טוב טעם ודעת סג

אז גרע ובודאי לא מצי אסיר במעשה זוטא וזה כונת הש"ס דמשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולא מצי לאסור של חבירו במעשה זוטא, מיהו אף בבהמה שלו נראה דלא נאסר בזה מתחלה דנהי דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה מ"מ היינו רק אם חישב בכל העבודה כן אז כיון דעכ"פ חישב כן בכל העבודה והוי דבר חשוב לכך מהני אף בחישב על עבודה אחרת אבל אם חישב רק במקצת עבודה לעבוד בעבודה אחרת בזה ודאי אינו אוסר כיון דמעשה זו אינו עבודה בפ"ע והרי אמרינן בש"ס פ"ג דזבחים והובא ברע"ב בפירוש המשניות שם וכ' דמחשבה אינו פוסל אלא בדבר הראוי לעבודה אבל בדבר שאינו ראוי לעבודה אינו פוסל ייע"ש א"כ ה"נ בעינן שיעור הראוי לעבודה ונהי דאף במקצת עבודה נמי פוסל מחשבה היינו אם חישב לעבוד כן עתה אבל במחשב מעבודה לעבודה אינו פוסל רק אם עכ"פ יש בו חד לטיבותא שחישב כן בכל העבודה אבל אם חישב רק במקצת העבודה כיון דדבר זה אינו ראוי לעבודה ואין בו שיעור הראוי לעבודה אינו אוסר בזה לכך אם חישב בתחילת השחיטה לעובדה בגמר זביחה כיון דתחלת השחיטה בלא סופה אינו ראוי לעבודה אין פוסל בו מיד מכח מה שחישב לעובדה בגמר זביחה ואינו נאסר רק משעת הגמר ואילך וז"ב ונכון ודו"ק היטב: תשובה נד עוד אעתיק מה שהשבתי למשכיל אחד בק' פאדהייץ בענין זה. הנה ע"ד אשר הקשה בחולין דף מ"ם במה דמשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה ופרש"י דתחלה אומר כן לעובדה בגמר זביחה והקשה דהרי מחשבין מעבודה לעבודה אפילו ע"מ לזרוק דמה לעכו"ם הוי אסורה מיד ולמה בזה לא נאסרה מיד עכ"ד. הנה זה הוי קושיות העולם ומטו בה משמי' דספר לב ארי' וכבר ישבתי זה במהדורא תנינא שלי בסי' ק"ה וכעת נראה יותר נכון דהרי חזינן דאיכא לחד, מ"ד דס"ל אין לשחיטה אלא בסוף ולכך אף למ"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו רק אם כוון לשם שחיטה ואף דבחולין לא בעי כונה לשחיטה עכ"פ בעינן שיכוון לשם חתיכה ומעשה בעלמא להפילו וכדומה אבל אם לא כוון לשם מעשה כלל ומכ"ש אם כיון בפירוש לשם נחירה ולא לשם שחיטה לא הוי שחיטה וכמ"ש האחרונים בשם מהרש"ל וא"כ בזה אם כוון דאינו עובדה רק בגמר זביחה הוי כאלו מכוין שלא יהיה עליו שם שחיטה רק בסופה וכל מה שעשה עד גמר זביחה הוי רק כנחירה והוי כאלו חותך בידה וברגלה ואם מכוין כן הוי לכ"ע אין לשחיטה אלא לבסוף ומ"מ שחיטה כשירה הוי אם לא הי' מכוין לע"ז כיון דעכ"פ בגמר זביחה כוון לשם שחיטה כמו למ"ד אין שחיטה אלא בסוף וז"ב ונכון. ומה שפירש רש"י כן ולא פירש דהתחיל לחשוב בגמר זביחה היינו דלשון הש"ס מורה כן דקאמר באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולהיפוך הו"ל לומר בגמר זביחה הוא אומר לעובדה אז הוי משמע דהאמירה הוי בגמר זביחה אבל מדקאמר באומר בגמר זביחה הוא עובדה משמע דהאמירה הוי תחלה רק דאומר על גמר זביחה ומה דהש"ס לא מוקי כן היינו דא"כ יהי' במחלוקת אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שהי' פסול או לא ויהי' כתנאי ולמ"ד דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו יהיה פסול אבל אם אומר דרק בגמר זביחה הוא עובדה לא שייך לומר הוכיח סופו על תחלתו כיון דהתנה כן בפירוש שאינו מכוין רק בגמר זביחה וא"ש ודו"ק. את זה ראיתי להשיבו בקצרה מאפס הפנאי דברי ידידו: עוד אמרתי בחדושי מה"ק ליו"ד וז"ל והנה שאלני אחד וכן ראיתי ספר ערבי נחל כיון דקיי"ל מחשבין מעבודה לעבודה מכ"ש דבעבודה אחת יהי' נאסר מתחלתו וכיון דאומר בגמר זביחה הוא עובדה ראוי שיאסר מתחלתו והשבתי דלפענ"ד דלק"מ דאדרבה דוקא בעובד עבודה חשובה ומחשב בה אז אף שעיקר מחשבתו הוי לעשות כן באחרת מ"מ כיון דחישב בזו מהני מחשבתו תיכף כיון דעכ"פ חישב בעבודה חשובה אבל בתחלת עבודה אחת וסופה הנה כל דלא גמר העבודה אין תחלתו כלום ולא הוי דבר חשוב לפסול על ידו מיד. ולא מבעיא למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלפ"ז אף בחישב בה מיד הוי ראוי שלא יהי' נאסר ועיקר אסורו הוי דעכ"פ מעשה הוי ונהי דלא נחשב שחיטה מעשה נחשב וכמ"ש התוס' במס' ב"ק דף ע"ב דלפ"ז ודאי דלק"מ דע"כ לא אמרינן רק מחשבין מעבודה לעבודה אבל מדבר שאינו עבודה רק מעשה אין מחשבין ממנו לעבודה דהרי לחד מ"ד ס"ל דלגמרי אין אדם אוסר דשא"ש ונהי דאידך ס"ל דע"י מעשה אוסר היינו רק אם כוון תיכף באותו מעשה לע"ז אבל אם כיון על גמר זביחה מ"מ תחלתו לאו עבודה היא ומעשה לא מהני רק אם חישב מיד ולא במחשב ממעשה לעבודה אף גם למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ א"ש דהרי גם הוא מודה דאין העבודה נגמר רק בכל השחיטה ואם הוי פוסל באמצע ודאי לאו כלום עביד ולא עשה למפרע כלום אך מה דס"ל דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו ע"ד מה דקיי"ל בעלמא דחצי שיעור אסור מן התורה מכח חזי לאצטרופי כן ה"נ מה דס"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי נמי מה"ט דחזי לאצטרופי להיות בין הכל שחיטה שלימה וי"ל דפלוגתא דישנו לשחיטה וכו' ואין לשחיטה תליא בפלוגתא דחצי שיעור שאסור מן התורה או מותר אם אמרינן חזי לאצטרופי ואין כאן מקומו להאריך בזה ועכ"פ נראה דטעם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי מכח חזי לאצטרופי והנה סברת חזי לאצטרופי פירשו אחרונים דזה הוי מטעם אחשבי' ייע"ש א"כ י"ל ה"נ טעם דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי מטעם אחשבי' אם הוא מחשבו לשחיטה נחשב שחיטה או אף בסתמא חשוב הוא כיון דעשה כן ושוחט ודעתו לגמרו א"כ רוצה הוא בכל משהו ומשהו הוי סתמא חשוב שחיטה ומסתמא הוי כאחשבי' וא"כ כ"ז דוקא סתמא אך באומר בפירוש שאינו מחשבו ודאי לאו כלום הוא כיון דבאמת אינו עבודה רק כשגמרו ולכך בזה לכ"ע אין לשחיטה אלא בסוף ולזה בשלמא אם מחשב תיכף לע"ז אמרינן דאחשבי' והוי עבודה גם בלאו ה"נ עכ"פ מעשה הוי ונאסר מצד מעשה אבל באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"כ גלי דעתי' דלא נחשב אצלו השחיטה לעבודה רק בסוף א"כ בכה"ג תחלתו לאו עבודה הוא ואין מחשבין מדבר שאינו עבודה לעבודה ואנן מחשבין מעבודה לעבודה אמרינן ולא מדבר שאינו עבודה לעבודה והרי בלאה"נ איכא מ"ד דאין לשחיטה אלא בסוף א"כ למעט בפלוגתא עדיף וי"ל בכה"ג דגלי דעתי' לכ"ע אינו אלא בסוף ודו"ק כי קצרתי כי אין עסקי בזה ולא כתבתי רק היות שהוא כלל למקומות רבים: תשובה נה להרב החריף מו"ה ישראל נכד הרב בעל לב ארי'. הנה ע"ד אשר העיר על מ"ש הש"ע ביו"ד סי' ד' סעיף ג' ומקורו מדברי הרשב"א בתה"א שאם חישב ישראל ע"מ שיזרוק העכו"ם לעכו"ם פסולה ולמד הרשב"א כן מן הש"ס פלוגתא דר"י ור"ל דף מ' ומכח דקשה לי' על ר"ל הרי בלא"ה הוי שחיטת מומר ועל זה הקשית דהרי בסנהדרין דף ס"א אמרינן דמודה ר"ל דהעובדה בסייף וא"כ מוכח דמיירי בהוא עצמו חשב כן עכת"ד. והנה לכאורה עלה בלבי שתמוה מאד עד שתמהתי שלא ירגיש בזה אדם. והנה לגודל התמיה הי' נראה לי לפמ"ש הרשב"א בת"ה בעצמו דלפי מה דמסיק הש"ס בפ"ב דע"ז דלר"ל דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ליכא ראי' מזה לדינא ייע"ש ולפ"ז י"ל דראיות הרשב"א הוי לס"ד דפ"ב דע"ז דלא ידע דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"כ קשה להס"ד הו"ל להקשות טפי דהרי הו"ל שחיטת מומר ובע"כ מוכח דלהס"ד הוי מפרש דמיירי בחישב שיזרוק הנכרי לעכו"ם ואעפ"כ לר"י פסולה אבל לפי האמת דמסיק ר"ל בעצמו דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולא הוי מומר שוב מיירי שפיר בחישב לזרוק הוא ואזיל הש"ס דסנהדרין למסקנא דמס' ע"ז דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ודו"ק. ועוד עלה בלבי לומר די"ל אף אם מכוין שיזרוק הנכרי לע"ז חייב הישראל עליו מתורת שליחות דאף דאין שליחות לנכרי היינו באין לו בו שותפות אבל ביש לו שותפות בגוויה בזה כיון דמהני לשל ד"ע כמ"ש בפ"ק דב"מ בשותפין שגנבו ובקצה"ח ה' שלוחין וכן מוכח בפ"ב דקדושין דשותפות עדיף משליחות לכך י"ל אף בנכרי יש לו שליחות וראי' ממ"ש בע"ז דף נ"ד גבי ישראל שזקף לבנה וכו' עד כיון דפלחי ישראל גלי דעתייהו דניחא לי' ושליחותייהו קעבדי והרי אין שליחות לנכרי ובע"כ כיון דהוי האשרה של ישראל יש להם שליחות והנכרי נמי יש לו במה שזרע כמ"ש התוס' בפ"ק דר"ה הוי כיש לו שותפות ויש לו שליחות א"כ שפיר חייב הישראל ע"י שליחות הנכרי מיהו מומר לא הוי די"ל דלא משמע לי' איסורא בהכי כמ"ש הפוסקים גבי חמסן דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דאף דלדעת קצת פוסקים אף בנותן דמים עובר בלא תחמוד מ"מ לאינשי לא משמע איסורא ואינו פסול ייע"ש כן י"ל בזה אף דמחשב שהנכרי יזרוק לע"ז ויעשה שליחותו מ"מ לא משמע לי' איסורא בהכי לכך אין לו דין מומר ומ"מ חייב הוא עליו מיתה כיון דבזה יש שליחות. והנה ת"ל מצאתי את שאהבה נפשי אחר שעלה בלבי כן מצאתי בתב"ש סי' ד' ס"ק י"ב שכתב