טוב טעם ודעת עא

פסק הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה וא"כ כיון שאין שחיטה מועיל לו שוב יש כאן חזקת איסור אבר מן החי כמ"ש רש"י בכמה דוכתא דמה דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מן החי ולכך כל ספק בשחיטה אסורה א"כ ה"ה נמי אם הוא ספק אם כלו לו חדשיו או לא הוי ספק בשחיטה עצמה ועומדת בחזקת איסור, ונכון יותר ע"פ מה שכתבו התוס' בפ"ג דמס' שבועות דבהמה בחיי' בחזקת איסור היינו חזקת שאינה זבוחה ייע"ש א"כ גם לענין ספק שמא הוא נפל הוי כן כיון דאין שחיטה מטהרתו וא"כ הוי כאן איתחזק איסורא לכך אין הנכרי נאמן להעיד באתחזק איסורא אף בדרבנן. מיהו שבתי וראיתי שזה טעות דהא דאמרינן באתחזק איסורא אין הנכרי נאמן היינו בליכא רוב כנגדו להיתר אז אין מועיל עדות הנכרי נגד החזקה אבל הכא הרי באמת איכא רוב להיתר דרובא ולד מעליא יולדין א"כ הרי רובא וחזקה רובא עדיף ונהי דאנו מחמירין כאן מ"מ לא גרע מדבר שאין לו חזקה לא להיתר ולא לאיסור שנאמן הנכרי במסל"ת א"כ ה"נ כיון שהרוב מרעא החזקה הוי עכ"פ כליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן שנאמן הנכרי בדרבנן והדרא קושיא על הרשב"א. מיהו כד אתינן להכי נראה ליישב דעת הרשב"א על נכון משום דקשה על התוס' עצמן בבכורות ויבמות שהוצרכו לומר דלכך לא אזלינן בבהמה אחר רובא משום דאי לא הא לא קיימא הא ומטעם דגזרינן דלמא יהי' חולה וקרוב לפיהוק של מיתה ולמה לא תירצו בפשיטות דהא דלא פריך הש"ס בחולין היכי אכלינן בשרא רק לר"מ ולא לרבנן משום דלא חיישינן למיעוטא היינו משום דשם ליכא חזקה בהדי מיעוטא כמו שמשמע מתחלת דבריהם שם בבכורות שגבי רוב מצויין הקשו דיש חזקה בהדי מיעוטא משמע דבתחלה גבי היכי אכלינן בשרא א"ש דשם ליכא חזקה לאיסורא וא"כ גם בסוף דבריהם מה הקשו דלמא גבי נפל בהמה כיון דאין שחיטתו מטהרתו הוי כמו ספק בשחיטה עצמה לכך איכא חזקה בהדי מיעוטא משא"כ גבי היכי אכלינן בשרא ליכא חזקה בהדי מיעוטא ומה מקשו. ואפילו אם נימא דהתוס' נמשכו למ"ש לעיל מניה שאין ראי' לפר"ת וס"ל דאף בהדי חזקה לא חיישינן למיעוטא ואין חילוק בין איכא חזקה אי לא ולכך הקשו מבהמה, ובע"כ מוכרח לומר כן שהרי עיקר תירוצם שם משמע שבאו לתרץ מה דגבי יבמה חיישינן למיעוטא משום דהחמירו חז"ל כמו גבי משאל"ס ומה הקשו הרי בחליצה ויבמה בלא"ה לא קשה מידי דהרי איכא חזקה בהדי מיעוטא חזקת היתר ליבם ואיסור לשוק אלא ודאי דעכשיו לא נחתו לחלק בין איכא חזקה בהד' או לא, מ"מ קשה דמה הקשו מבהמה הרי יש לחלק דבשלמא בבהמה הוי המיעוט באיסורא גופו שאותן המיעוט שהם הנפלים אסורין הם לישראל בכל מקומות שהם ולכך כיון דהמיעוט באיסורא גופו לכך י"ל דשפיר מצטרף בהדי חזקה לאיסורא והוי כמחצה ע"מ מן התורה אבל בשאר המיעוטים כמו גבי יבמה ואינך כגון חלב פיטר לא הוי המיעוט באיסור גופו די"ל דאותן שהם מפילות אין נזקקות להתיבם וכן הבהמות שחולבות בלי ולד לא יהי' להם שייכות בבכורים שיולידו נקבות וכדומה ואף אם אירע אחד מכל העולם שהפילה והוצרכה לבא ליבם זה הוי מיעוטא דמיעוטא ול"ח לי' כמו דאף ר"מ מודה במיעוטא דמיעוטא ושאר גוף המיעוט לא הוי באיסורא גופו לכך לא מהני להצטרף בהדי חזקה לאיסורא ולכך הלכו אחר הרוב ומה הקשו לכך נלפענ"ד דבאמת מ"ש לעיל שכאן בנפל איכא חזקה לאיסורא הוא רק לרבנן דס"ל במס' שבת הנ"ל שאין שחיטתו מטהרתו אבל לר"י בר"י וראב"ש דפליגי התם וס"ל דשחיטתו מטהרתו ליכא כאן חזקה לאיסורא כלל וא"כ שפיר הקשו התוס' דאין לומר דלכך פסקינן הלכה כרשב"ג מכח דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי בהמה א"כ בע"כ דרשב"ג יסבור כרבנן דאין שחיטת אמו מטהרתו וא"כ מה מבעיא הש"ס אח"כ שם אם פליגי רבנן עלי' דרשב"ג או לא ועיין בתוס' שם שהאבעיא היא בסתם ולדות אי פליגי רבנן ייע"ש ולפ"ז מה מבעיא בע"כ דר"י בר' יהודא וראב"ש פליגי כיון דהתם ס"ל דשחיטתו מטהרתו הדר ליכא חזקה לאיסורא ולכך ודאי דלא חיישינן למיעוטא לדידהו וא"כ בודאי יש חולקים על רשב"ג אלא ודאי דאף בלי חזקה ג"כ חיישינן גבי בהמה למיעוטא ולכך שפיר מבעיא אי פליגי רבנן עלי' ושפיר הקשו התוס' והוצרכו לחלק דאי לא הא לא קיימא הא או דגזרינן אטו חולה לפ"ז זה דווקא לר"י בר"י וראב"ש דס"ל דשחיטתו מטהרתו אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דאין שחיטתו מטהרתו א"כ איכא כאן חזקה לאיסורא והמיעוט ג"כ הוי באיסור גופו וי"ל דודאי מן התורה אמרינן כה"ג סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והוי ספיקא דאורייתא לכך פוסק הרשב"א דלא מהני מסל"ת ודו"ק: ועוד נראה לומר דהרי כבר כתבנו שהכו"פ הקשה דמה הקשו התוס' נלך בתר רובא הרי הוי דשיל"מ וכבר כתבנו דלא קשה מידי דאין המתיר בודאי כמ"ש הנה"כ ולפ"ז נראה דהא דאין המתיר בודאי לא נחשב דשיל"מ היינו רק לענין אם באנו להחמיר בדשיל"מ יותר מבשל תורה שאף בדבר שמן התורה בטיל בזה אינו בטל בזה אמרינן דבאם אין המתיר בודאי לא מחמירין יותר משל תורה אבל בדבר שבשל תורה לא מהני רק שאנחנו באנו לומר שראוי להקל מבשל תורה מחמת שהוא דרבנן בזה אמרינן כיון דעכ"פ יכול להיות שיהי' מותר בלא"ה הדרינן לכללא שעשו חז"ל חזוק כשל תורה ולכך נראה לענין מסל"ת שבשל תורה אינו נאמן רק בדרבנן הקילו ונאמן בדבר שיש לו מתירין נהי שאינו בודאי מ"מ כשל תורה עשאו אף בזה, רק יותר משל תורה לא החמירו בדבר שאינו בודאי אבל כשל תורה החמירו ולכך אין מסל"ת נאמן אף בדרבנן בדבר שיש לו מתירין אם שאין המתיר בודאי. ואף דבא"ח סי' תקי"ג מבואר דנכרי נאמן לומר במסל"ת שהבצים הללו הם מאתמול אף דהוי דבר שיל"מ היינו דהתם לולי שהוי דשיל"מ היה ראוי להיות מותר בלאו אמירת הנכרי רק מכח רוב רק דלכך לא מהני רוב דהוי דבר שיש לו מתירין וכיון דכבר נצרך הטעם דהוי דשיל"מ לענין שיהי' אסור בלא הנכרי שוב לחד סברא יש כח לדבר שיל"מ לדחותו ולא לתרתי ולכך שוב מהני עכ"פ אמירת הנכרי לפ"ת כבשאר דרבנן אבל כאן בנפל אדרבא הרי לפי תירוץ התוס' הנ"ל בלא"ה לא אזלינן בתר רובא וחיישינן למיעוטא א"כ עדיין לא פעל לנו הדשיל"מ דבר לכך מועיל הדשיל"מ לענין שלא להאמין לנכרי במסל"ת דעכ"פ יהי' כשל תורה. ועיין בר"ן בנדרים דף נ"ב סוף ע"א מ"ש גבי מבשא"מ יש מסברתו ודבריו ג"כ ראי' וסברא לדברינו הללו ייע"ש ודו"ק היטיב. זה נראה ביאור דעת הרשב"א ועוד נדבר בזה בעזה"י באותו סעיף]: הנה הט"ז הקשה בלא"ה הרי איכא ס"ס ספק שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים ותירץ דהוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס אך הקשה דהרי דעת הרמ"א לקמן דלצורך יש להקל בשיל"מ בס"ס ותירץ דהוי רק חד ספק שמא הוי נפל או לא ודומה לשם אונס חד הוא, והנה דבריו צ"ע לפענ"ד דהרי כאן הס' אחד מתיר יותר מחבירו שאם אמרינן שכלו לו שמונה ימים אז מותר אף לקרבן אבל אם לא כלו לו שמונה ימים אף שכלו לו חדשיו נהי שלא הוי נפל ומותר להדיוט מ"מ לגבוה אסור כמפורש בקרא וא"כ היכי דספק אחד מתיר יותר מחבירו קיי"ל דאמרינן אף שהוא משם אחד וזה עדיף מס"ס שכ' הש"ך לקמן בסי' ק"י בדיני ס"ס בשם מהרא"י גבי בכור בדין י"א וי"ב ייע"ש. ומ"ש בתירוץ הראשון דהוי דבר שיל"מ תמה הנקה"כ שהרי אין המתיר בודאי ייע"ש. ולפענ"ד מהא לא ארי' די"ל דהא דמבואר לקמן בסי' ק"ב דהיכי דאין המתיר בודאי לא נחשב דשיל"מ זה דוקא לענין אם נתערב שקיי"ל דבר שיל"מ אינו בטל ברוב וס' בזה אמרינן דהיכי דאין ההיתר בודאי לא הוי דשיל"מ משום כיון דההיתר של עכשיו הוא מכח ודאי לא ספק שהרי קיי"ל בכל איסור תורה שנתערב בענין שבטל כדינו אז מותר אף לאכול יחד משום דאמרינן שהאיסור עצמו נהפך להיתר, ונהי דקיי"ל לקמן בסי' ק"ט ביבש ביבש שנתבטל ברוב דאין לאכלן כולן יחד היינו רק חומרא מדרבנן בעלמא שגנאי הדבר אם אוכל כאח' שאז ניכר שאוכל את האיסור לכך הוי חומרא בעלמא שלא לאכול כולן ביחד והרי המעיין בטור וב"י שהרא"ש והטור מתירין לגמרי לאכלו כאחד והסמ"ק הוא המחמיר שלא לאכלן יחד ומשמע שם דהוי רק חומרא בעלמא ולפ"ז כיון שמדינא מותר הכל מוכח שהאיסור עצמו נהפך להיתר וכמ"ש הרא"ש שם להדיא וא"כ הוי הביטול מכח ודאי לא מכח ספק כלל ולכך נהי דאם המתיר עתיד לבא בודאי אמרינן אמאי נסמוך אהביטול של עצמו נמתין עד למחר והרי זה ג"כ הוי ודאי שיהי' מותר אח"כ וכיון דודאי וודאי הוא לכך אמרינן שאינו בטיל עכשיו אבל היכא שאין המתיר עתיד לבא בודאי אז לא סמכינן על ההיתר שיבא רק אמרינן כיון שעכשיו יש לו היתר בודאי לא שבקינן ודאי לסמוך על הספק לכך בטל הוא עכשיו. ולפ"ז זה דוקא לענין ביטול בתערובת שהוא מכח ודאי בלי ספק בעולם כלל אבל לענין לילך בתר רובא דליתא קמן או בתר ס"ס דלא הוי כודאי ממש ואין האיסור נהפך להיתר ועדיין יש לנו ספק שמא הוא אסור רק כיון דקרוב הדבר יותר להיתר התיר' התורה זה ובפרט לפמ"ש בשטמ"ק דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא היינו דאכתי הוי ספק רק דהתורה התירה ספק בזה מכ"ש בס"ס ודאי דהוי כן דאין ס"ס נחשב כודאי רק דהתורה התירה ספק בזה שיש בו שני ספיקות להקל ולכך כיון דעכ"פ אף ההיתר של עכשיו אינו בודאי רק מכח ספק שוב אף אם המתיר של עתיד ג"כ אינו בודאי נחשב כדשיל"מ דספק וספק הוא ולענין זה אף אם אין המתיר בודאי חשוב דשיל"מ ונכון דברי הט"ז בזה. גם מ"ש הנקה"כ דבלא"ה ליכא כאן ס"ס דאיך אפשר לומר