טוב טעם ודעת עב

את"ל שלא כלו לו חדשיו שמא יש לו שמנה ימים דמה בכך שיש לו שמנה ימים סוף סוף בלא כלו לו חדשיו נפל הוא נראה דס"ל להט"ז כדעת הפרישה הובא בתב"ש בסי' י"ג ס"ק ט"ו ובסי' זה ג"כ דאם הוא בן ח' ושהא ז' ימים ג"כ לא הוי נפל ומותר, ונהי דהתב"ש השיג שם עליו היינו מכח דהוא כתב זה לפשיטות ובאמת היא בעיא בש"ס מס' נדה אם בהמה יולדת למקוטעין לשבעה ייע"ש דלא איפשטא אבל מודה התב"ש דמידי ספיקא לא נפקא דהרי היא בעיא דלא איפשטא בש"ס וא"כ עכ"פ אפשר לצרפו לס"ס ספק שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים ושמא זה נחשב ולד מעליא מכח דהוא בן ז' ואשתהי ושפיר הוי ס"ס ואין כאן תירוץ רק מה שמתרץ הט"ז דהוי משם אחד כמו שם אונס חד דלמא הוי נפל או לא וכבר כתבנו לעיל דהא ליתא דספק א' מתיר יותר מחבירו כנ"ל. ולפ"ז נשאר קושית הט"ז בדוכתא דהוי ס"ס ומ"ש בענין דשיל"מ כבר סתר הוא בעצמו דעכ"פ הוי לי' לרמ"א לבאר דלעת הצורך יש להקל אבל לפענ"ד בלא"ה לא קשה מידי קושיות הט"ז ובמחכת"ה נעלם ממנו דברי התוס' דיבמות דף ל"ו ובבכורות דף ך' ד"ה חלב פוטר שהקשו בלא"ה נלך בתר רובא ותירצו דאי לא הא לא קיימא הא או דחיישינן שמא יהי' חולה כל כך עד שיהי' דומה שפיהק ומת ייע"ש א"כ גם לענין ס"ס ג"כ הוי זה התירוץ עצמו או דגזרו בבהמה אטו אדם דאי לא הא לא קיימא הא או בשביל דבפיהק ומת ליכא ס"ס דרגל"ד ואנן סהדי שהי' נפל לכך גזרינן אף בלא פיהק אטו שיהי' חולה הדומה לפיהק ומת ואין מקום לקושיות הט"ז כלל. והנה בענין זה גופו אם הוי דשיל"מ הי' נראה לחקור דאיך שייך לומר דהוי דשיל"מ הלא עתה בשעת שאנו באים לאכול הולד כבר הוא שחוט ואין לו עוד שום תקנה אם נימא שאסור לאכול עתה וא"כ למה לא נימא בי' ס"ס לפי תירוץ הט"ז שלכך אינו מועיל ס"ס משום דהוי דשיל"מ ואף לפמ"ש טעם אחר בזה מ"מ לפמ"ש בחבורי האחר לסעיף זה בישוב קושי' הכו"פ בדרך אחד שלכך לא מהני מסל"ת כאן משום דהוי דשיל"מ ייע"ש א"כ תשאר קושיא שהקשינו כאן דאיך הוי דשיל"מ הלא אחר שחיטה אין לו עוד חזקה, ובהכי ניחא מה שהקשה הכו"פ על התוס' שהקשו דנלך בתר רובא הלא לא מהני רוב בדשיל"מ ולפי הנ"ל א"ש שעיקר קושי' התוס' הוא על מה שמצינו במס' שבת קל"ו שאף בדיעבד שכבר נשחט לא רצו לאוכלו והרי אז שוב לא הוי לי' מתירין והוי להו לאכול בדיעבד ולילך בתר רובא, והט"ז כאן שפיר תירץ דלא הוי ס"ס דהוי דשיל"מ היינו משום דכאן מיירי לענין לכתחלה שעדיין לא נשחט אם נסמוך על הנכרי ליקח ממנו לשחטו בזה אמרינן דאנן בתר השתא אזלינן שעדיין חי הוא ויש לו מתירין לכך לא מהני ס"ס לשחטו וכן לפמ"ש בטעם דעת הרשב"א שלא מהני מסל"ת מכח דהוי דשיל"מ היינו ג"כ הכל דמיירי משעה שעדיין חי שפיר נקרא דבר שיל"מ ואסור לכתחלה ליקח ממנו על סמך זה, ולפ"ז י"ל דין חדש שהיכי שעבר או טעה וסמיך על הנכרי מסל"ת ולקח ממנו העגל ושחטו אז י"ל דבדיעבד שפיר סמכינן אס"ס והמסל"ת שהרי עתה אין לו מתירין כנ"ל, והנה הן אמת דיש להקשות דנהי דנאמר בכל דוכתא אזלינן בתר השתא מ"מ הכא הרי אף קודם שנשחט העגל העיקר מה שאנן דנין עליו הוא על שעה שאחר שחיטה שעתה בלא"ה אסור הוא רק שעיקר הספק אם יהא מותר לאחר שחיטה וא"כ הרי אז בלא"ה לא יהי' לו היתר, ובפרט דהשחיטה מצד עצמה אין בה איסור וכי אסור הוא לשחוט נפל רק האיסור הוא שלא לאכלו וא"כ עתה כ"ז שלא נשחט בלא"ה לא נאכל וכי אסור לנו לשחוט נפל וא"כ יהי' לנו רשות לשחטו ולא ע"מ לאכלו ובפרט דחולין אין צריך כונה ולאחר שיהי' נשחט שוב יהיה מותר לאכלו דעתה כבר אין לו מתירין. ואפשר דאעפ"כ ס"ל להט"ז והרשב"א דאין לסמוך לכתחלה על הס"ס או המסל"ת כיון דיש לו היתר בלא"ה ויכול לצאת מידי הספק ולא יבא לידי הפסד על ככה אין להכניס את עצמו בחשש איסור אף שהוא בדרך רחוק כיון שיכול למצוא היתר בלא"ה אבל בדיעבד שכבר שחטו נראה דמותר עכ"פ במסל"ת, דנהי מצד ס"ס אין להתיר דבלא"ה אין ס"ס חוץ מכח דהוי דבר שיל"מ רק כמ"ש בש"ס והתוס' דאי לא הא לא קיימא הא או דגזרינן אטו חלה ומצינו שחז"ל החמירו בגזרה כזו אפילו בדיעבד לכך לולי המסל"ת אף בדיעבד אסור מ"מ אם הנכרי הסל"ת נראה בדיעבד מודה הרשב"א דמותר ואינו אוסר רק לכתחלה. ובהכי ניחא לשון המחבר שכתב אין סומכין על הנכרי בגדיים וטלאים הנקחים ממנו וכו' ולפמ"ש הש"ך דמיירי אף במסל"ת א"כ קשה מאי ארייא דנקט המחבר שאין סומכין על הגוי המוכר ולא אשמעינן אף בנכרי אחר המסל"ת לא מהני, והן אמת לפי דעת הכו"פ דלהנך דס"ל דבדרבנן מהני מסל"ת גם כאן מהני י"ל דהמחבר נקט בכונה רק בגוי הניקח ממנו מטעם השני של הרשב"א דמתכוין להשביח מקחו אבל בשאר נכרי ס"ל דבאמת נאמן אך לפמ"ש בחבורי האחר שלכ"ע לא מהני כאן מסל"ת קשה למה כתב המחבר דוקא בגוי המוכר, ולפי הנ"ל א"ש דהרי הרשב"א כתב עוד טעם שני די"ל דהגוי מתכוון להשביח מקחו ויעוין ביו"ד סי' ש"ב בש"ך שם שאף במסל"ת שייך לחוש שמעיד להשביח מקחו ייע"ש. ולפ"ז א"ש שהמחבר קמ"ל שבנכרי המוכר אף בדיעבד לא מהני מסל"ת דיש לחוש שמעיד להשביח מקחו אבל בשאר נכרי נהי דלכתחלה אין סומכין עליו במסל"ת מ"מ בדיעבד שכבר שחטו מהני מסל"ת בנכרי אחר ומותר לאכלו אך היינו דוקא אם עשה זה בשוגג וכה"ג או לאחרים אבל אם עשה כן במזיד אסור לו לעצמו כמו במבטל איסור לקמן בסי' צ"ט. כן נראה לפענ"ד נכון בכל זה להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי גדולי הוראה: עוד נראה דאם נראה הולד שהוא כבר גדול ונראה שיש לו בערך כמה שבועות מותר לשחטו לכתחלה אף בלי מסל"ת. ואף שראיתי בתב"ש שכ' שאין לסמוך על סימן גדלות כמו דאמרינן במס' מנחות דף ג' כיון דאיכא בן שנה דמתחזי כבן שתים ייע"ש מ"מ נראה לא מבעיא אם ניכר שיש לו ד' או ג' שבועות ודאי דמותר דהמעיין בתוס' דזבחים דף ע"ה ע"ב ד"ה כיון דאיכא בן שנה וכו' שכתבו דהיכי דהוא בן שלש וארבע מינכר שפיר משמע דרק בנפל אפשר לטעות אבל ביותר מנפל אין דרכו לטעות א"כ ה"נ לענין השבועות לדעת התב"ש דמדמה זה לזה ג"כ י"ל כן דוקא באם נראה שיש לו בערך ב' שבועות בזה יש לחוש שמא יש לו רק שבוע אחת פחות יום אחד וכדומה אבל אם ניכר שיש לו ג' או ד' שבועות בודאי פחות מז' אין מתחזי כבן ג' או ד' שבועות ומותר לסמוך על היכר זה וז"ב. רק אף גם אם ניכר רק שיש לו בערך ב' שבועות ג"כ נראה להתיר בלא התב"ש נהי דאיתא בש"ס הנ"ל דאיכא בן שנה וכו' מ"מ ודאי דלא הרוב הוי כן שבודאי רוב בהמות בן שנה ניכר כבן שנה ובן שתים כבן שתים רק כיון דעכ"פ לפעמים ע"צ המיעוט אירע שבן שנה מתחזי כבן שתים לכך שוב לא נתנו דעתם ייע"ש אבל הכא הרי בלא"ה איכא רוב דרוב ולד מעליא ילדן ונהי דבזה חיישינן למעוטא מ"מ בהצטרף עוד רוב דאין מתחזין גדולים יותר מיומיהן א"כ יש כאן תרי רובא והוי לי' האיסור מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן כלל כמו דל"ח לר"מ במיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרי התוס' ביבמות ובבכורות כתבו הטעם דלא אזלינן הכא בתר רובא משום דאי לא הא לא קיימא הא או משום דגזרינן אטו חולה הקרוב לפיהק ומת ולפ"ז י"ל היכי דאיכא סימן גדלות אז לא חיישינן שמא יקרה עוד כן שיהיה לו סימן גדלות ויהי' חולה ג"כ הקרוב לפיהק ומת דזה הוי מלתא דלא שכיחא שיקרה כן הכל בולד אחד לכך לא גזרינן בעבור זה, וגם לפי תירוץ הראשון דאי לא הא לא קיימא הא זה אינו שייך רק באם נתיר בכל בהמה לסמוך על הרוב אז יש לחוש שגם בחליצה יבואו לעשות כן אבל אם בכל בהמה אסרינן רק ביש סימן גדלות אנחנו מתירין בזה אין לחוש שמא יעשה בחליצה ג"כ כן שהרי באדם ליכא סימן גדלות דבילד אין סימן להכיר אם יש לו ל' יום או שבוע אחת דזה אי אפשר להכיר באדם דאינו ניכר לעין הרואה בין ילד של שבוע אחת למי שיש לו ד' שבועות ולכך אם נסמוך גבי בהמה על סימן גדלות לא ימשך מזה טעות לגבי אדם ולכך שוב אזלינן בתר רובא דרוב ולד מעליא ילדן ולכך אף שאין הגדלות סימן מעליא בפני עצמו מהני מכח הרוב דולד מעליא יולדין. כן נראה לפענ"ד נכון בכל זה לדינא. ומה"ט נראה למצוא סמך למנהג העולם שסומכין על קרנים ושנים אף דכבר נודע שזה אינו סימן מובהק מ"מ נוהגין לסמוך על זה וח"ו לומר שכולם יעשו איסור דאם אינם נביאים בני נביאים הם ולפי הנ"ל א"ש דבהיכר כל דהו די כאן רק שלא נבא לטעות מזה גבי חליצה ויש סמך למנהג העולם. כן נראה לפענ"ד נכון: והנה ראיתי לקמן בסי' קכ"ב סעיף י"א כתב שם המחבר כלי סעודה שביד עכו"ם ואומר מסל"ת שחדשים הם ונראה שהוא כמו שאומר מותר לקנותם מהם ועיין ברמ"א שם שיש מחמירין אף בזה ועיין בש"ך שם שכתב הטעם כיון דהוא דרבנן נאמן במסל"ת ודבריו תמוהין שהרי המחבר סיים ויראה שהוא כמו שאומר משמע דרק בצירוף שניכר מהכלים שהאמת כדבריו ולכך מהני מסל"ת בצירוף ההיכר אבל בלאו ההיכר לא מהני מסל"ת. וא"ל שמ"ש המחבר ויראה שהוא כמו שהוא יאמר לאו דזה מצטרפין לאמירתו ובלא"ה לא הי' נאמן רק אתי לאפוקי אם ניכר להיפוך שכבר נשתמש בהם דאז לא מהני הגדת הנכרי לפי תומו כיון דמוכח מהכלים להיפוך, דא"כ כך הו"ל להמחבר לומר והוא שלא יהי' ניכר שאינו כמו שיאמר דאז הוי משמע דאם ליכא הכירא לא לכאן ולא לכאן נאמן הנכרי ומדכתב לשון זה שיהיה נראה שהוא כמו שאומר משמע דבעינן דוקא הכירא