טוב טעם ודעת סב

סתמא כיון דעומד נמי לשחיטה כשר סתמא וזה לר"נ אבל לרבנן דלא מהני סתמא דס"ל שאינה עומדת לשחיטה רק לגדל ולפ"ז ממילא הוי מקלקל ממש ולכך לענין פרה אם הוי מקלקל ממש אף בפרה לא נחשב מלאכה אבל אם לא הוי מקלקל אף דלא הוי מתקן ממש נחשב מלאכה דנהי דבשבת בעינן מתקן ממש היינו מכח דבעינן מלאכת מחשבת אבל בפרה כל דלא הוי מקלקל ממש נחשב מלאכה. ולכך א"ש דודאי לר"נ בשחט בהמה אחרת עמה פסול מטעם מלאכה דלא הוי מקלקל כיון דלשחיטה נמי עומדת דהרי לכך סתמא כשר אבל לרבנן דס"ל סתמא פסול דרק לגדל עומדת לכך לא נחשב מלאכה כיון דהוי מקלקל ממש לכך איצטרך קרא דושחט לפסול בשחט אותה וחברתה. מיהו באמת הא ליתא דא"כ מהו פריך הש"ס פשיטא דהיינו על הרישא דשחט בהמה אחרת עמה הרי לאו פשיטא הוא דקמ"ל דלרבנן נמי פסולה אף דהוי מקלקל מכח דדרשינן ושחט אותה ולא בהמה אחרת עמה. מיהו ארווחנא בזה ליישב דעת הרמב"ם שפסק בנשחטה בהמה אחרת שתיהן כשרות והוא נגד הש"ס דידן ונראה לומר כך, דהנה לכאורה קשה כיון דלולי דגלי קרא דושחט אותה ולא אחרת עמה הוי מסברא מכשירינן אף בשחט עמה אחרת רק דגלי קרא דאותה וא"כ דלמא לא גלי קרא רק במה דמסתבר טפי בכוון לשחוט גם האחרת אבל בלא כוון לשחוט מנ"ל דפסולה כה"ג, אך זה לכאורה טעות דעל כונה לשחוט לא בעי קרא דתיפוק לי' מטעם מלאכה ובע"כ דגלי קרא רק במתעסק אך אי נימא דמקלקל כשר בפרה שוב י"ל אם בהמה בחיי' לגדל עומדת איצטריך קרא להיכי דשחט בכונה ושלא בכונה מנ"ל. ולפ"ז נאמר דהנה הך דינא של הרש"ל יהי' תליא בהך סברא דאם לכ"ע בעינן כונה בשחיטה מצד הסברא רק דבחולין כשירה מכח דחזינן דגלי קרא במתעסק בקדשים ממילא י"ל דאין לנו ראי' להכשיר רק בסתמא מכח דעומד לשחיטה אבל באם כוון לנחור לא שמענו אבל אם נימא דלכך לא בעינן כונה מכח דהסברא נותן דלחולין לא לבעי כונה ומסברא הוי דלא לבעי כונה ממילא אף בכוון לנחור כשירה וי"ל דלכ"ע לגדל עומדת. והנה ראיתי בשערי דעה סי' ג' שמוכיח ממה דאמרינן בש"ס בכמה דוכתא מנין למתעסק בקדשים שפסול דלא ס"ל כסוגיא דחולין דאמר דטעמא דר"נ מכח דגלי קרא בקדשים מכלל דבחולין כשר דמשמע דצריך ראי' להכשיר והתם משמע דאדרבה לפסול צריך ראי' ומסברא הוא כשר ייע"ש דממילא לא קיי"ל כהתב"ש ולפ"ז נאמר דהרמב"ם פוסק כסוגיא דחולין וכמו שנקטו כל האחרונים בטעמו מדגלי קרא בקדשים, ובזה נבא אל הביאור דהנה למעט בפלוגתא עדיף ולכך הסוגיא דחולין דקאמר שחטו בהמה אחרת עמה פשיטא זה הולך הכל לסתם הש"ס דס"ל דטעמו דר"נ דלא בעי כונה מכח דמסברא לא בעי כונה וממילא אף רבנן דפליגי היינו רק באם בעי כונה אי לא אבל כ"ע ס"ל לגדל עומדת והוי מקלקל וא"כ למה קאמר דלר"נ פרה פסולה ובהמה כשירה מכח ושחט אותה ולא חברתה הרי י"ל דקרא דאותה היינו בכוון לשחוט ולא בלא מכוון ואי דבמכוין ל"ל קרא הרי הוי מלאכה הרי י"ל דהוי מקלקל בע"כ דפשיטא לי' דמקלקל פוסל בפרה וא"כ שוב פריך שפיר דשחט בהמה אחרת פשיטא אבל הרמב"ם ס"ל כסוגיא דחולין דטעמי' דר"נ מכח דגלי קרא בקדשים וכו' ממילא היינו דשחטו סתמא ומכח דלשחיטה עומדת וא"כ י"ל דמקלקל בפרה אינו פוסל ואיצטריך קרא דושחט אותה לפסול במכוין לשחוט ולא קשיא דתיפוק לי' משום מלאכה די"ל דגם בפרה כל דאינו מתקן ממש לא נחשב מלאכה והיינו כמו בשוחט בסכין עכו"ם דנחשב מקלקל ה"ה בפרה דלא נחשב מלאכה וכיון דאצטריך ושחט להיכי דמכוון לשחיטה ממילא להיכי דאינו מכוין אין לנו ראי' ולכך שתיהן כשרות. כן הוי נראה לומר מיהו זה דרך פלפול גם לפמ"ש השערי דיעה דהרמב"ם פסק כרב ממילא מוכח דהרמב"ם ס"ל להיפוך מסוגיא דחולין ולא ס"ל דטעמו דר"נ הוי כלל מדגלי קרא בקדשים, אך שבתי וראיתי דלפ"ז אדרבא יתיישב דברי הרמב"ם בפשיטות דהנה באמת ממה דגלי קרא דאותה ולא בהמה אחרת עמה מזה אין ראי' לפסול במתעסק רק די"ל דגלי קרא על פרה אחרת עמה כמ"ש התוס' רק מסברא אמרינן כיון דגם במתעסק הוי שמה שחיטה הוי בכלל ושחט אותה ולא חברתה אך הא תליא אם מתעסק נקרא שחיטה בלשון תורה או לא דאם נקרא שחיטה אז הוי בכלל ושחט אותה ולא חברתה אבל אם מתעסק לא נקרא שחיטה רק דאעפ"כ כשירה דלא הקפידה התורה שיהי' שמו שחיטה בחולין ולכך תינח להכשיר הבהמה אבל לפסול הפרה בשביל שחיטת חברתה לא מפסיל כיון דמתעסק אינו בכלל שם שחיטה אינו בכלל ושחט, לכך הך סוגיא דידן דקאמר נשחטה בהמה אחרת עמה פרה פסולה אזלא למה דקאמר לעיל דר"נ ס"ל כר' חייא בר' יוסף רק דטעמי' מדגלי קרא בקדשים ולפ"ז מוכח דמסברא בעינן כונה בחולין רק דכשירה בסתמא מכח דבסתם לשחיטה עומדת וא"כ הוי עיקר טעמא להכשירו מכח דמן הסתם הוי כפירש וא"כ שם שחיטה עלה לכך הוי בכלל ושחט אותה ולא חברתה לכך פרה פסולה אבל הרמב"ם דפסק כרב בנדה ופסק כסוגיות הש"ס דמנין דמתעסק בקדשים שפסול דמוכח דמצד הסברא הוי כשר אף בקדשים וא"כ לא בעינן כלל כונה בשחיטה ולא מכח דסתמא לשחיטה עומדת וממילא אמרינן במתעסק אין שם שחיטה עליה רק דהתורה לא הקפידה שיהי' נקרא שחיטה רק כל דנעשה מעשה שחיטה הראוי' להיות נקרא שחיטה כשירה אבל לעולם השתא כיון דלא הוי בכונה אין שם שחיטה עליה לכך אינו בכלל ושחט אותה ולא אחרת עמה כיון דאינו נקרא שחיטה כלל לכך בנתעסק שתיהן כשרות. כן הוי נראה לומר, מיהו גם זה לא נהירא לי דא"כ אם בנתעסק לא נקרא שחיטה ליפטר מכסוי הדם או באו"ב לדידן. לכך נראה ליישב דברי הרמב"ם בע"א והוא דהרי התוס' הקשו ל"ל לרבנן ושחט אותה תיפוק לי' משום מלאכה. אך י"ל כך דהנה יש להסתפק כיון דבנשחטה אחרת עמה נמי פסולה פרה אם שחט עוף עמה למה דקיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אם פסולה כיון דס"ל דלא דרשינן אותה ולא חברתה דומיא דידה כמ"ש התוס' א"כ י"ל אף בשחט עוף פסולה ולפ"ז אם נאמר כך יש למצוא צד שיפסול משום ושחט ולא מכח מלאכה כגון שהי' בעוף חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא ובמעשה זו שחט בבהמה רק חצי הקנה ואחר שנגמר שחיטת העוף גמר שחיטת הפרה בזה מ"ל דמשום מלאכה לא מפסל בשחיטת חצי קנה של הפרה דלו יהא דהוי חצי קנה פגום ממילא לא פסל בי' מלאכה ג"כ ומשום ושחט אותה ולא חברתה ואחרת עמה פסולה כיון דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ נחשב ושחט אותה ואחרת עמה לכך איצטריך ושחט אותה. לפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם כך דכבר כתבנו דמלשון ושחט אותה י"ל דוקא בכיון לשחוט פוסל אותה ואחרת אבל בנתעסק י"ל דלא פסלה התורה בה"ג אך הכתוב מיירי בע"כ בנתעסק דבכונה תיפוק לי' מטעם מלאכה אך י"ל דהרי משכחת לה כה"ג בחצי קנה הראשון דמשום ושחט איכא ומשום מעשה ליכא אך י"ל דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ ממ"נ במה מיירי קרא אם בחצי קנה פגום גם משום ושחט ליכא ואי בגמר שחיטה תיפוק לי' בלא"ה משום מלאכה ובע"כ קמ"ל בנתעסק לכך מוכח דבנתעסק נמי פסולה אבל למ"ד דיש שחיטה מתחלה ועד סוף שפיר י"ל דבנתעסק כשירה הפרה וקרא מיירי רק במכוון ואי משום מלאכה נ"מ לחצי קנה הראשון, ולכך י"ל דהסוגיא אזלא למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולכך קשה קושיות התוס' ל"ל ושחט אותה תיפוק לי' משום מלאכה ובע"כ דממעט נתעסק אבל לדידן דקיי"ל דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר י"ל ושחט איצטריך לגופי' היכי דכוון לשם שחיטה ובחצי הקנה הראשון ובנתעסק אין לנו ראי' לכך כשרות שתיהן. והנה אחר כתבי זה עיינתי בספר כו"פ וראיתי שכיון לדרך זה אך הרואה יראה מה ביני לבינו ות"ל כוונתי לדעתו ועדיפא מדידי' בעז"ה למעי"ש. והנה כ"ז כתבתי רק בשעה חדא בלי עיון רב כי אין אני מופנה מכל צד רק לקיים הבטחתי לו וידעתי בו שרוצה בפלפולי כתבתי זה ותן לחכם ויחכם עוד כי יש בזה הערות רבות בעז"ה ועוד חזון למועד לטייל עמו בזמן אחר אי"ה כשירחיב ה"י לנו. ולדינא העיקר דלא כהיש"ש והתב"ש בזה מטעם שהוכחנו לעיל בפתח דברינו ולכך השמיטוהו הפוסקים דברי ידידו וכו': תשובה נג ביו"ד סי' ד' סעיף א'. הנה מקור דין זה בש"ס חולין דף מ' וקאמר שם רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סי' א' אסרה וכו' ופריך שם מהשוחט חטאת וכו' ומשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה. והנה שמעתי מקשים ומטו בה משמי' של הספר לב ארי' שהקשו למ"ד מחשבין מעבודה לעבודה א"כ מה בכך שחושב על גמר זביחה הרי חושב בתחלה לעובדה בגמר זביחה ויהי' כמו מעבודה לעבודה ייע"ש. ולדידי לק"מ דלא מבעיא בבהמת חבירו ודאי שפיר משני דהרי קאמר הש"ס אי לאו דאמר רב הונא סי' אחד לא הוי חטאת תיובתא דזה מעשה רבה וא"כ הוי ס"ד דבמעשה זוטא לא מצי אסר כלל ולכך נהי דקמ"ל רב הונא דמעשה כל דהוא נמי אוסר היינו עכ"פ אם חושב לעבדה מיד אבל לא אם לא חישב לעבדה מיד והרי זה גרע דאיכא חד מ"ד דס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה כלל ולכך אף למ"ד מחשבין היינו בשלו אבל לאסור בשל חבירו לא מצי אסיר רק אם מכוין תיכף לאסרה במעשה זו אבל אם לא נתכוין לאסרה עתה רק אח"כ בגמר זביחה