טוב טעם ודעת פ

תשובה פא להרב מוהר"ר אהרן שמואל ני' הנה ע"ד מה שרו"מ רוצה לחדש דלנגד חשש שמא במקום נקב קא שחיט לא שייך חזקת שאינו זבוחה הנה זה אינו נראה כלל. חדא דזה סותר דברי התוס' בביצה דף כ"ה ע"א שכתבו דחזקת איסור הוי חזקת אינה זבוחה, וכתבו דממה שכתוב תזבח ואכלת דרחמנא אמר דווקא אם ידוע שהיא זבוחה א"כ מוכח דלא כוותיה דלפי דבריו לא היו צריכין לומר מכח קרא דתזבח בלא"ה מסברא הוי כן. ועוד סותר דברי הש"ס בשחט ונמצא הסכין פגום דר"ה אוסר מכח חזקת איסור שאינו זבוחה, והרי שם הוי הספק שמא שחט בסכין פגום. ומ"ט לא אוקמא הסכין בחזקת אינו פגום והשתא אחר שחיטה נפגם ועיקר החשש של הסכין בסכין פגום דעושה עיקור סימנין והרי ראוי לאוקמא הסימנין בחזקת שלימים שלא נעקרו והרי השחיטה הוי ודאי. ובע"כ כל דלא ידעינן דנשחטה כדין שחיטה הוי חזקת איסור. והן אמת דבהיותי בזה קשה לי להרמב"ם דס"ל ספק תורה לקולא מן התורה למה יהיה בהמה בחזקת איסור מכח דבעינן שנדע שנשחטה לו יהא ספק הרי ספק לקולא מן התורה. אך י"ל דהרמב"ם סובר כפרש"י דהאיסור הוי משום אמ"ה או כדברי האחרונים דהתורה דברה רק מודאי ולכך ספק אם הוי זבוחה אסור דבעינן שנדע דהוי זבוחה ולכ"ע הוי מן התורה. ובאמת דקשה לי לו יהא דהוי כן למה תהי' בחזקת איסור לא יהא רק כספק ולמה תהא כודאי נבלה. ואין לומר דבאמת לא הוי רק ספק דהרי אמרינן בפ"ק דחולין דף ט' גבי לא בדק בסימנין דח"א נבלה ואסורה באכילה וח"א נבלה ומטמאה במשא, וקאמר שם דח"א בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וח"א בחזקת טומאה נמי אמרינן, ולא מבעיא למ"ד נבלה ומטמאה במשא ודאי מוכח דהוי נבלה ודאי אלא אפי' למ"ד נבלה ואסורה באכילה מוכח כן מדלא אמר בקיצור אסורה באכילה וקאמר נבלה מוכח דהוי ודאי נבלה ולמה יחשב עוד לודאי ולפרש"י א"ש דהוא משום חזקת אמ"ה אבל להתוס' קשה, והנה לכאורה רציתי לומר דמה דהוי ודאי הוי רק התם בש"ס דלא בדק בסימנים ופירש רש"י אם נשחטו רובן א"כ י"ל דהתם הוי חזקה דמעיקרא דלא נעשה מעשה לחתוך רובן והוו הסימנין בחזקת שהם קיימים ולא נשחטו רובן, אבל בנמצא הסכין פגום י"ל דלא הוי רק ספק דבזה ליכא חזקה לאיסור. אבל א"כ קשה א"כ למה קאמר הש"ס שם דפליגי בדרב הונא ולמ"ל לדרב הונא הרי י"ל דאף ר"ח מודה בזה דדוקא בסכין פגום ס"ל כן מכח דהתם הוי חזקה להיפוך דהשתא הוא דנפגמה גם חזקה דלא נעשה עיקור בסימנים ורובן הרי נשחטו, אבל בלא בדק בסימנין דיש חשש דלא נשחטו רובן הוי חזקה דמעיקרא גם רב חסדא מודה בזה ולמה אמר רק כדברי רב הונא וצ"ע כעת: והנה ממה שהקשינו לעיל למה נחשב ודאי היה נראה ראיה דספק תורה מן התורה לחומרא, דהנה לשון התוס' שם בביצה שכתבו דכתיב תזבח ואכלת דבעינן שנדע דהוי זבוחה ולמה לא נקטו קרא דלעיל מניה וזבחת ואכלת בע"כ דשם לא הוי מוכח דהוי ודאי איסור רק ספק. אך כיון דכתבה תורה שנית תזבח דהוי למותר מוכח דגלי קרא דהוי ודאי נבלה אם אינו יודע שהיא זבוחה אך זה למ"ד ספק תורה לחומרא מן התורה א"כ מן קרא וזבחת נמי הוי ידעינן דספק אסור והוי תזבח למותר ומוכח דגלי קרא דהוי ודאי נבלה. אבל להסוברים דספק תורה לקולא מן התורה וא"כ בלאו יתורא אפי' ספק לא הוי אסור ואצטריך יתורא לומר דהוי ספיקא לחומרא אבל מנ"ל דהוי ודאי ודאי נבלה. מיהו לפמ"ש האחרונים דבספק עשה מודה הרמב"ם דהוי לחומרא א"כ מלשון וזבחת אף שאינו מיותר נמי הוי ידעינן דהוי ספקא לחומרא, ולמה לי תזבח בע"כ מוכח דהוי ודאי. ואפשר דזה כונת התוס' דנקטו קרא דתזבח לומר דמזה ילפינן דהוי ודאי בחזקת איסור. והנה לכאורה קשה לי עוד מה דקאמר הש"ס דף ט' הנ"ל דחד אמר בחזקת טומאה נמי אמרינן והרי כיון דבחזקת איסור הוי אמ"ה לפרש"י והרי אמ"ה אינו מטמא וא"כ מנין לנו חזקת טומאה. ובשלמא להתוס' דהוי בחזקת שאינה זבוחה שפיר הוי גם בחזקת טומאה אבל לפרש"י קשה חזקת טומאה מנין. ואפשר דזה גופא הוי פלוגתת האמוראים דמאן דאמר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ס"ל דהחזקה הוי חזקת אמ"ה ומ"ד דחזקת טומאה נמי אמרינן ס"ל דהוי חזקת אינה זבוחה. או י"ל דהוא ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכך ס"ל דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טומאה, ואידך ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ושניהם ס"ל כפרש"י ודו"ק. הנה העליתי לפניו הרהורי דברים מה שהערוני רעיוני ובפלפולו הטוב לא עיינתי כי קשה עלי הקריאה וניכתב בקיצור מאוד. ונא אולי ימצא מדברינו הנ"ל באיזה ספר יודיעני ואתן לו תשואת חן. ועל דבר אשר הערה על דברי הרשב"א בחולין שכתב דלכך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מכח שהמיעוט אינו כולו באיסור וע"ז הקשה מבכורות ומרוב גנבי ישראל, ולפע"ד א"ש דבשלמא ברוב מצויין המיעוט שאין מומחין אינו על הבהמה רק על האדם שמא אינו מומחה ולכך זה לא הוי כולו באיסור דמ"מ אולי בהמה זו נשחטה שפיר. אבל בבכורות הספק הוי בגוף הדבר דמיעוט חולבות אף שאין יולדות א"כ אנו מזכירין גוף המיעוט שאין יולדות. וא"כ זה המיעוט הוי כולו באיסור אם אינה יולדת. וכן ברוב גנבי ישראל ספק זה אינו בשחיטה רק מי הוא הגנב ולו יהא דבהמה עדיין חייה והספק הוא מי הוא הגנב ואז ודאי אזלינן בתר רובא דישראל גנבו ושוב על השחיטה אין ספק דודאי מי שגנבו הוא שחטו ולא שייך לומר סמוך מיעוטא אם החזקה והמיעוט המה ענינים שונים ואין להם ענין זה לזה כלל, ובזה אנו דנין על שעת הגנבה דאז עדיין חי ולא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה דעדיין אין לנו שום חזקה ומשום דבשעת הגנבה הוי ראוי לילך בתר רובא דישראל גנבו שוב אח"כ אסור מכח דודאי הגנב שחטו. מיהו תקשה מרוב טבחי ישראל ולא שייך תירוץ זה. מיהו העיקר נלפע"ד לתרץ דסמוך מיעוטא לחזקה לא שייך רק אם המיעוט והחזקה הם בגוף אחד. אבל אם המיעוט והחזקה הוי בב' גופין לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולכך א"ש ברוב מצויין וכן ברוב טבחי ישראל. אבל בבכורות דהמיעוט והחזקה הוי בגוף אחד בבהמה אמרינן סמוך וכו' וזה נכון בעזה"י. ויותר אין להאריך דברי ידידו והנה מ"ש לחלק בין גוף א' וכו' הוא מוכרח ממה שבדיינים הולכין אחר הרוב ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון דאלים. ובע"כ כמ"ש דהוי בב' גופים. מיהו לפמ"ש רו"מ בשם התוס' יבמות דף ס"ז ע"ב ד"ה א"ח דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מיעוטא נמי א"ש: תשובה פב לק"ק ברעסטיצקע להרב מו"ה יוסף חיים נ"י. הנה ע"ד שאלתו וז"ל באתי לשאול בנדון אשר נשאלתי מהשו"ב דפ"ק במעשה שאירע להם בנידון היות אשר שחטו בהמה דקה ואחר השחיטה בשעת בדיקת הסימנין ראו שהושט נשחט מעור החיצון כראוי רוב שלם ומהעור הפנימי לא הי' נשחט רוב רק בצד השני של עור הפנימי הי' חתך מעט כנגד השלם של עור החיצון ובצירוף החיתוכים הי' רוב אף בעור הפנימי עכ"ל שאלתו. והנה אומר אני לא יאונה לצדיק כל און, ויפה עשה שהטריף. כי מה שרו"מ פלפל אם ב' העורות של הוושט יש להם דין שנים אף להקל והביא בשם הפמ"ג סי' ל"ג דמוכח דאף להקל הוי ב'. הנה זה פשוט לי אף בלי ראיה דמה"ת נידון אותם כאחד להחמיר. אך חשש אחר יש בזה מדינא דש"ס להמעיין בש"ס דף למ"ד דהרי איכא מ"ד בש"ס דבעינן שחיטה מפורעת. ולכך אף המקיל שם מ"מ למעט בפלוגתא עדיף וי"ל היינו דוקא אם עכ"פ בצירוף החיתוכים הוי מפורעת אבל אם בצירוף החיתוכים נמי לא הוי מפורעת ודאי טרפה דהרי למ"ד דבעינן שחיטה מפורעת ודאי דטרפה. א"כ מנ"ל להקל לסמוך על אידך מ"ד. דלמא גם הוא לא היקל רק בכה"ג דעכ"פ בצירוף הוי מפורעת, משא"כ בזה דמפורעת ליכא כלל. וכן מוכח בלשון הברייתא שם שהביא דשחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או את הושט למעלה ואת הקנה למטה שחיטתו כשרה, ומוכיח שם דלא בעינן שחיטה מפורעת. וקשה למה לא אשמעינן רבותא יתירה בושט עצמו בשחט עוד אחד למטה ועוד אחד למעלה וכה"ג. בע"כ בושט גופו לא מהני בזה דעכ"פ בצירוף בעינן שיהיה מפורעת. ולכן הדבר ברור לי שטריפה. זו"ז אין פנאי להאריך דברי ידידו וכו': והנה עוד יש להוסיף בזה דשחיטה בעינן במקום שאם הי' נקב הי' טרפה ואז אם הוי רוב במקום הזה הוי שחיטה, אבל במקום שאינו עושה טריפה לא הוי שחיטה. וכיון דבניקב בושט עור אחד אם חבירו מגין עליו כשר לא הוי שחיטה והוי כלא נשחט כלל ובצד השני ליכא רוב. וז"ב לפענ"ד: תשובה פג לק"ק בערשטין להרב מו"ה מאיר לנדא ני'. הנה ע"ד שאלתו במה שנוהגין קצת למלוח העוף שלם עם