טוב טעם ודעת סד

כן דמצינו שליחות לנכרי בע"ז כמ"ש בע"ז דף נ"ד הנה כיון לראי' שכתבתי רק שהוא כתב דמסתברא דבזה נעשה ג"כ מומר ייע"ש ולדידי מסתבר להיפוך דהרי דעת התוס' דבלא"ה באותו מעשה לא נעשה מומר נהי דהרשב"א הנ"ל לא יסבור כן היינו באם הוא מכוין שבעצמו יזרוק לע"ז ומטעם שאכתוב לקמן אבל אם חישב שיזרוק הנכרי לע"ז נהי דחייב עליו מומר לא הוי והוי א"ש נמי דברי הרשב"א כן עלה בלבי לפ"ר: אך אחר שובי נחמתי שאין כאן התחלת קושיא דכונת הש"ס בסנהדרין רק דודאי ר"ל גופי' י"ל דמיירי אם חישב שיזרוק הנכרי לע"ז רק דהש"ס קאמר כיון דטעמו דר"ל מכח אין מחשבין מעבודה לעבודה ממילא נ"מ אם הי' הישראל מכווין על עצמו כן הי' פטור ממיתה דאין מחשבין מעבודה לעבודה וע"ז קאמר הש"ס דאין ראי' מר"ל דנהי דס"ל לר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה היינו לענין איסור הבהמה מתורת זבחי מתים אבל מודה ר"ל דהעובד בסייף היינו אם היה מחשב שהוא עצמו יזרוק לע"ז היה הוא בסייף והבהמה לא הי' עליה זבחי מתים רק דהיתה אסורה מכח שחיטת מומר אבל בהנאה הי' מותרת דאין עלי' זבחי מתים לאסור בהנאה רק דהרשב"א הוי קשה לי' על לשון מותרת דאמר ר"ל סתם ולא פירש בהנאה לזה מפרש דמיירי אפילו באכילה ומיירי שחישב שיזרוק הנכרי לע"ז אבל הש"ס בסנהדרין קאמר דאם הי' הישראל מחשב כן היה הוא בסייף ומ"מ הבהמה היתה מותרת בהנאה דאינה זבחי מתים רק באכילה היא אסור' מכח שחיטת מומר והוי כונת הש"ס רק דמפלוגתא דר"ל בחישב שיזרוק הנכרי נלמוד לדין אם חשב שיזרוק הוא בעצמו דאין מחשבין מעבודה לעבודה והש"ס דוחה דאין ראי' מר"ל דר"ל מיירי לענין הבהמה להיות זבחי מתים והכתוב מיירי לענין להתחייב הוא וי"ל דבזה מודה ר"ל דחייב אם הי' מחשב על עצמו כן. וז"ב ונכון ואמת: והנה בהיותי בזה נתיישב לי נמי מה שהרגישו הפוסקים על הרשב"א דמה ראי' הוי מהתם הרי התוס' כתבו דבאותה מעשה לא נעשה מומר ולפענ"ד לק"מ די"ל דיש חילוק בין ע"ז לשבת דבשבת וכל התורה דאינו במחשבה רק במעשה ולכך ע"י המחשבה לא נעשה מומר רק ע"י המעשה וא"כ באותו מעשה לא נעשה מומר ועבור שחישב תחלה לשחוט בשבת בזה לא נעשה מומר אבל בע"ז דאף בהרהור עובר כמ"ש חז"ל בקדושין א"כ תיכף כשחישב כן לשחוט לע"ז נעשה מומר רק להתחייב מיתה או להיות הבהמה נאסרת בזה בעינן מעשה דוקא וא"כ בשעת מעשה הוי כאלו כבר נעשה מומר מקודם ע"י המחשבה והוי השחיטה כמעשה שני' כאלו כבר נעשה מומר וא"ש ודו"ק: ומה ששאל על דברי הט"ז בסי' עיי"ן שכתב דבלא שהא שיעור כבישה אם נפל הבשר תוך שיעור מליחה לציר בכלי מנוקב רק אין לציר מקום לזוב מהני מליחה שנית ועל זה הקשה מדברי הרא"ש בפ' כ"ה שכ' דבפחות משיעור כבישה נאסר כ"ק וממילא לדידן הוי בסמ"ך עכת"ד ולא ידענא מהו קא קשי' לי' הרי י"ל דהרא"ש מיירי אם כבר שהא שיעור מליחה ועוד י"ל דהרא"ש מיירי בכלי שאינו מנוקב ממש והט"ז מיירי בכלי מנוקב רק דאין לציר מקום לזוב, גם י"ל כונת הרא"ש הוי אם אינו רוצה למלוח שנית אז נאסר כ"ק: ומה שהקשה על הש"ס ערובין דף ל"א דקאמר שם ולא בטבל דמיירי בטבל דרבנן וע"ז הקשה דהרי ראוי בה"ש ע"י קריאת שם כמ"ש המג"א סי' ש"ז ס"ק למ"ד לק"מ דהמג"א אזיל לדידן דקיי"ל בסי' שס"ז דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אבל המשנה י"ל דאתיא כרבנן דס"ל דגזרו על שבות בה"ש וכדמשני שם דסומכוס ס"ל כרבנן וה"ה דרבנן ס"ל כן ולכך אסור אף ע"י קריאת שם. גם י"ל הרי כיוצא בזה הקשו התוס' שם בד"ה דמאי הא לא חזי לי' ותרצו דמשמע לי' דמתניתין מיירי אפילו בליכא רק ב' סעודות מצומצמות דמשמע לי' דמיירי בכל ענין ייע"ש א"כ בזה א"ש דהרי עיקר כונת הש"ס הוי לפרש דלא תקשה בטבל פשיטא ומשני דקמ"ל אפילו בטבל דרבנן אסור וא"כ אתי שפיר דקמ"ל אפילו בטבל דרבנן אם אין בו רק ב"ס מצומצמות אין מערבין בו. גם י"ל דמג"א אזיל למ"ד והכי קיי"ל די"ב בדרבנן רק, בדאורייתא אין ברירה לכך מהני בדרבנן ק"ש והיינו לדידן דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וספיקא הוי לכך בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן י"ב אבל למ"ד גופי' דס"ל א"ב לדידי' אף בדרבנן א"ב וכדס"ל לכמה אמוראים כן ומכ"ש להך תנא דס"ל א"ב הוא אינו מחלק ואף בדרבנן א"ב א"כ לא מהני ק"ש אף בדרבנן והפרשה לא מהני דאין מעשרין את הודאי וא"ש. את זה ראיתי להשיבו בקצרה מאפס הפנאי דברי ידידו וכו': תשובה נו למשכיל אחד מלבוב. ע"ד אשר העיר רו"מ על פרש"י בחולין דף מ"ם שפירש ד"ה היתה בהמת חבירו רבוצה דלא מבעיא הגביה והרביצה כבר קנאה בהגבהה ונעשה שלו ואח"כ פירש ד"ה עשה בה מעשה אסרה דילפינן מכלים של אחז והקשה רו"מ מנ"ל דעשה בה מעשה אסרה דלמא התם נאסר ע"י הגבהה עכ"ד. והנה בזה יפה העיר לכאורה אך כד דייקינן א"ש מאוד מכמה טעמים חדא די"ל דרש"י לשיטתו שפוסק כר"ל דבישראל משיכה מפורשת מן התורה ובנכרי כסף קונה בלא משיכה. והנה זה ש"ס מפו' בע"ז דף ע"א ע"ב דאם אין משיכה בנכרי קונה אף בגזלן אינו קונה כדפריך שם להדיא ממה דאמרינן ב"נ נהרג על פחות מש"פ ואי ס"ד משיכה בנכרי אינו קונה אמאי נהרג ייע"ש, והנה לא מבעיא לשיטת הרמב"ן שהביא האו"ת סי' קכ"ג שהקשה למ"ד כסף קונה במתנה דליכא כסף מה יקנה ותירץ באג"ק או בחצר ומוכח דס"ל דמשיכה אינו קונה אף דליכא כסף פשיטא דא"ש אף גם לדעת התוס' דס"ל היכי דליכא כסף קנה במשיכה מ"מ מבואר בדבריהם במס' ע"ז דף ע"ב ד"ה לא ניתן להשבון דהיכי דהוי דרך איסור ודאי לא קנה במשיכה כמו במקח ייע"ש וע"ש שם בחבורי, וכעת נראה להסביר הדבר כך די"ל דמשיכה לא מהני בנכרי כי אם בהפקר דליכא בעלים ואין שם שייכות כסף כלל בזה מהני משיכה אבל היכי דאיכא בעלים דשייך שם כסף לא מהני משיכה רק במתנה הוי כאלו אומר הריני כאלו התקבלתי דכיון שמוחל לו על כספו נחשב כאלו הוי כאן כסף רק לענין שיקנה בזה לבד לא מהני מכיון דליכא מעשה רק דבור ובדבור א"א לקנות אבל אם איכא מעשה משיכה רק דנאמר דהכסף מעכבו מלקנות בזה מהני במתנה דמחל לו על דמי' והוי כאומר הריני כאלו התקבלתי כאלו הי' דמים ממש וא"כ בגזילה דאיכא בעלים ושייך כסף ובודאי אינו מוחל לכך ממילא לא קנה במשיכה בלי כסף, וא"כ עכ"פ א"ש פרש"י דבישראל שפיר כתב דאם הגביה והרביצה קנאה דבישראל לשטתו משיכה קונה וה"ה הגביהה ולא כסף אבל מכלי אחז שפיר הביא ראי' דבשלמא בהך דר"ה דעד הנה ישראל הוי רק עתה שחטה לע"ז חדא דבאותה מעשה לא נעשה מומר ואף אם נעשה מומר הרי הגבהה הוי תחילה ואז הוי לי' דין ישראל עדיין ולא קנה בכסף רק במשיכה אבל בכלים של אחז שכבר היו מומרים ויש להם דין נכרים ואין קונין במשיכה רק בכסף א"כ מה בכך שהגביהו לא נעשה בכך שלהם ובע"כ דע"י מעשה יכול לאסור וא"ש. ובהכי י"ל מה שהקשו התוס' שם על רש"י דמה פריך הש"ס אח"כ ממנסך הרי י"ל מדאגביה קני' ולפמ"ש י"ל כך דהנה בדברי רב הונא פרש"י שפיר לשיטתו דס"ל להלכה כר"ל דבישראל משיכה קונה ובפרט די"ל דר"ה כר"ל ס"ל ולכך שפיר כתב דקני' בהגבהה ונעשה שלו אבל לקמן דפריך כן לרב נחמן ור"ע ור"י דאמרי אין אדם אוסר דשא"ש והנה רב נחמן ס"ל מפורש בפ' הזהב דף מ"ח כרבי יוחנן דד"ת מעות קונות ולא משיכה לדידיה פריך שפיר ממנסך דאין לומר מדאגבי' קני' דהרי לדידי' כסף קונה ולא משיכה ולא נעשה שלו ע"י הגבהה, ובפרט לפי מה שנראה להסביר פרש"י מ"ש דקנאה בהגבהה ונעשית שלו והתוס' הקשו דאינו שלו רק לענין אונסין ולדעתי י"ל כך דס"ל לרש"י דודאי מדינא הוי ראוי לומר דכיון שהגבי' או משכו נעשה שלו לגמרי רק דא"כ יהי' חוטא נשכר דהרי הוא רוצה בכך לגזלו כדי שיהי' שלו ולכך אמרה התורה שלא יהי' חוטא נשכר לכך לטובתו שיהי' שלו כמו שרצה בזה לא אהני מעשיו אבל לענין להתחייב באונסין דהוי לרעתו בזה אהני מעשיו וקנהו בכך ולכך תינח אם הוי הקנין לטובתו ולזכותו בזה לא נעשה שלו במעשה זו ואף דאפשר אח"כ עשה לרעתו אם עכ"פ בשעת מעשה הוי נראה דהוי לזכותו לא קנהו אבל כאן דתחלת הגבהתו הוי לשחיטה לע"ז ואם יהי' שלו נאסר ויצטרך לשלם ואם לא יהי' נעשה שלו ולא יהי' נאסר לא יצטרך לשלם א"כ הוי מה שנעשה שלו לדעתו לכך בזה קנהו קנין גמור ואפשר שהכריח זה עוד לרש"י מה דנקט לפני ע"ז ולמ"ל לפני ע"ז, אך י"ל כיון דר"ה נקט היתה רבוצה לאשמעינן דאם הגביה נעשה שלו והרי אם בשעת הגבהה לא נראה שהוא לרעתו אף דאח"כ נעשה לדעתו לא קנהו בכך רק אם מתחלה ניכר שהוא לדעתו אז קנהו ולכך אם לא היתה לפני ע"ז אם הגביה מתחלה לא הוי ניכר אם מכוין לשחיטה לע"ז או לא ואף אם אח"כ שחטה לע"ז לא הוי נקנה לו למפרע אבל אם היתה לפני ע"ז א"כ אם הגביה נכרין הדברים מתחלה שכיון לשם ע"ז ולכך ממילא הוי קנין זה לחובתו ונעשה שלו שיהיה בידו לאסרו ולכך נקט היתה רבוצה לפני ע"ז וא"ש. וא"כ כיון דעכ"פ טעמי' דרש"י דמכח זה