טוב טעם ודעת עה

לבאר טעמו, הנה לדינא יפה הורה ממקצת טעמו ולא מכולם, מה שהורה שהכלים שהם בשעת ידיעה אינן ב"י מותרים וכונתו על דברי האחרונים שאף ע"י גלגול נעשה דרבנן הנה באמת זה אינו דהם מיירי בספק טרפה דאז לא נודע לנו האיסור עד שנעשה דרבנן. אבל היכי דהוי ספק בשחיטה דאז כיון דהיה ידוע תחלה שהוא אסור בלי שחיטה רק שהיה נדמה לנו שהוא מותר ע"י שחיטה ואח"כ נודע דהוי ספק אם היה השחיטה כדין או לא, לא נחשב לא נודע כיון דהאיסור היה ידוע תחלה וההיתר הוא בטעות, גם מה דסמך על מסלפ"ת זה אינו דהעיקר כהסכמת כל הפוסקים דלא מהני בזה מסלפ"ת, ובפרט היכי די"ל דלהשביח מקחו אומר, ומ"ש רו"מ דהכא לא שייך להשביח מקחו דבריו תמוהין דהרי כל מסלפ"ת הוא כן דמספר לפי תומו ולא נראה דמכוין לאיזה דבר ואעפ"כ חיישינן דלהשביח מקחו אומר כן, אך מה שסמך על הנטע שעשועים דסמך על האומדנא דנראה שהוא גדול ועל דעת הפ"ת זה יפה עשה ואף שבשל תורה לא מהני אומדנא כדמוכח בכמה דוכתי מ"מ בדרבנן כיון דמן התורה מותר דאזלינן בתר רוב ולדות א"כ בדרבנן שפיר יש לסמוך על האומדנא גם כיון דהוא מסלפ"ת בצירוף ודאי מהני וכמ"ש רו"מ בשם החתם סופר. והנה אני בילדותי כתבתי כל זה מסברא דעל אומדנא סמכינן אם העגל גדול ומטעם דזה הוי בחזקת מיעוט דלא שכיח גם לסמוך על מסל"ת בצירוף סימנים כתבתי כן. ומה שהקשה רו"מ למה גבי יבמה מהני בדיעבד ובעגל אסור והביא שהדגול מרבבה הקשה כן ומתרץ דביבמה יש חזקת היתר לשוק ובעגל הוי אתחזק איסורא וסמוך מיעוטא לחזקה ורו"מ תמה עליו איך כתב דהוי חזקת היתר לשוק ובש"ס מבואר דהיא בחזקת היתר ליבם הנה אמת שכן הוא בש"ס יבמות דף ל"א אך מ"מ צדקו דברי הדג"מ דאשה זו יש לה חזקה להיתר בשניהם דליבם הוי בחזקת היתר אם ימות הבעל אבל כיון דנתעברה הנה כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן ומן הסתם תלד ויחיה למ"ד יום והוי לה חזקת היתר לשוק אבל בעגל אפילו יהיה בן קימא ויחיה זיי"ן ימים מ"מ הוא בחזקת איסור כל זמן דלא נשחט, ועוד א"צ לומר בחזקת היתר לשוק רק בחזקת היתר לכהן דהרי אפי' תתיבם תהי' מותרת אח"כ לכהן כשימות היבם אבל עתה שילדה. הנה ליבם ודאי אסורה כיון דעכ"פ מידי ספקא לא נפקא אולי היה בן קימא ואין לה תקנה רק בחליצה ולהצריך חליצה הרי תהי' אסורה לכהן והיא היה לה חזקת היתר לכהן, וגם מה דנקט הרג"מ חזקת היתר הוא למותר דאפי' אם אין לה חזקת היתר עכ"פ חזקת איסור ליכא דמה דהיתה תחלה בחזקת היתר ליבם איתרע עכ"פ כיון דעכ"פ נתעבר' ועפ"י רוב יהי' בן קימא ויחיה למ"ד יום ואתרע חזקת איסור, משא"כ בעגל אף כל בהמה בעלמא דהוי ליה חזקת שאינה זבוחה כל זמן דלא נודע דנשחט כראוי וחזקה זו לא איתרע לכך סמוך מיעוטא לחזקה, ומה שהקשה עליו רו"מ דחזקת אמ"ה דחאו התוס' וחזקת שאינה זבוחה לא שייך בנפל כמ"ש בשבת דף קל"ו דאין במינו שחיטה ופסק כן הרמב"ם, בזה שגג שגגה גדולה ואדרבא בילדותי כתבתי כן מסברא דנפשאי וכתבתי כן ליישב למה לא מהני מסלפ"ת כיון דהוי דרבנן וכתבתי כיון דהוי איתחזק איסורא וכתבתי ראיה מש"ס הנ"ל דכונת הש"ס רק דוזבחת דמשמע דשחיטה מהני בבהמה זה לא שייך בנפל דשחיטתו אינה שחיטה כיון דאין במינו שחיטה והיינו דבנפל לא שייך שחיטה אבל על האדם דהוי מ"ע שיאכל רק זבוח ולא מה שאינו זבוח זה חל ודאי גם על נפל כיון דאין שייכות בו שחיטה והוי בחזקת איסור שאינו זבוח והוי ספק בשחיטה לכך אסור אפי' בדיעבד. והן אמת דעל סברא זו קשה מסוגי' שבת הנ"ל דפריך שם נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא והא ר"פ ור"ה וכו' ואמרו לו אי אתריחיתו עד אורתא הוי אכלינן מיניה ומאי פריך הרי תחלה קאמר למאי נ"מ לפטור מן היבום מוכח דהוא מיירי בבן אדם, וא"כ מאי פריך דלמא דוקא באדם קאמר דד"ה חי הוא דאזלינן בתר רוב ולדות וסמוך מיעוטא לחזקה ולא מהני אפי' אכלו ארי ומה פריך וצע"ג. והנה לכאורה עלה בלבי ראיה להיתר גם בעגל בדיעבד ממ"ש במס' שבת שם אמר רבינא לרב שרביא באורתא אמר רבא הכי ובצפרא הדר ביה א"ל שריתוה יהא רעוא דתשרי תרבא, ומה ענין זה לזה דהוא התיר יבמה לשוק הוי לי' לומר יהא רעוא דתשרי א"א ומאי נקט תרבא מענין איסור אכילה אך הנה שיחתן של ת"ח צריכין לימוד דקמ"ל כיון דרבא ס"ל בדיעבד דאינה חולצת ה"ה נמי בעגל מותרים הכלים בדיעבד אם כבר נאכל הבשר וא"כ יומשך מזה היתר אכילה ג"כ לכך אמר יהא רעוא דתשרי תרבא וקמ"ל דינא דגם בעגל מותרים הכלים בדיעבד אם כבר נאכל הבשר וא"כ יומשך מזה היתר אכילה, מיהו זה אומר אני רק לפלפולא אבל לדינא ח"ו לומר כן מיהו בדין רו"מ יפה הורה להיתר כל מה שהורה, גם זה צריך להודיע מה דסמך בכלי פורצלייען עפ"י דעת המקילין הם מיירי רק בהטובים מאוד הבאים מלייפציג שהם ככלי זכוכית ממש. אבל פורצלייען של מדינתנו ודאי דינם ככלי חרס ואין להקל בזה בעלמא, מיהו בנדון דידיה יפה הורה ויסכר פה המערער עליו. זו"ז אין להאריך ידידו וכו': תשובה עג למאניסטריסטש להמשכיל מו"ה יעקב שור. הנה מכתבו קבלתי וידעתי לפי שכלי כי לא למעשה הוא צריך רק רוצה להראות ראייתו להש"ך אך לו יהא כן כיון דנזדמן לי שעה פנויה אמרתי אשיב לו. והנה ע"ד שאלתו בעגל שידוע שלא כלו לו חדשיו ושהא ח' ימים אם הלכה כהט"ז סי' ט"ו דמהני או כהש"ך בנקה"כ דלא מהני הנה זה ודאי העיקר כהש"ך כמ"ש האחרונים דודאי לא מהני אם שהא ח' ימים דודאי נפל הוי כמת ואפי' אירע דחי כמה לא עדיף זה מטרפה ודאי דלא מהני י"ב חודש, הן כדעת הרשב"א דהוא דרך נס או העיקר כמהרש"ל דרובן מתים ומיעוטן חיים ה"נ הוי בנפל כן. ומ"ש ראיה להש"ך מדברי התוס' ביצה דף ו' ד"ה וכי מה בין זה לעגל שכתבו דבלא כלו חדשיו עד היום אז לא הוי מוכן היום דביה"ש לא הוי חזי. והקשית הרי כבר כלו לו חדשיו היום אגלאי מלתא למפרע דלאו נפל הוא וא"כ מעיקרא לא הוי מוקצה הנה כבר ראה בעצמו סתירת דבריו דכיון דעכ"פ ביה"ש לא הוי ידוע שאינו נפל לכך הוי מוקצה, ומ"ש ראיה להיפוך מן הריטב"א בסוכה דף מ"ו מה שתירץ דבביצה מותר ביו"ט ב' ולא אמרינן דהוי מוקצה ביה"ש מכח ממ"נ אם היום קודש אתמול חול וכו', והנה טעית ודמית ענינים נפרדים דשם מיירי בספק יו"ט ספק חול דאז אם הוי אתמול חול לא הוי מוקצה מצד היום דביום חול לא שייך מוקצה בזה שפיר הוי ממ"נ גם תיכף ביה"ש הוי ידוע ממ"נ זה ואז בתחלה בביה"ש גופו לא אתקצי לכולי יומא מכח ממ"נ הנ"ל והממ"נ הוי ידוע בתחלת ביה"ש משא"כ בעגל דהיום הוי ודאי יו"ט ושייך ביה מוקצה גם אז בביה"ש לא הוי ידוע אם כלו לו חדשיו או לא ויהיה באמת נפל לכך הוי ביה"ש מוקצה ומוקצה לביה"ש מוקצה לכולי יומא וז"ב. והנה בהיותי בזה עלה ברעיוני בעזה"י ראיה לדברי הש"ך מיבמות דף פ' ע"ב דקאמר שם טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר זיי"ן ואשתהי הוא דאשתהי אלא הא דעבד עובדא רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדה"י ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואשתהי כמאן כרבי וכו' וקשה מנ"ל דטעמא דרבי מטעמא דאשתהי דלמא לעולם לא אמרינן אשתהי, רק נהי דהוי נפל דהוי בן ח' בגמרו שערו וצפורנו הוי בן קימא ומנ"ל דטעמא דרבי מכח אשתהי ומנ"ל לרבא להכשיר הולד דלמא לעולם לא אמרינן אשתהי וקרוב יותר דזנתה והוי ממזר ובע"כ מוכח דהיכי דהוי נפל לא נחשב בן קימא אפי' יהיה גמרו שערו וצפורנו וה"ה בבהמה אף דחי ח' ימים דאם בבהמה היה סברא דמהני אפי' בבן ח' דלמא גם באדם הוי כן בגמרו שערו וצפורנו ומנ"ל דאשתהי בע"כ דזה א"א בשום פעם. וזה ראיה ברורה להש"ך בעזה"י. ואין להאריך: תשובה עד לסי' ט"ז בהג"ה סעיף ויו. שם ולכן גם הלוקח אסור לו לשחוט שא"י למכור רק זכות שבידו. עיין בט"ז מ"ש בזה וז"ל ואע"ג דאדם אוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף כשיצא מרשותו וכו' והנה נשאלתי על דברי הט"ז הללו מידידי החריף מו"ה ליבוש ני' דמה הקשה דהתם מיירי באסר להדיא על חבירו משא"כ בזה דאסר רק על עצמו עכת"ד. והנה אחר המחילה לא ירד לכונת הט"ז דכונת הט"ז למ"ש בסי' ר"יו סעיף זיין אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או מכרו לאחר אסור ועיין בט"ז שם דאף לדעת הרא"ש דס"ל דבעינן שיפרש בחייו ובמותו מ"מ במכרו או נתנו לאחר מודה אפי' אם לא פירש אסור אף שמכרו לאחר ולדינא מסיק הט"ז אפי' אם לא פירש בחיי ובמותי דאם מת ונפלו נכסיו לפני יורשין דאסור א"כ חזינן דאף דלא פירש בחייו ובמותו או אפי' כשיצא מרשותו מ"מ אפי' כשמכרו לאחר או נפל לפני יורשיו אסור השני להנות ממנו א"כ ה"נ נימא כיון דנשבע שלא למכור חפץ זה או שלא לשחוט בהמה זו חל האיסור על החפץ