טוב טעם ודעת סח

קי"ט דהחשוד למכור טרפות מותר לאכול עמו דאף דחשוד אלפני עור אינו חשוד לאכול בעצמו וא"כ הי' ראוי לומר דגם כאן בנדה נוגע האיסור גם לה ממש שתשמש בנדתה תעשה היא איסורא כמוהו בזה רמיא אנפשה ומדכרה אבל בשחיטה כיון דיעבור רק אלפני עור לא רמיא אנפשי' למדכר ולפ"ז אם שוחט לעצמו דהוי לו איסור חמור י"ל דרמיא אנפשי' ומדכר שפיר כמו בנדה אך ז"א דא"כ גם בשוחט לאחרים ואומר ברי לי יהי' מותר אם יאכל הוא עצמו תחלה וכמו בכותי דחותך כזית בשר ונותן לו וא"כ מ"ט לא חלקו הפוסקים דבאומר ברי לי אם יאכל הוא עצמו תחלה ממנו יועיל ברי שלו [ואין לומר דיש לדחות ראי' זו דהרי בשעת שחיטה לא ידע אם יתנו לו לאכול ממנו או לא משא"כ בשוחט לעצמו דיודע בשעת מעשה שיאכל ממנו שייך יותר רמיא אנפשי' אבל אם א"י בשעת מעשה שיאכל ל"ש רמיא אנפשי' כי כן הקשה בני שיחי' אך באמת אין זה סברא דהרי באמת לא הי' יודע בשעת שחיטה אם יש בו פגם שידקדק אז ול"ש כאן לומ' שבשעת שחיטה רמיא אנפשי' כי לא ידע על מה ידקדק כלל רק דאנו אמרינן דהשתא שטוען שברי לו שלא נגע במקום הזה אמרינן שטעה ואומר בדדמי ואף שטוען ברי באמת טועה ואף שלא דקדק יפה אומר בדדמי כדחיישינן בעלמא לבדדמי א"כ שוב היכי דנוגע לנפשי' אמרינן דודאי ברי לו השתא שאומר אמת ורמיא אנפשי' ומדכר דבלא"ה לא הי' אומר ברי לי וא"כ אף בשל אחרים כשיתנו לו לאכול נמי נימא כן ודו"ק] אלא ודאי דאף בכה"ג אמרינן דלא רמיא אנפשי'. והנה בחבורי לה' נדה שם כתבתי חילוק אחר בין התם בחו"מ לדין נדה דהתם כיון דאין נ"מ כלל לדינא אם עבר בצד עמוד פלוני ואטו היה לו לאסוקי אדעתי' שזה יטעון לו לסימן שהלוה לו בצד עמוד פלוני זה ודאי אין לו לאסוקי אדעתי' תחלה וכיון שכן אין לו נ"מ כלל במעשה זו לכך י"ל דהוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש ולאו אדעתי' אבל בנדה כיון דיש נ"מ לה אם שכבה במקום הזה או עברה שם לענין מציאות הכתם א"כ י"ל מתחלה אסקא אדעתה שמא תמצא שם כתם ושפיר רמיא אנפשה ומדכרה ייע"ש כן תוכן דברי' שם בקצרה. ובהיות כן היה נראה דכאן דיש נ"מ נמי לנו לענין אם ימצא שם פגימה במקום הזה דומה ממש לנדה דרמיא אנפש' ומדכר. מיהו באמת לא ידעתי מקום לקושיות הט"ז והש"ך בסי' ק"צ דמה דמיון יש לההיא דחו"מ דהתם לענין הוחזק כפרן דיש לו חזקת כשרות שאינו כפרן בזה אזלינן בתר חזקה ואמרינן שאינו כפרן ומ"ש לא עברתי בצד עמוד פלוני הוי מכח דלא רמיא אנפשי' ולאו אדעתי' אבל בנדה הוי להיפוך דהיא בחזקת טהורה היתה עד הנה ועכשיו באנו לטמאותה בזה אמרינן להיפוך דמוקמינן לה אחזקתה ומדכרה שפיר, ואף דבזה מטמאינן אנחנו האחרות מה בכך הרי אף אם נימא שלא רמיא אנפשה נמי נצטרך להחזיק אחת לטמאה וסוף סוף נוציא אחת מחזקתה דמעיקרא לכך טפי עדיף להיות מחזיקין את זו לטהורה אותה שאומרת ברי לי משנטמא אותה ונטהר אחרת ועוד דאף אם לא נחזיק אותה בברי שלה לברי ממש נמי נטמא את כולן מספק וסוף סוף נוציא את כלם מספק מחזקה ולכך שוב אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שלה ואמרינן דברי שלה הוי ברי ממש ולא אמרינן דלא רמיא אנפשה. ובהיות הכא דיש חזקת איסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ודאי דדמיא להך דחו"מ דאמרינן דמלתא דלא רמיא עלי' דאינש אמר ולאו אדעתיה מיהו לפי חלוקו של הנקה"כ הוי קשה שפיר על הך דהכא דמ"ש מנדה. אך לפמ"ש הפמ"ג בסי' ח"י ס"ק ח' די"ל הטעם דאמרינן לא רמיא אנפשי' מכח דבעבידתי' טרוד אבל איש אחר אף חד נמי נאמן א"ש זה דהתם בנדה דאינה עושית שום פעולה אחרת ולא שייך לומר בעבידתי' טרוד לכך נאמנת לומר שלא עברה במקום הזה אבל בשוחט שטרוד לעבודתו י"ל בעבידתי' טרוד לכך אמרינן דלא רמיא אנפשי' ומדכר ויהי' נפשט מקושיא זו ספיקו של הפמ"ג ויהי' מוכח דאחר אפי' חד נאמן. והנה אחר כותבי זה עיינתי בדברי התב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ט וראיתי שהוא הרגיש שם בהני שני סברות שכתבנו די"ל דהתם בחו"מ אין נ"מ לו כלל אם עבר בצד עמוד פלוני או פלוני גם מסברא שני' דהתם מוקמינן לי' אחזקתו ות"ל כונתי לדבריו והתימא עליו איך לא הביא ההוא דנדה שבזה מיושב קושיות הט"ז ונקה"כ שם ואיך שמדבריהם שהקשו אהדדי מוכח היפוך מדבריו. והנה מדבריו שם בפנים סי', ח"י סעיף ג' יש ללמוד חילוק אחר בין ההוא דנדה לנ"ד וז"ל שם ודוקא בידע קודם שחיטה וכו' אבל בדלא ידע חיישינן אפילו בדיעבד אפי' אמר ברי לי שלא עשיתי כ"א הולכה לבד חיישינן שמא השיב ידו מעט דכל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש וכו' והנה מדקדוק לשונו שכ' שמא השיב ידו מעט משמע דבא לומר דאם הוי תלוי הדבר במעשה ממש ודבר גדול לא הוי חיישינן לשכחה אף דלא רמיא עלי' רק דבזה דבהשבת ידו מעט נאסר בזה כיון דהוי תרתי יחד מעשה כל דהו וגם לא רמיא עלי' דאינש בזה חיישינן לשכחה וא"כ א"ש דההוא דנדה לעבור דרך אשה האחרת הוי מעשה ממש וכן לשבר עצמות בסכין דהוי מעשה ממש בזה לא חיישינן לשכחה בזמן קרוב אבל במסוכסכת וכן בהי' פגימה בסכין דבהשבת ידו מעט יש לחוש במעשה כל דהו שפיר יש לחוש שמא עשאו ולא הרגיש כיון דלאו אדעתי' ומזה הי' נראה לכאורה ללמוד חילוק אחד די"ל דוקא במסוכסכת דאם חזר והביא רק מעט אסורה בזה חיישינן דלמא הביא ולאו אדעתי' וכן בפגומה מיירי הט"ז וש"ך כגון שהיתה הפגימה תיכף אחר כלות חצי הסכין והוא אומר ששחט רק בחצי הסכין דבזה בהשבת ידו מעט יש לחוש לכך במעשה כל דהו ויש לחוש דלמא השיב ידו מעט ולאו אדעתי' אבל אם היתה הפגימה רק בסוף הסכין סמוך אל הקתא והשוחט אומר שברי לו שלא שחט רק עד חצי הסכין בזה דאם נימא דלא הוי כן נצטרך לומר דטעה הרבה להיות מושך ידו יותר מחצי הסכין עד כלות כל הסכין בזה הוי מעשה ממש ולא שייך לומר כל מלתא דלא רמיא עלי' כיון דהוי בזמן קצר. כן הי' נראה לומר אך חלילה לסמוך ע"ז למעשה רק היכי דיש הפ"מ לצורך שבת יש לסמוך בזה כיון דבלא"ה הביא הפמ"ג דעת הכה"ג דמהני ברי לי גם רוצה הפמ"ג לומר דזה הוי רק מדרבנן לכך יש לצרף זה לסניף להקל בהפ"מ אבל לחלק בין לעצמו בין לאחרים אין זה סברא כלל: ועוד הי' נראה לחלק בין נדה ובין הכא דשם הוי רק מדרבנן דכתם דרבנן ולכך ל"ח לשכחה בזמן קרוב אבל כאן הוי איסור תורה ממש לכך חיישינן לשכחה ועל נדה שפיר הקשו מחו"מ דמה שהוחזק כפרן וגזלן פסול לשבועה הוי רק דרבנן כמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ דף ה' ע"ב ועוד דהתם הקשו להיפוך כיון דבדרבנן ל"ח לשכחה גם התם לא נתלה בשכחה ויופסל מדרבנן עכ"פ ולכך הוכרחו לחלק בחלוקים אבל כאן הוי להיפוך דנהי בדרבנן ל"ח לשכחה בד"ת חיישינן לשכחה ולכך אסורה הבהמה כאן ועוד הי' נראה לומר דהוי חילוק בין ודאי איסור לספק איסור דסכין פגומה או מסוכסכת ודאי קורע ולכך אם העביר הסכין במקום הפגימה על הצואר הוי ודאי נבילה והוי רק ספק אחד אם העביר או לא בזה לא מהני ברי שלו נגד איסור ודאי וספק אחד אם העביר או לא וחיישינן לשכחה אבל בנדה אף אם נימא דגם הוא עברה שם אכתי אין הוכחה אם ממנה או מאחרת וא"כ אף אם עברה הוי נמי רק ספק איסור וכיון דהוי עוד ספק שמא עברה או לא עברה כלל בזה מהני ברי שלה נגד ספק איסור. ואף דלא הוי ס"ס ממש כיון דהוי משם אחד מ"מ יש לדמות זה למ"ש התוס' בשם ר' שמעי' בפ"ק דערובין גבי פרוץ כעומד דאף דא"א לצמצם מ"מ הוי ס"ס שמא הוי רובו עומד ושמא שקולין ייע"ש א"כ ה"נ הוי כה"ג דהוי כעין ס"ס שמא לא עברה כלל ואם עברה אכתי שמא מאחרת הוא ולכך כל כה"ג מהני ברי שלה ול"ח לשכחה ומחו"מ שפיר הקשו דהתם נמי הוי ס"ס דשמא אף אם לא הוחזק כפרן מ"מ הוא משקר עכשיו בטענה זו ושמא גם הוחזק כפרן בתחלה והוי כעין רוב דלמא הוחזק כפרן בתחלה ואף את"ל לא הוחזק כפרן אכתי שמא משקר עכשיו לכך בזה אין לתלות בשכחה והוצרכו לחלק בע"א. ועוד הי' מקום להאריך בזה אלא שאין הפנאי גורם ושלא להשיבו ריקם פניתי מעט והעיקר דחלילה להורות קולא לחלק בין לעצמו בין לאחרים רק בכל ענין אסורה השחיטה. וז"ב ונכון: תשובה סו נשאלתי בהיותי יושב בק"ק בראד מן השוחטים היות בבית המטבחיים דפ"ק שולט שם הרוח וכששוחטין בלילה עם נרות מתכבין מן הרוח אם יכולין לעשות עששית שקורין לנטירנא להדליק שם שני נירות יחד ולשחוט כנגדן: תשובה גרסינן בפ"ק דחולין דף י"ג ע"ב השוחט בלילה וכו' ובש"ס שם עד דיקא נמי דקתני לילה דומיא דיום והכא נקט דומיא דסומא ייע"ש והנה מלשון הפוסקים משמע דבעינן דוקא אבוקה כנגדו אבל נר אחד לא מהני והתב"ש הביא בשם האליהו זוטא סי' תל"ג שכתב שתמה על הרמ"א דדיו אף בנר אחד והתב"ש כתב שם דבעינן דוקא אבוקה, והנה לכאורה הי' נראה דנקט לילה דומיא דסומא משמע דוקא דומיא דסומא שאין רואה כלל אז דוקא דיעבד אבל לא לכתחלה אבל כל דהוי נר אחד לא הוי דומיא דסומא ומותר לכתחלה ועיין בחו"מ סי' נ' בסמ"ע וש"ך ומה שתמה שם הש"ך על הסמ"ע דמביא ראי' לסתור הי' אפשר ליישב לפי מה דמחלקינן כאן בין שני נרות לנר אחד א"כ מלשון הסמ"ע משמע דמדבר אם דולקין הרבה נרות בלילה ולכך י"ל דראיות הסמ"ע הוי כמו דיש חילוק לענין קנין סודר בין אם