טוב טעם ודעת סו

ומה יומתק בזה ליישב דעת הסמ"ע בסי' שפ"ה שמחלק בין יין לבהמה והש"ך תמה עליו וכונתו כיון דהתוס' הוכיחו זה דאף בזה שייך לצעורי ממה דלא משני באית לי' שותפות בגוי' א"כ גם ביי"נ קשה כן ייע"ש ולפי הנ"ל א"ש כמין חומר דבשלמא בבהמה שפיר הקשו התוס' למה לא מתרץ באית לי' שותפות כדמשני לעיל בע"כ מוכח דלא מהני בזה שותפות ולא ניחא להו לומר דאגב מטמא ומנסך משני גם הכא כן דזה דוחק לכך הוכיחו דלא מהני בזה שותפות אבל ביי"נ לא קשה כלל דבשלמא לל"ק דלא הוי מצי לתרץ במומר הי' מוכרח לתרץ בשותפות ויסבור ר"נ ניצוק חיבור ואף אסרו בהנאה אבל לל"ב דאפשר לתרץ במומר למ"ל לתרץ בשותפות דא"כ יהי' מוכח דקיי"ל ניצוק חבור ובאמת ס"ל להש"ס דקיי"ל ניצוק אינו חבור וכדהוכיחו הפוסקים ממה דבכמה דוכתא אמר ש"מ ניצוק חיבור משמע דפשיטא לי' דקיי"ל ניצוק אינו חבור ולכך ר"נ משני כן דניצוק אינו חבור ושוב לא אפשר לתרץ בשותפות דקשה ממ"נ אם כמ"ד י"ב לברור ואי א"ב היינו מדמע לכך מתרץ בישראל מומר אבל לדינא דקיי"ל א"ב ודאי חייב לשלם בשותפות ביי"נ כדמחלק הסמ"ע וא"ש ודו"ק היטב: ועוד הוי נראה להוסיף בזה תבלין דהנה אף להפוסקים דס"ל ניצוק חיבור מחולקין בזה הפוסקים דיש ס"ל דהוי מטעם מגע ונעשה אף ההיתר יי"נ ויש ס"ל דהוי רק מכח תערובת ונ"מ אם מותר בהנאה או לא עיין בש"ס פ' השוכר את הפועלים ע"ז ובב"י ופוסקים ולפ"ז י"ל כך דהנה אי נימא דהוי ניצוק רק מכח דהוי כמעורב לא שייך סברתינו הנ"ל למ"ד י"ב כיון דלפ"ז אם הוא מעורב ממש נמי שייך ברירה א"כ מה בכך דניצוק הוי כמעורב אבל אי נימא דניצוק נאסר מטעם מגע אז י"ל שפיר ע"י נגיעה נעשה כולו יי"נ אך הרי מפורש במשנה מס' ב"ק דף ק' במסכך גפנו על תבואתו של חבירו דלא קידש דאין אדם אוסר דשא"ש א"כ מוכח דאף בממונו א"י לאסור שאינו שלו דלא עדיף ממונו מגופו אם בגופו א"י לאסור מכ"ש ממונו ולכך גם בניצוק אי נימא דהוי מטעם מגע א"י לאסור דבר שאינו שלו דלא עדיף מגופו אבל מטעם תערובת יכול לאסרו אבל מטעם תערובת שוב ראוי לומר ברירה ואם א"ב היינו מדמע. ובזה נבא אל העיון דהנה רש"י הביא דעה דס"ל דאף לר"נ ור"ע במעשה רבה מודים דאסור רק שרש"י הקשה עלי' דמנסך הוי מעשה רבה ור"ח מתרץ דמנסך הוי מעשה כל דהוא ולפ"ז נראה דוקא מנסך בידו דאינו חבור יפה ואינו מין במינו זה הוי רק מעשה כל דהו אבל ניצוק דהוי חבור יפה ומין במינו ודאי הוי מעשה רבה. והנה זה כתבו הכל דמה דמחלקינן בין מעשה רבה לכל דהו היינו רק לל"ק דס"ל לגמרי אין אדם אוסר אבל לל"ב דהוי מכח לצעורי קמכוין אין חילוק בין מעשה רבה לזוטא וזה מובן גם מסברא ולכך א"ש אף אי נימא דקיי"ל ניצוק חבור מ"מ א"ש דבשלמא לל"ק דס"ל בפשיטות אין אדם אוסר דשא"ש וממילא במעשה רבה אוסר דשא"ש שני שפיר באית לי' שותפות ולא קשיא דהיינו מדמע די"ל דאתיא כמ"ד י"ב ואינו אוסר רק מכח ניצוק וניצוק הוי כמגע וזה הוי מעשה רבה לכך נאסר כולו ונעשה כולו יי"נ ולא שייך ברירה אבל לל"ב דהוי מכח לצעורי לא מצי לתרץ מכח שותפות דקשה ממ"נ אם אין ברירה היינו מדמע ואם יש ברירה נימא הוברר ויהי' מותר לגמרי ואין לומר מכח ניצוק הרי הוי ממ"נ אם נדון הניצוק מטעם תערובת לא עדיף מתערובת ממש ונימא ברירה ואם מטעם חבור הרי לא עדיף ממונו מגופו ואם הוא א"י לאסור שאינו שלו מכ"ש דיינו א"י לאסור של אחרים ולפי מה דס"ל עתה אין חילוק בין מעשה רבה לזוטא ולכך מוכרח לתרץ במומר ולכך ממנסך לק"מ קושיות התוס' רק על בהמה הקשו וזה שפיר תרצו וא"ש דברי הסמ"ע שמחלק בין יי"נ לבהמה ודו"ק היטיב. שוב הוגד לי שבספר תורת גיטין הרגיש שם בגוף הך סברא דניצוק חבור וביתר כל דברי לא הרגיש ייע"ש: תשובה נט לוואליחאיי לק"ק ראמאן למו"ה לוי יצחק מגיד ני'. הנה ע"ד שאלתו אשר אירע בק"ק באקויי שהביא איש אחד גדי לשוחט כשהתחיל למרוט בשערות אמר האיש דאס איז אקרבן ואמר לו השוחט מה אתה אומר אמר האיש איך האב גימיינט אקרבן פסח ושחק ואומר לשחוק אמרתי ועתה נפל ספק אם מותר בהנאה כדעת הש"ך וט"ז והתב"ש בסי' ה' או כדעת הב"ח והמג"א דאסור אף בהנאה. והנה רו"מ לא ביאר לנו אם הי' האיש הזה הגדי שלו או לא דאם לא הוי שלו פשיטא דמותר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלי מעשה ומותר אף באכילה ואף דהוי ב' דעות בש"ע והרמ"א סיים ויש להחמיר מ"מ בזה כ"ע מודים דאם אומר לשחוק כונתי נאמן דעיקר טעם התב"ש מכח דהוי דברים שבלב ואינן דברים א"כ זה דוקא אם ליכא אומדנא דמוכח אבל אם הוי אומדנא דמוכח לא נחשב דברים שבלב וכמ"ש הר"ן וכדמוכח בכמה דוכתא א"כ בשאינו שלו כיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי זה אומדנא גדולה דכוון רק לשחוק או לצעורי מכוון ודאי נאמן לומר לשחוק כונתי אך אם הוי שלו יש לעיין בזה. והנה רו"מ ערבב הדעות יחד אשר לא דמיין כלל להדדי הנה בש"ך אינו מבואר כלל אם מותר בהנאה או אסור רק בט"ז מבואר דאסור בהנאה והתב"ש מתיר בהנאה, ומ"ש רו"מ דעת המג"א התם בה"פ מיירי בענין אחר באם אומר בשר זה לפסח ולא באומר ה"ז פסח וההוא דסי' ה' ביו"ד וההוא דהל' פסח סי' תס"ט אינו ענין זה לזה כלל וגם המג"א וב"ח לא פליגי שם רק אם אסור בדיעבד באכילה אבל בהנאה לא מיירי כלל שם וי"ל דגם הם מודים דמותר בהנאה. והנה לכאורה הי' נראה להתיר זה לגמרי דהש"ס ופוסקים מיירי באם פירש הקרבן כגון עולה או שלמים ופסח אז יש חשש דלמא באמת הקדישו לשם כך או מכח מראית עין אבל באומר סתם קרבן א"כ כיון דלא פירש איזה קרבן לא הוי כונתו להקדיש רק זה יש לו דין נדר כמ"ש בפ"ק דנדרים באומר ה"ז קרבן ובש"ך סי' ר"ח א"כ הוי רק כנודר הנאה ממנו ובזה מהני' לי' שאלה ואין זה כשוחט קדשים בחוץ ואף דאמר אח"כ איך האב גימיינט לפסח הנה זה אינו לשון הקדש דמקדישו עתה רק הוי לשון לשעבר ולשון זה גופו אינו נראה כמקדיש ולפרש כוונתו מתחלה לא מהני דבזה הוי להיפוך דברים שבלב אינם דברים ולא הוי כמפרש פסח רק סתם קרבן ויש לו רק דין נדר ולא דין מקדיש, גם אינו נאמן לפרש כונתו בתחלה כיון דאסור להקדיש בזה"ז כמ"ש בש"ס והתב"ש מביאו א"כ אין אדם מע"ר ואינו נאמן לפרש כונתו למפרע לכך דינו רק כנדר ולא כמקדיש. והנה מ"ש רו"מ דכאן איכא הוכחה דלא עשה כדרך המקדישין דלא אמר כן רק בשעת שחיטה זה אינו דאדרבא זה דרך המקדישין כמ"ש חז"ל בהלל שמעולם לא מעל אדם בעולתו רק מביאה לעזרה ומקדישה בשעת שחיטה וכן הש"ס וכל הפוסקים מיירי כן שאמר כן בשעת שחיטה ותמוה על רו"מ איך כתב להיפוך. והנה אף אם הי' מפרש הקרבן כגון אם הי' אומר ה"ז עולה או שלמים נראה כדעת הסוברים דעכ"פ אם אומר לשחוק כונתי דמותר בהנאה דאם אינו אומר לשחוק כונתי רק עומד בדבורו איני כדי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הט"ז והתב"ש וגם בזה הוי נראה דכדי התב"ש לסמוך עליו להתירו בהנאה אך אעפ"כ איני מכניס ראשי בזה מיהו זה נראה דאם אומר לשחוק כוונתי מהני עכ"פ להתירו בהנאה. וטעם החילוק נראה כי הנה מ"ש התב"ש דדברים שבלב אינן דברים נראה דכאן הוי אומדנא דמוכח כיון דאסור להקדיש בזה"ז וגם בזה"ז לא שייך מצוה קעביד כיון דליכא בית ואין בו רק איסור הנאה וקבורה ואין אדם מפסיד מעותיו בחנם ודאי אין לך אומדנא גדולה מזו דכוון רק לשחוק. מיהו לאכילה אמת דאינו נאמן לומ' לשחוק כוונתי מדלא אשתמיט אחד מן הראשונים לכתוב דאם אומר לשחוק נאמן ולכך נראה דודאי א"נ לו' לשחוק כונתי כדעת התב"ש ולא מטעמי' רק הכונה כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והיינו כמ"ש התוס' בחזקת שאינה זבוחה ובפרט בנולד ריעותא מחיים והנה באמת כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכיון דהקדישו הוי כשוחט קדשים בחוץ א"כ הוי כלא נשחטה רק מתה מאלי' והוי נבלה, ובהכי י"ל קושיות התוס' בפסחים דף ע"ג גבי מה דקאמר הש"ס השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מה תיקן ומשני תיקן להוציאו מידי אמ"ה והקשו התוס' למה לא קאמר להוציאו מידי נבילה ייע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני רק מה דחייב בשוחט לע"ז היינו דבהכי חייב רחמנא וא"כ תינח למה דחייבי' רחמנא לחומרא אבל מה דלא חייבי' רחמנא ובפרט להיפוך לחומרא אמרינן שפיר דעביד לא מהני והוי נבילה לכך הוכרח הש"ס לומר דתיקן מידי אמ"ה אבל מוכח דנבילה הוי בשוחט בחוץ למ"ד עביד לא מהני וא"כ ה"נ בזה כיון דאם הוי קדשים הוי נבילה השחיטה וא"כ יש להבהמה חזקת אינה זבוחה לכך אין ע"א נאמן נגד החזקה לכך אינו נאמן לומר לשחוק כונתי לכך תינח באכילה אבל בהנאה דהוי לו חזקת היתר ודאי נאמן לומר לשחוק כונתי כנלפענ"ד נכון. וזה בעלמא אם מפרש הקרבן שהוא אומר אבל בנידון כזה דלא פירש הקרבן דקאמר דאס איז אקרבן אם הוי שלו אז אין לו דין תורת קדשים בחוץ רק תורת נדר ואז לא מהני לשחוק אמרתי ובלי שאלה אסור אף בהנאה ואם שאל עליו מותר אפילו באכילה כנלפענ"ד נכון לדינא והשי"ת יצילני משגיאות ויוריני בתורתו נפלאות אמן. שוב עיינתי בצל"ח על פסחים הרגיש בתירץ הנ"ל על התוס' וכונתי לדעתו בזה בעזה"י ויש ממנו ראי' לדברינו בעזה"י.