טוב טעם ודעת עז

הנך יפה עיניך יונים מה היונה הזאת כשהיא נשחטת אינה מפרכסת אלא פושטת צווארה וכו' א"כ מוכח שהיונה אינה מפרכסת, א"כ לפ"ז אינה דומה למה דקיי"ל בבהמה מסוכנת דאם לא פרכסה אסורה דהתם כיון דדרכו לפרכס ולא פרכס א"כ מוכח שזו נטולה נשמתה קודם גמר שחיטה משא"כ ביונה דאין לנו הוכחה זודבלא"ה אין דרכה לפרכס, ואף דאין למדין הלכה מפי מדרש היינו בדבר התלוי בדינא דלדרש המקרא לא דייק כולי האי ונקט אפי' מה דלא הוי הלכתא הכי, אבל מה דלא הוי דין רק עדות שאומר שכך וכך דבר זה ח"ו אינו חשוד לשקר ובודאי שכן הוא א"כ מוכח שיונה אינה מפרכסת, וא"כ היה נראה להתיר בזה. אך כד דייקינן יש לעיין בזה מתרי טעמי אחד יש לחקור מה הכוונה של דין זה דמסוכנת בעי פרכוס אם נימא שלולי עדות הפרכוס היה ראוי לאסור מצד עצמה כיון דהיא מסוכנת והיא בכלל ספק איסור דיש לחוש שע"י צער השחיטה תצא נשמתה קודם גמר שחיטה והפרכוס באה רק לעדות דמוכח שהיתה חייה עדיין ולפ"ז אפי' ביונה ראוי לאסור דאף שאין דרכה לפרכס מ"מ כיון דליכא הוכחה להיתר אסור מספק. וכן מוכח לכאורה ממה דקיי"ל בשחט בלילה ולא ראה אם פרכסה אסורה, רק אם מצאו כותלים מלאין דם מותרין משמע כל היכי דליכא הוכחה להיתר אסור מספק אף דליכא גם הוכחה לאיסור אסור וכן מורה לשון המשנה חולין דף ל"ז דקתני מסוכנת אסורה עד שתפרכס משמע דהאיסור הוא מצד עצמו והפרכוס גורם היתר. וכן מוכח בש"ס שם דפריך מסוכנת מנ"ל דשרי ופרש"י אפי' ע"י פרכוס וא"כ חזינן דס"ד דאפי' ע"י פרכוס ראוי שיאסר בזה א"כ נהי נמי דיליף למסקנא דמותרת היינו אם ראינו שהיא מפרכסת אבל אם לא ראינו אסורה, מיהו י"ל להיפוך כיון דרוב חולים לחיים מה לי אדם מה לי בהמה א"כ מסתמא בחזקת חיה עומדת, והפרכוס הוי רק אם חזינן דלא פרכס' א"כ חזינן שמתה קודם אבל כל דליכא הוכחה לאיסור מותרת מסתמא דרוב חולין לחיים, ולפ"ז הכא ביונה היה ראוי להתיר כיון דהיא אין לה פרכוס וליכא ריעותא, והכי נמי מוכח ולכאורה מפ"ג דביצה דף כ"ה במשנה דבהמה מסוכנת והיא משנה מפורשת ופסקוה כל הפוסקים דבהמה מסוכנת מותר לשוחטה ביו"ט, והקשה הצל"ח שם דניחוש שמא לא תפרכס וכתבנו בחידושינו שם ליישב מכח דרוב חולין לחיים ותלינן דמסתמא תפרכס, א"כ מוכח משם דאזלינן בתר רובא דודאי תפרכס, וממה שהבאתי לעיל ראיה, ממה דס"ד דש"ס דכל מסוכנת אסורה אין ראיה די"ל דודאי לפי דס"ד דמסוכנת אסורה מכח דזאת החי' אכול שאינו חיה לא תיכול, א"כ הוי סבר דמסוכנת אינה בכלל חיה, ובע"כ היה סבור דמסוכנת עומדת למיתה ולא הוי בכלל חיה אכול, אבל לפי מה שמוכיח הש"ס דמסוכנת מותרת בע"כ אף היא בכלל זאת החיה, ובע"כ מוכח לפ"ז דאף דהוי מסוכנת רוב חולין לחיים ונקראת בכלל חיה וא"כ מוכח דמסוכנת חיה שפיר וא"כ לפ"ז יש לומר באם לא שייך פרכוס או דלא נודע אם פרכסה אזלינן בתר רובא דרוב חולין לחיים. ומשוחט בלילה אין ראיה די"ל דהתם איכא ריעותא דאם אינו רואה דם בכתלים הוי הוכחה דלא פרכסה וניכרין הדברים, אבל כל דליכא ריעותא כלל י"ל דמותרת אך באמת מסתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע דמסוכנת אסורה מספק והפרכוס גורם היתר ובלא"ה אסורה מספק, והן אמת דרוב חולין לחיים, אך היינו אם לא היתה נשחטה, אבל אם נשחטה אפשר בצירוף צער השחיטה עם החולי תמות בעצמה, ולא שייך בזה רוב חולין לחיים דאטו רוב חולין נשחטים ולכך בזה ליכא רוב, ואף דמוכח דהוי בכלל זאת החיה היינו דלפי הס"ד הי' ס"ל דמסוכנת מצד עצמה אינה עומדת לחיים דרובן למיתה לכך לא הוי בכלל זאת החיה ולכך ראוי שלא יועיל אפי' פרכוס דהיא עצמה לא הוי חיה, אבל מסיק הש"ס דמסוכנת מותרת והיינו דמצד עצמה היתה בכלל רובן לחיים, דלענין איסור של זאת החיה זה בהתחלת השחיטה תליא מלתא, אם זולת המעשה של השחיטה הית' עומד' לחיים הוי בכלל זאת החיה, שהרי לולי היתר אכילתו לא היה מתחיל לשחטו, ובלי מעשה השחיטה היה חי ממש, אבל מ"מ עתה שבא לשחטו יש לחוש שע"י צער השחיטה פרחה נשמתה ולא נגמרה השחיטה בחיים, אך לחשש זה שוב מהני אם חזינן דפרכסה א"כ היתה חיה בגמר שחיטה ומותרת, אבל אם לא פרכסה שפיר חיישינן שמא בשעת השחיטה בצירוף החולי מתה קודם גמר השחיטה ובזה ליכא רובא, אך א"כ לפ"ז נשארה הקושיא הנ"ל במקומה דאיך מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט שמא לא תפרכס, אך נראה דא"ש די"ל דדוקא אם כבר נשחטה ולא ראינו שפרכסה אסורה מכח דאזלינן בתר שעת מציאותן, כיון דחזינן שמתה השתא עכ"פ א"כ אמרינן הרי מתה לפניך וחיישינן שפיר כמו שהשתא מתה כן מתה מעיקרא קודם גמר השחיטה כדאמרינן בעלמא הרי בוגרת לפניך, ואפי' למאן דלא סבר כן מ"מ כיון דאיכא תרתי לריעותא שהיה חולי תחלה וגם הרי לפניך דומה למה דאמרינן בנדה פ"ק במקוה, וכן הוא בפ"ד דקידושין דאמרינן הרי לפניך, אבל כל עוד שלא מתה לענין להבא שמא תמות לא חיישינן כיון דליכא חזקה דהשתא דהרי לפניך אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהוא חי עדיין ותלינן דהיה אח"כ ג"כ חיה עד אחר גמר השחיטה ותלינן אריכות החיים שיאריך כל מה דאפשר, וזה להיפוך ממש ממה דאמרינן בעלמא שמא מת לא חיישינן שמא תמות חיישינן דהתם לא חזינן אם מת או לא וליכא חזקה דהשתא לומר שמת מעיקרא, לכך לא חיישינן לשמא מת ולשמא ימות חיישינן דוקא היכי דהוי לזמן מרובה אבל לזמן מועט לא חיישינן לשמא מת כמ"ש התוס' שם אבל הכא דהוי לזמן מועט לכך לשמא ימות קודם גמר השחיטה לא חיישינן ולשמא מת חיישינן כיון דהוי חזקה דהשתא והרי לפניך, ולשיטת רש"י דס"ל דמה דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוי בחזקת אבר מן החי, ופרש"י הטעם דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ א"ש יותר דבשלמא אם כבר נשחטה וספק אם היה השחיטה כהוגן, או אולי מתה תחלה קודם גמר שחיטה אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והיינו דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה וזה שייך כשכבר נשחטה ומתה דעכ"פ אבר מן החי ליכא כאן, אמרינן נהי דגוף החזקה מסלקת איסור אבר מן החי מ"מ עדיין מהני להחזיק איסור נבילות, ולומר שמתה קודם גמר שחיטתה, דאם נתלה שנשחטה כהוגן כבר הותרה לגמרי, לכך מחזיקין מאיסור לאיסור לומר שנתנבלה תחילה, אבל קודם שנשחטה לחוש שמא תמות קודם גמר השחיטה, אז יש סברא להיפוך דטפי ראוי שיועיל החזקה שיהי' חי אף אח"כ כל משך זמן השחיטה, ואז כל משך זמן יהי' בחזקת אמ"ה. אבל אם מת קודם גמר שחיטה ושוב פקע איסור אבמ"ה א"כ בזה אלים טפי חזקת איסור אבמ"ה להחזיק א"ע לומר באיסורו עומד משנימא שיתבטל איסור זה ויחול איסור אחר, לכך לא חיישינן שמא לא תפרכס, אבל אם כבר נשחטה ומתה שפיר אסור מספק כל דליכא הוכחה לחיים ולכן אף ביונה דאין דרכו לפרכס אסורה מספק אם לא פרכסה: ועוד יש לדון בזה שמה שיונה אינה מפרכסת היינו קודם גמר שחיטה וכן מורה לשון הילקוט בזה וז"ל שאר עופות כשהם נשחטין מיד הם מפרכסין משמע מלשון מיד תיכף קודם גמר שחיטה הם מפרכסין, אבל היונה כשהיא נשחטת פושטת צווארה, אבל אחר השחיטה היא מפרכסת לכך אם לא פרכסה בסוף השחיטה כשאר עוף ודאי אסורה וז"ב ונכון: והנה מדי דברי בזה אזכיר מה שעיינתי בסוגיא זו דף ל"ז בחולין דמבואר שם דבנבלה יש לאו ועשה דזאת החיה חיה אכול ושאינה חיה לא תיכול יע"ש. וא"כ קשה לי חדא על התוס' שפירשו בכמה דוכתי דלכך בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מכח חזקת שאינה זבוחה מכח מצות וזבחת וכו'. והנה ע"ז יש לפקפק כמ"ש התוס' בשם הריצב"א פ"ג דשבועות דוזבחת לאו עשה הוא, ולמה לא פירשו טפי עשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול, מיהו זה לק"מ דהתם כונת התוס' לאוקמא בחזקת איסור שהיה מעיקרא. א"כ בשלמא חזקת שאינה זבוחה היה בו מחיים איסור זה אבל איסור שאינה חיה אדרבא כל זמן שהיה חי הי' בכלל חיה אכול א"כ בחיים לא היה איסור זה חל עליו ומעיקרא לא היה בו איסור זה, ועתה הרי כבר ספק אולי נשחט ומעיקרא לא חל עליו העשה ותדע שהרי מוכח בש"ס שגם בטרפה יש עשה זו דשאינה חיה לא תיכול ולמה אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה הלא יש עשה זו ובע"כ כמ"ש, אך זה קשה על הרמב"ם שכתב פט"ז ממ"א גבי חולה דצריך לאכול דמאכילין אותו הקל הקל, וביאר שם נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שהוא מד"ס משמע אבל שביעית שהוא מד"ת חמור מנבלה, וכבר דיבר בזה הרב בעל כפות תמרים בפ' יוה"כ והרב מזאמושץ בריש ספרו משנת חכמים דבע"כ ס"ל להרמב"ם דעשה חמור מל"ת, והרא"ש דס"ל נבלה חמור ס"ל דל"ת חמור מעשה ייע"ש, ובמקום אחר כתבנו דפליגי בסברת התוס' הנ"ל אם יש בנבלה עשה וזבחת או כסברת הריצב"א, אך כעת קשה טובא הרי בנבלה איכא עשה מפורשת של חיה אכול שאינה חיה לא תיכול וא"כ יש בנבלה עשה ול"ת. ובשביעית רק עשה ולמה שביעית חמור מנבלה בזה, ובזה נראה דאין ראיה מהרא"ש די"ל דגם הוא ס"ל עשה חמור רק בנבלה יש עשה ול"ת כנ"ל, וצ"ע טובא בזה כי אין הפנאי גורם לי כעת לעיין בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר זה. דברי ידידו: