אבל בעוף דהוי ס"ל אחד בעינן שחיטה בוורידין ג"כ, אך לפי הנ"ל הוי רק הראיה כך דהרי במשנה נקט רובו של א' כמוהו וע"ז קאמר ר"י עד שישחוט את הוורידין מוכח דעכ"פ אם שחט הוורידין מודה ר"י דדי ברובו, ולמה קאמר עד שישחוט הושט דמשמע כל הושט, בע"כ כר"ח דטעמו משום דם, ומ"ש שישחוט היינו שינקוב ולכך המשנה דמיירי בשחיטה מודה דדי ברובו אבל לענין נקיבה בעינן גם במיעוט בתרא דושט. ולכך במשנה נקט וורידין לרבותא, ומכ"ש דמיעוט בתרא דושט בעי נקיבה, ובברייתא מפרש כך דבעינן שינקוב הושט המיעוט בתרא ולא מבעיא הושט רק גם הוורידין בעינן נקיבה ומזה שפיר הוי ראיה לר"ח והוי ראיה דגם בסימנין כן. ודו"ק דברי ידידו וכו': תשובה פד לק"ק סטאניסלאווטשיק להרב מו"ה אליעזר נ"י. ע"ד אשר שאל בדין עוף שנמצא על הצוואר מבחוץ איזה גרר יבש, והובא אל השוחט והביט על המראה הזה ושחט למטה. ובדקו מבפנים ונמצא ג"כ גרר, ע"ז באתי בבקשה איך להתנהג הן לענין לכתחלה והן בדיעבד עכ"ל. תשובתו בצדו שהוא טרפה גמורה אף בדיעבד, דזה הוי כחתך כל העור ויצא דם דטריפה לכ"ע כנראה מלשון הט"ז. ואף גם אם לא היה מראה הגרר כעין דם רק כעין שחין הרי ניכר ע"י כך דנחתך כל העור, ובחתך כל העור ויצא דם נמי טרפה, ומכ"ש אם לא היה הדבר לפנינו ויש לחוש אולי יצא דם אז, ולזה ודאי דטרפה אף בדיעבד ואין מקום להתיר בזה. דברי ידידו וכו': תשובה פה לק"ק קומפלינג להרבני מו"ה ישראל יעקב נ"י. הנה בדבר העוף הנשחט בעיו"כ ונמצא בו לצד הראש חתיכות תבן והיה כפול לב' ראש אחד ארוך וראש אחד קצר והיו הראשים לצד השחיטה ובצד השני לא נמצא תבן ואמר השוחט שהוא כשר ורו"מ מפקפק בזה, הנה לפע"ד יפה הורה השוחט להכשיר בזה. כי דברי המכתב מאליהו שהביא רו"מ והביאו בשחיטות השוחטים המה נכונים, ואם כי לפי דעת רו"מ גרע הוא מסובין שמקיל התבו"ש ולדעתי הוא עדיף מסובין. כי בסובין נמצא גם בצד השני ואין צריך לומר דמחזיקינן איסור ממקום למקום. ואין מקום להקל רק דהסכין עשה לו הפסק בין