טוב טעם ודעת סה

קנהו קנין גמור תינח היכי דשייך משיכה אבל היכי דלא שייך משיכה ודאי דלא נעשה שלו ולכך שפיר פריך לר"נ לשיטתו דס"ל כסף קונה ממנסך וא"ש ודו"ק. ועוד נראה בר מן דין דלק"מ דע"כ לא כתב רש"י דבהגביה' נעשה שלו רק בשל הדיוט אבל בשל הקדש כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתי' בודאי לא נעשה ע"י הגבהה שלו, ועוד הרי עיקר מה דנעשה שלו ע"י הגבהה היינו להתחייב באונסין כמ"ש התוס' רק דס"ל לרש"י דבמה דנעשה שלו להתחייב באונסין יכול לאסרו ג"כ תינח בשל הדיוט דשייך בי' דין שומרין וחיוב באחריות ומזיק בהדיוט חייב לכך ה"נ גזלן נתחייב באחריותו ודומה למזיק אבל בהקדש כיון דאין דין שומרין בהקדש וגם מזיק בהקדש פטור לכך לא עדיף גזלן ממזיק לכך לא נתחייב כלל באחריותו ע"י משיכה והגבהה וכיון דלא קנאה בהגבהה אפילו לענין אחריות פשיטא דמודה רש"י דלא נעשה שלו בכך ושפיר מוכח מכלי אחז דע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש וז"ב ונכון לפענ"ד. כן דעתי נוטה בקצרה מאפס הפנאי להאריך יותר: תשובה נז להחריף מו"ה אברהם שלמה נ"י ע"ד אשר הקשה בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו כיון דס"ל לר"מ דהמותר קדוש דהוי כאומר יקדשו ידיך לעושיהן א"כ למה ברישא מודה דעושה ואוכלת הרי כיון דיש לו שותפות בגוי' יכול לאסור אף דבר שאינו שלו כמ"ש כן בחולין דף מ"א ונפסק להלכה בטוש"ע ליו"ד סי' ד' הנה ידידי זה לק"מ דודאי אף ביש לו שותפות א"י לאסור רק חלקו ולא חלק חבירו רק בבהמה כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואי אפשר למפלגה לכך כיון דנאסר שלו נאסר של חבירו ממילא אבל במעות כיון דאפשר לחלק מה הוי עיקר מע"י ומה הוי המותר א"כ בזה א"י לאסור רק שלו ולא שלה ואף אי נימא דאין ברירה וא"א לידע מה הוי עיקר מע"י ומה הוי המותר כמ"ש בס' החיים ה' חנוכה סי' תרע"ז מ"מ אכתי הרי הקדש יש לו חילול א"כ אפשר לחלל המותר בכל מקום שהוא להיות מחולל על כך וכך וכיון דאפשר למפלגה לא נאסר חלק חבירו ועיין בתוס' חולין מבואר שם כן דהקשו למה דמשני ביש לו שותפות דא"כ היינו מערב מוכח להדיא דלא נאסר בזה רק מכח תערובת. והנה קושייתם ישבנו שם בחדושינו וכעת נראה דא"ש בפשיטות דזה דומה למה דאמרינן בעלמא הכא בדידי' קא עביד מעשה התם בדחברי' קעביד מעשה כן ה"נ בזה בשלמא בשאר מערב דא"צ לאותו דבר לעצמו רק שנוטל איסור או תרומה ומערבו בהיתר א"כ אינו עושה רק לאסור של חבירו ובדחבריה קעביד מעשה לכך שפיר חייב לשלם אבל במנסך ממש עיקר המעשה הוי בשלו וחלקו בא לאסור רק של חבירו ממילא נאסר מכח תערובת אבל עכ"פ בדידי' קעביד מעשה לכך הוי ס"ד שיהי' פטור לשלם לכך קמ"ל דאעפ"כ חייב לשלם והש"ס פריך שפיר למ"ד מנסך מערב דהיינו מדמע דאם כבר הוי יי"נ ונאסר ואינו מערבו רק לאסור של חבירו הוי בדחברי' קעביד מעשה אבל למ"ד מנסך ממש אז בדידי' קעביד מעשה לכך קמ"ל שפיר דאעפ"כ חייב לשלם וז"ב ונכון. והנה ע"פ הנ"ל הי' נראה לכאורה להוכיח מהך סוגיא דהמקדיש מע"י אשתו מה שנסתפק הר"ן בנדרים אם קונם כללי יש לו פדיון או לא ולפי הנ"ל י"ל כך דהרי מבואר שם בסוגיא בקונם שאני עושה לפיך דס"ל לר"ע יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו וקשה בזה שפיר דהו"ל לומר דאפילו בשביל חלקו נמי צריך להפר כיון דעכ"פ יש לה חלק בהידים לענין המותר א"כ הוי אית לי' שותפות בגוי' ויכולה לאסור הכל מה אמרת הרי אפשר למפלגה הרי אין ברירה מה אמרת דיכול לחלל המעות הרי קונם אין לו פדיון וא"כ יכולה לאסור הכל ובע"כ דקונם כללי יש לו פדיון ומיירי בקונם כללי ומה דנקט קונם שאני עושה לפיך היינו כל מה שתעשה לפיו יהי' קונם לכל העולם ויש לו פדיון לכך אף דיש לו שותפות לא נאסר שלו, מיהו מזה אין ראי' די"ל דר"ע ס"ל כמ"ד יש ברירה ואפשר למפלגה כך גם י"ל אולי באמת כוונת ר"ע כך דיפר מכח חלקו והיינו מכח שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ויש לו שותפות בגוי' ויכולה לאסור אף שלו ויפר מכח שלו ואין זה ראי' ואכ"מ להאריך בזה אולי יזכיני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה דברי ידידו וכו': תשובה נח עוד השבתי בזה למשכיל אחד בזה"ל בתשובתי הנה דבריו ראיתי וגוף הדבר שרוצה לחדש דבהי' לו שותפות אוסר הכל אין זה חידוש דהרי כן מבואר במקומו בפוסקים ובש"ע הביא בזה ב' דעות ומה שרוצה ליישב בזה קושיית הגאון מו"ה משולם ז"ל דנימא בזה ברירה כמ"ש התוס' בתמורה אין בזה ישוב כלל כי הגאון הקשה רק על ל"ק בש"ס דהוי ס"ל דמדינא א"י לאסור דשא"ש ולא מטעם לצעורי' דלל"ב דמסיק מכח לצעורי קמכווין לא משני כלל באית לי' שותפות בגוי' רק לל"ק דמשני כן ולל"ק אין כאן ספק וס"ל דמדינא א"י לאסור לכך טעות נזרקה לפניו בזה. והנה הוא הזכיר לי קושית הרב הנ"ל אם אמנם דאין זה קושיא כלל די"ל דאתיא כמ"ד דל"ל ברירה והתוס' כתבו בתמורה רק למ"ד דס"ל ברירה מיהו אף למ"ד ברירה יהי' א"ש ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' דהיינו מערב ויתיישב נמי מה שעמדו התוס' למה חזר הש"ס להקשות מה דכבר מתרץ לל"ק דמיירי באית לי' שותפות, ולפי הנ"ל י"ל כך די"ל דמזה יהי' ראי' לשיטת הפוסקים דס"ל בה' יי"נ דרב הונא ס"ל להלכה דניצוק חבור וא"כ א"ש בשלמא בשאר אסורין דאין ההיתר נאסר בנגיעת איסור רק ע"י תערובת ממש מחשש שמא זהו האיסור לכך ממילא ע"י ברירה אמרינן הוברר הדבר שזה האיסור וזה ההיתר אבל ביי"נ שהניצוק נמי עושה חבור אף דחזינן שההיתר עומד בפ"ע והאיסור בפ"ע מ"מ כיון דנגעי להדדי נהפך אף ההיתר להיות איסור א"כ לא גרע במה שהי' היין בתערובת בהתחברות עם האיסור מניצוק ומה מועיל בזה ברירה לומר הוברר שזה האיסור וזה ההיתר עכ"פ נגיעה הוי שנגע ההיתר באיסור ונעשה אף הוא יי"נ ולכך לר"ה לשיטתו מתרץ שפיר באית לי' שותפות בגוי' ולא שייך ברירה, ומיושב בזה מה שהקשו התוס' דהיינו מדמע דהוי ס"ד דזה גרע ממדמע דמדמע כיון דהי' ניכר כל אחד בפ"ע תחלה לא שייך ברירה כמ"ש התוס' בתמורה דבזה ודאי לא שייך ברירה וא"כ כיון דערבו בידים נחשב מעשה ממש והיזק ניכר כיון דערבו בתוך האיסור ואינו בעין בפ"ע אבל במנסך דהוי בתערובת מתחלה קודם שנאסר ושייך בזה ברירה א"כ כיון דאפשר לומר ברירה אנן סהדי כאלו חלק חבירו עומד בפ"ע ולא עשה בו כלום רק שנאסר מכח דנגע בשל חבירו הוי ס"ד דניצוק אינו חבור ואם הוי חבור עכ"פ הוי היזק שאינו ניכר וגם גרע ממטמא דהתם הוא עצמו נוגע בטומאה בשל חבירו וכאן הוא עשה רק בשלו רק דיי"נ שלו נוגע בשל חבירו הוי ס"ד דנפטר לכך קמ"ל דחייב וא"ש ודו"ק. אך זה לר"ה דס"ל ניצוק חבור אבל ר' נחמן פריך לי' התם במס' ע"ז דף ע"ב וס"ל ניצוק אינו חבור א"כ לדידי' אי אפשר לתרץ באית לי' שותפות דקשה ממ"נ אי אתיא מתני' כמ"ד דיש ברירה א"כ אינו נאסר כלל חלק חבירו דנימא ברירה ואם אתיא כמ"ד דל"ל ברירה א"כ שוב קשיא דהיינו מדמע ולכך חוזר הש"ס להקשות הני פירכות שנית שבא להוכיח דבע"כ בישראל מומר מודה ר"נ דלא שייך לצעורי דא"ל דבישראל מומר נמי שייך לצעורי רק דמיירי באית לי' שותפות הרי קשה ממטמא ומדמע ומנסך ואין לומר בזה באית לי' שותפות דקשה ממ"נ לר"נ לשיטתו דס"ל דניצוק אינו חבור ובע"כ דמיירי בישראל מומר ומוכרח דמומר לא שייך לצעורי א"כ גם אינך ברייתות מיירי בכה"ג ומוכרח לומר דמודה בישראל מומר כן יהי' כונת הסוגיא ודו"ק היטב כי הוא עצה נכונה לפענ"ד. והנה מ"ש לעיל לכאורה הוא טעות דהרי ר"ה ס"ל אדם אוסר דשא"ש רק לל"ק נמי הוא ר"נ דפליג וס"ל אין אדם אוסר א"כ גם התירוץ קמא הוי לר"נ, אך באמת א"ש ולא נופל מלי להמעיין בהראשונים ובהר"ן פרק השוכר את הפועלים דמחולקים שם ובהפוסקים יש ס"ל דר"ה ס"ל ניצוק חבור רק מכח הראי' שלו מן המשנה וכיון דר"נ דחה הראי' ממילא גם ר"ה ס"ל דאינו חבור וקיי"ל כן ויש ס"ל להיפוך דרב הונא לא סמך על הראי' לבד רק מדנפשי' ס"ל דניצוק חבור רק דהביא ראי' ג"כ ונהי דנדחה הראי' מ"מ הדין נשאר קיים יע"ש ולפ"ז בדעתו דר"נ מה ס"ל תלוי נמי בהך פלוגתא דלהסוברים ר"ה לא סמך רק על הראי' וממילא מכ"ש ר"נ דדחה הראי' שלו מכ"ש דס"ל דניצוק אינו חבור אבל לאידך דס"ל דר"ה ס"ל מדנפשי' כן ולכך נהי דנדחה הראי' הדין לא נדחה י"ל להיפוך דגם ר"נ לא פליג רק דדחה הראי' שלו ולכך א"ש דתחלה קודם דידע הש"ס מהך סברא דלצעורי קמכווין היינו מוכרחין לתרץ באית לי' שותפות וס"ל לר"נ נמי דניצוק חיבור כמו רב הונא ומדנפשי' קאמר ר"ה כן לא מכח הראי' אבל כיון דמחדש ר"נ הך סברא דלצעורי קמכווין שוב קאמר הש"ס דמעתה א"צ לומר דניצוק חיבור רק י"ל דניצוק אינו חבור ור"ה ור"נ תרוויהו ס"ל כן דאינו חבור כיון דנדחה הראי' כמ"ש הפוסקים דמסוגיות הש"ס מכמה דוכתא דמתמה ש"מ ניצוק חבור משמע דקיי"ל אינו חבור ולכך ה"נ מדייק הש"ס כן דמעתה י"ל דניצוק אינו חבור רק דמיירי בישראל מומר ובשביל מטמא ומדמע ומנסך חזר להקשות שנית וא"ש ודו"ק: