טוב טעם ודעת עו

דאפי' לאחר שיצא מרשותו יהי' אסור השני למכרו או לשחטו. ולזה מוכרח לחלק בין נדר לשבועה דבזה חל על החפץ ואסור לעולם ובזה חל על האדם. וע"ד אשר שאל על דברי הב"י בסי' נון ד"ה ומ"ש ואם אין דבר לתלות בו וכו' והרוקח פסק שנקב שקודם שחיטה פתוח ולאחר שחיטה אינו פתוח וכו' הנה ודאי כונת הרוקח לפרש בלשון הש"ס על מ"ש הש"ס שם ברב משרשיא דמשמש בהו ואדמו ורוצה הרוקח לפרש במה הוי השינוי ע"י המשמוש, ולזה מפרש כך דהנה נקב שהוא פתוח קרוב להיות דנעשה מחיים ומ"מ אין זה ברור בודאי דאפשר לאחר שחיטה נעשה וע"י משמוש הידים נעשה פתוח רק בסתם בלי הקפה לא תלינן כה"ג רק ע"י הקפה שפותחין נקב אחר וממשמשין בו אם נשאר פתוח כזה כשר. וראיה לדברי מצאתי בלשון הת"ש בסי' ל"ו ובל"ש ס"ק ל"ג שכתב שם כל נקב שהוא פתוח וכו' אבל אם מרגיש הטבח בבירור שמידו נעשה כשר ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב וכתב הל"ש שם שכ"כ היש"ש פא"ט לענין פתוח והתבו"ש מביאו שם ומשמע מדבריהם דבשאר סימנים המבוארים בפנים טרפה אפי' בכה"ג דהם יותר סימנים מובהקים מפתוח ותלינן שהיה תחלה ניקב וע"י משמוש נתרחב הקרע עכ"ל הל"ש. וא"כ נראה דכן יסבור הרוקח. ולכך אמר שפיר דעפ"י הרוב נקב פתוח הוי מחיים ולאחר שחיטה אינו פתוח, מיהו אפשר דע"י משמוש היד גם לאחר שחיטה יהי' פתוח ולכך בזה מקיפין שעושין נקב אחר וממשמשין בו אם זה נעשה פתוח כמו הראשון מוכח דהוי אחר שחיטה ואם אינו דומה מוכח דמחיים הוא זה נראה כונת הרוקח. מיהו בזה מחולק הרוקח עם המהרש"ל דבש"ך סי' ל"ו ס"ק י"ג מבואר דס"ל להג"מ ומהרש"ל דלא מהני הקפה בפתוח ובע"כ דס"ל דאין תולין במשמוש היד רק ביודע הטבח שמידו נעשה זאת אבל בהקפה אין סומכין כה"ג, והרוקח מיקל דגם ע"י הקפה ומשמוש היד סומכין אפי' בפתוח ולכך כיון דקיי"ל התם בסי' ל"ו כהמרדכי ומהרש"ל לא קיי"ל כהרוקח ומ"מ כונת הרוקח ודאי הוא כנ"ל. ומ"ש רו"מ שא"י למה לא ביאר דין זה בש"ע בבני מעיים לא ידעתי מקום לתמיהתו ממ"נ גוף הדין דמקיפין בכרס ודקין מפורש בסי' נון ודין זה של הרוקח הובא בסי' ל"ו בהג"ה דכל נקב שהוא פתוח הוי מחיים וכלל זה כולל כל האברים שאם הוא פתוח הוי מחיים ולמ"ל לחזור ולשנות כאן ולפי פירושינו ברוקח לא קיי"ל כותי' כלל: ועל מ"ש ליישב דברי הרמב"ם שתמהו הט"ז והש"ך סי' ס"א שפסקיו סתרו אהדדי שבמעשר פסק דבאומר ע"מ שהמעשר שלי המעשר שלו ובמתנות כהונה פסק דבאומר ע"מ הוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל וע"ז כתב רו"מ עפ"י מ"ש התוס' ב"ב דף ס"ג דאף ששיורי שייר למקום המעשר מ"מ יוכל לעשר בהם דמכר לו כח זה שיוכל לעשר בהם על חלקו יעו"ש וא"כ לפי זה בשלמא במעשר אמרינן דהיה כונתו לשייר מקום המעשר ומה שלא אמר חוץ משום דרצה להראות שמקנה לו כח להפריש המעשר על שלו, אך במתנות כהונה שהי' אפשר לומר חוץ ואמר ע"מ מוכח דלא הי' כונתו לשיור רק לתנאי עכת"ד. והנה לפום השקפה ראשונה הוטבו דבריו בעיני אך אחרי שובי נחמתי דגם אם הי' אומר לשון חוץ מן המעשר היה משמע נמי דמכר לו כח זה להפריש על חלקו דאל"כ איך קראו לשון מעשר הרי אם לא יקנה לו כח להפריש משלו לא יחול כלל שם מעשר עליו והוי לי' לומר חוץ מעשרה כורין וכדומה ולא לשון מעשר ומדקראו לשון מעשר הרי מוכח דהקנה לו כח להפריש משלו וכן מצאתי בפרשב"ם ד"ה כיון דאמר לי' ע"מ וכו' וה"נ כיון דאמר חוץ מן המעשר שייר מקום המעשר וכו' א"כ מפורש דאף באומר חוץ נמי הוי כן דשייר מקום המעשר ואעפ"כ חל דיבורו ונעשה מעשר ומוכח דאפ"ה מקנה לו כח להפריש משלו המעשר א"כ שוב היה יכול לומר חוץ והוי כמתנות כהונה וז"ב בעיני. והן אמת שדברי התוס' שם בב"ב צ"ע מ"ש בלשונם אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר משלו על חלקו למה לי מכירה זו הרי מבואר בש"ס נדרים דף ל"ו דיכול אדם לפרוש משלו על של חברו וא"כ אם הוא יכול להפריש משלו על של חברו פשיטא דיכול ליתן רשות לבעלים להפריש משלו על של המפריש, וא"כ למה לי מכירה ממש בזה בגילוי דעת דניחא לי' בכך להפריש משלו עליו סגי ולמה לי מכירה, ולכך היה נראה דכונתם רק לענין המצוה דקשה להו למה אמר לשון ע"מ הוי לי' לומר חוץ לכך כתבו דאם הוי אומר חוץ הי' גוף המצוה של הבן לוי רק דהוי כגלוי דעת דנותן לו רשות להפריש אותו למעשר אבל אם אמר ע"מ אז הסכים שמקנה לו כח להיות המעשר והוי המצוה של בעל התבואה וא"כ לפ"ז גם במתנות כהונה יש לומר כן אם הי' אומר חוץ מן המתנות לא הוי המצוה של בעל הפרה כלל אבל אם אמר ע"מ אז הקנה לו כח לקיים מצות נתינה לכהן והוי כמקנה לו ע"מ להחזיר דשייר גוף המתנות לעצמו רק דמקנה לו ע"מ להחזיר או עדיף מיניה רק בלשון ותחזיר דאינו הקנאה ממש רק ק"פ ומ"מ הוי המצוה שלו כיון דעכ"פ הקנאה לזמן הוי. ועכ"פ בין במעשר בין במתנות כהונה שווין הן דבאמר חוץ למי מהני רק באומר חוץ נשאר אפי' גוף המצוה של הלוי והכהן ובאומר ע"מ הוי המצוה של הלוקח אבל גוף המעשר והמתנות הוי של כהן ולוי ואדרבא מדברי התוס' הוי תיובתא לרו"מ. ומה שתמה על דברי הב"י בסי' נ"ה ד"ה וכיון שאם נחתך וכו' שכתב וז"ל ואפשר לומר שאע"פ שכתב שצומת הגידין בתחתיתן סמוך לארכובה לאו למימרא שצומת הגידין בראש העצם ממש אלא למעלה מראש העצם מעט ע"כ, וע"ז תמה רו"מ מלשון הטור בעצמו סי' נ"ו והתחלתם למעלה מהערקום וכו' הנה בזה יפה תמה רו"מ. והי' נראה לומר בכונת הב"י או דיש חילוק בין צ"ה החיצונים לפנימים דיש לומר דחיצונים המה מן הערקום ממש אבל הפנימים המה מתחילין מעט למעלה מן השוק לכך בסי' נ"ו לשיטתו אזיל הטור דפוסק דהטרפות רק בחיצונים לכך כתב שם דכנגד הערקום הם מתחילין כמו שמדבר שם להדיא בחיצונים שהרי כתב דלמעלה מהערקום טרפה ובע"כ בחיצונים ולשיטתו אבל כאן בסי' נ"ה דמיירי מהפנימים דהם מתחילין למעלה מן השוק מעט ולמטה מהם נמי טרפה ביתר רגל רק שלהב"י הוי קשה שבע"כ מ"ש בסי' נ"ה שבתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת יש צ"ה ואם בחיצונים מיירי הרי גם כנגד הערקום הוי צ"ה ומאי אריא בשוק בתחתיתו אפי' למטה מן השוק הוי צ"ה ובע"כ נמי בפנימיים מיירי ובע"כ דבשוק עד הסוף הוי צ"ה הפנימים ולזה מתרץ הב"י דהכונה מעט למעלה מן השוק והיינו הפנימיים כנ"ל. או יש לומר הכונה דמ"ש בסי' זה דמצ"ה ולמטה ביתר טרפה הכונה רק על מקום טרפות צ"ה שממקום שמתחילין להיות נטרפין לשם קורא צומת הגידין אבל למטה במקום שכשרים שם אינו קורא צומת הגידין רק שהיה קשה להב"י דע"כ מ"ש בסי' נ"ה הכונה נמי רק במקום שנטרפין דבלאו הכי הרי הם אף יותר מכנגד השוק רק אפי' כנגד הערקום ולמה כתב שהם בתחתיתו של השוק בע"כ מדבר רק ממקום שנטרפין לשם קורא צ"ה א"כ מוכח דמקום הטרפות הוי כל מקום השוק לזה מתרץ הב"י דלאו דווקא בראש העצם אלא מעט למעלה, וה"ה מ"ש בסי' נ"ו דלמעלה מן הערקום טרפה יהיה נמי הכונה לאו דווקא רק מעט למעלה טרפה שם. כן היה נראה לי לכאורה, שוב ראיתי בב"ח שם שהרגיש בקושיות רו"מ בזה ודחה באמת פירוש הב"י מכח זה ייע"ש: ומ"ש על מ"ש הב"י בסי' נ"ה בד"ה ובשאר דברי רבינו וכו' וכן נראה מדברי רבינו עצמו בסי' נ"ו שכתב נשבר העצם במקום צומת הגידין ונתרפא ונקשר יפה יש אוסרין בלי בדיקה וכו' אלמא בבדיקה מתכשרא וכו' וע"ז כתב רו"מ דלא הבנתי ראייתו דודאי כשבדק צ"ה ונמצאו שלימין א"כ אין חשש רק משום נשבר העצם ויצא לחוץ ובנשבר העצם כתב הטור כאן בסי' זה בשם הגאונים דכשרה כשנתרפא יפה ונקשר דכיון שנקשר יפה בידוע שלא יצא לחוץ רובו וכו' עכ"ל רו"מ. הנה זה לק"מ ורו"מ השמיט איזה תיבות בלשון הב"י בשם הטור ולכך הוקשה לו. ובאמת לשון הב"י ובטור כך הוא, יש אוסרין בלא בדיקה דכיון שאלו בא לפנינו קודם שנתרפא היה צריך בדיקה וכו' א"כ מוכח להדיא דאף קודם שנתרפא היה מהני בזה בדיקה, ואם טרפה מצד העצם בעצמו מה מהני בזה בדיקה בצ"ה. וא"ל דהבדיקה הוי מכח שמא יתרפא אח"כ, דהרי אדרבא משמע בטור דעיקר הבדיקה אחר הרפואה הוי רק מטעם דקודם הרפואה היה צריך בדיקה לכך גם אחר הרפואה לא נפטר מבדיקה, משמע דעיקר חיוב בדיקה הוי קודם הרפואה, ואם טרפה מצד העצם עצמו א"כ אינו שייך אז בדיקה בצ"ה כלל ולכך מזה מוכח לכאורה דע"י בדיקה מתכשרא גם קודם רפואה וז"ב ונכון. וא"ל דמיירי כשידענו שלא יצא לחוץ דזה, א"א לידע דלמא פעם א' יצא. ועוד דא"כ למה לי נתרפא אפי' כשלא נתרפא אין לחוש כיון שידענו שלא יצא לחוץ. ומה בין נתרפא או לא. אלא ודאי דזה א"א להכיר רק ע"י הוכחה דנתרפא ודו"ק. ומאפס הפנאי קצרתי רק ראיתי להשיבו בקצרה שלא ידמה לו שהשלכתי דבריו אחר גווי ידידו לנצח וכו': תשובה עה שאלה באחד שהיה לו יונה מסוכנת ושחטה ולא פרכסה אם מותרת או אסורה כדין שאר מסוכנת: תשובה הנה לכאורה היה נראה להתיר בזה עפ"י מה דאיתא במדרש תנחומא והובא בילקוט פ' תצוה וז"ל