טוב טעם ודעת סא

שיהי' עומד השתא לשחיטה רק כל דעומדת לשחיטה בשום זמן מצד גופה וד"א הוא הגורם לו שלא תעמוד לשחיטה נחשבת בזה עומדת לשחיטה ולא בעי כונה. ויתישב בזה מה שהקשינו לעיל במה דאמרינן דסתם בהמה לאו לאכילה קיימא די"ל דודאי הבהמה מצד עצמה הוי רק לאכילה קיימא רק מצד דעת האדם דלפעמים מקצה אותה מדעתו ומקיימה לחליבה ולגדל וולדות לכך לענין מוקצה דבדעתו תליא מלתא כל שהוא הקצה אותה לגדל הוי מוקצה אבל לענין כונת השחיטה רק בקפידת התורה תליא מילתא שהצריכה כונה לשחיטה בזה אזלינן בתר דעת תורה והתורה אזלה רק מצד גוף בריאת הבהמה ובזה י"ל דכולן נחשבו לאכילה קיימא לכך מהני סתמא, ועוד יש להסביר הענין יותר די"ל דעיקר הקפידא הוי בשחיטה להיות שם זביחה עלה בשום פעם דבאמת לא הוי בעינן כלל בזביחה רק כיון דכתב וזבחת בעינן שיהי' שם זביחה עלה בשום פעם ולכך אם כיון לנחור בזה אין שם זביחה עליו בשום מקום לכך לא נקרא וזבחת אבל אם עושה בסתמא כיון דעכ"פ אם היתה עומדת לאכילה הוי זה זביחה א"כ נקרא סתמא בשם זביחה וכיון דמצינו דסתמא הוי זביחה מהני זה בכל בהמה אף בעומדת לגדל וולדות וזה ברור ונכון בכונת היש"ש ותב"ש ומיושב קושיתו ממילא. והנה ע"פ דברינו הונח לנו דקדוק אחד במשנה דחולין דף י"ד דתנא השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ויש לדייק דבכ"מ הוי דרך התנא למינקט לא זו א"ז וכאן נקט זו וא"צ לומר זו מכיון דבשבת דהוי חייב סקילה שחיטתו כשירה מכ"ש ביוה"כ דהוי רק בכרת ולפי הנ"ל נראה לומר כך שהמשנה מיירי בשחטו בלי כונת שחיטה רק סתמא ולכך קמ"ל דבשבת אף דאז אין סתמא עומדת לשחיטה דהרי אם יכווין לשם שחיטה מתחייב בנפשו דהוי מתקן וא"כ סתמא אינה עומדת לשחיטה אעפ"כ שחיטתו כשירה בסתמא לכך קמ"ל שפיר דביוה"כ שאינה עומדת לאכילה מתרי טעמי אחד מצד המלאכה האסורה והשנית מצד דהוי יוה"כ שהוא אסור באכילה והוא שפיר לא זו אף זו אעפ"כ שחיטתו כשירה בסתמא וגם בזה לא בעינן כונה לשחיטה כנ"ל, אבל לפי האמת א"א לפרש כן דא"כ למה לא הוכיח הש"ס מזה דסתמא כר"נ וא"כ מקומו להאריך בזה ועכ"פ קושיתו מתישבת בהנ"ל. אך מה שרו"מ רצה ליישב במה דקשה לו דלמה לרבנן בנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה ובהמה פסולה דמה בכך דלא כיוון לשם שחיטה הרי גם שחיטת פרה הוי שחיטה שאינה ראויה ולא שמה שחיטה וא"כ סוף סוף נשחטה אחרת כיוצא בה ומזה רוצה להוכיח דרבנן דרשו אותה ולא אותה ואת חברתה דוקא דלא לבהמה אחרת אבל לר"נ דדריש למעט אף בהמה אחרת בין כך ובין כך תפסול הפרה ולכך שוב הבהמה כשירה ע"כ דבריו. והנה בזה אחר המחילה טעה בכדי שאין הדעת טועה דא"כ תתחדש פלוגתא חדשה בין ר"נ לרבנן ומנ"ל להש"ס הך פלוגתא דלרבנן דרשו רק אותה ולא אותה וחברתה ולר' נתן דריש אף למעט אחרת ומנ"ל להש"ס הך פלוגתא ומה ענין זה לפלוגתא דרבנן ור"נ באם שחיטה בעי כונה ואם פליגו בזה הוי ליה להש"ס לומר זה לענין בפני עצמו ומה ענין לתלות הך דינא בפלוגתא דבעי כונה או לא הרי לפי זה פסלות הפרה לאו מכח כשרות הבהמה ופסולתה תליא רק מכח דרש דאותה היכי דרשינן לי' וכשרות הפרה זה ידוע ממילא דלרבנן בעי כונה ולר"נ לא בעי כונה ובע"כ אין כונת הש"ס כפירושו רק דרש זה דאותה ולא בהמה אחרת עמה משמע להש"ס דלכ"ע דרשינן לי' רק דלרבנן כיון דלאו שחיטה היא לא נקרא אותה ואחרת עמה ולר"נ דלא בעי כונה לא נקרא אחרת עמה וליתא לפירושו. ומה שהקשה דהרי שחיטת פרה נמי לאו ראויה היא לא קשה מידי דמה דאמרינן דשחיטת פרה לאו שחיטה ראויה היינו לענין ד"א כגון לענין אוכל וכדומה לענין כסוי אבל לגבי עצמה ודאי נקרא שחיטה דהרי התורה קראו ושחט ותדע דאטו אם ינחור הפרה תכשר זה ודאי אינו וא"כ כיון דבעינן שחיטה דוקא בע"כ דלגופי' נקרא שחיטה א"כ בעינן דגם בחברתה יהי' נקרא השחיטה עכ"פ שם שחיטה בגופה ובלי כונה לרבנן כיון דילפינן מוזבחת דכל דלא הוי כונה לאו זביחה היא אינו נקרא שחיטה כלל ואנן בעינן אחרת דומיא דאותה דעכ"פ בלשון הכתוב יהי' נקרא שחיטה בגופי', ומלבד זה אין לקושיתו מקום למאן מקשה אי לשיטת הרמב"ם דס"ל בפ' י' משחיטה דפרה לאו ראוי' היא הרי היא פסול דרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה לכמה דברים ואם לדעת אינך פוסקים הרי לא מצינו מאן דיפסוק כר"ש דשחיטה שא"ר לאו שמה שחיטה כלל ואף אם נמצא כן הרי י"ל הם מפרשי' כפשוטו כיון דמסיק הש"ס בדף פ"א בחולין דפרת חטאת אינה משנה י"ל דס"ל דאנן קיי"ל דפרת חטאת שחיטה ראוי' ועכ"פ על הש"ס אינו קשה די"ל דכוונת הש"ס דלרבנן דס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אז תליא נשחטה אחרת עמה בפלוגתא דר"נ ורבנן וזה פשוט. ומה שהביא לנו ראי' דלא כהרש"ל ממה דאמרי' בדף י"ד בחולין והעולה מדבריו דבשבת אינה עומדת לשחיטה ובעי כונה הנה זה כבר נתיישב בדברינו לעיל. ומה שהביא ראי' דלא כהרש"ל מהך דחולין דף כ' דאמר זעירי נשברה מפרקת וכו' עד מליקתה זו היא שחיטתה תהני לה סכין לטהרה מידי נבילה והרי בזה מכווין לשם מליקה והוי נמי מתכוין לנחור וכו', הנה בזה טעה טעות גדול אחר המחילה דהנה היכי דאין מצוה לנחור אם מכוין אז לנחור הוי שחיטה פסולה אבל היכי דהוי מצוה למלוק א"כ כמו דאמרינן בש"ס דמליקתה זו היא שחיטתה לטהרה מידי נבילה כן ה"נ במה שכיון לשם מליקה הוי כמכוון לשם שחיטה כיון דעתה הוי זה במקום שחיטה וזה פשוט ונכון. ומה שהביא ראי' להיש"ש מן הש"ס בחולין דף פ"ה ע"ב דמסיק שם למ"ד צא נחור לימא לי' צא טרוף לא מבעיא קאמר לא מבעיא צא טרוף וכו' אלא אף צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ"ל והקשה דנהי דאין שחיטה לעוף מן התורה אכתי מדרבנן אסור שחיטה שאינה ראוי' ומדרבנן נמי לאו שמה שחיטה והביא כן בשם הש"מ כתובות דף ל"ד שכתב כן להדיא דאף אם אין שחיטה לעוף מן התורה נחשב שא"ר מדרבנן וא"כ למה יצטרך כסוי הרי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת ולזה רוצה לפרש מה דקאמר לי' צא נחור הוי הכונה שיכוין לנחור דרך נחירה ובאמת ישחטו ובזה שפיר אם אין שחיטה לעוף מן התורה בעי כסוי דהוי שחיטה מעלייא כיון דלפ"ז צורך השחיטה הוי רק מכח מראית עין ולמ"ע הוי כאן שחיטה מעליא עכ"פ. והנה אם לכאורה יפה אמר אך גם זה אין לו מקום לפי האמת דהנה גוף קושייתו לאו קושיא היא דודאי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת אך זה בא"א בע"א אבל היכי דאפשר שלא לבא לידי כך ולקיים גם דברי תורה ודאי טפי עדיף וא"כ כיון דאפשר לומר צא טרוף ויפטור מן התורה מכסוי למ"ל לומר צא נחור לבא לידי עקירת ד"ת בשוא"ת ולכך שפיר קאמר דאם הוי אמר צא טרוף הוי ס"ד דצא נחור כיון דאין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לבעי כסוי מן התורה לכך שוב טפי עדיף לומר צא טרוף לצאת ידי דאורייתא ולא לומר לו נחור לעקור ד"ת לכך קמ"ל דאף צא נחור יכול לומר דגם בזה פטור בכסוי מן התורה וז"פ בכוונת הש"ס. ועל פירושו קשה דכמו דפריך הש"ס למ"ד צא נחור לימא לי' צא טרוף כן ה"נ קשה למה אמר לו צא נחור שיכוין לנחור לימא לי' נחור ממש ואי דמזה לא הוי מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה דדלמא אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ פטור מן הכסוי מכח דמדרבנן לא הוי שחיטה ראוי' ז"א דאף אם יאמר לו נחור ממש יהי' מוכח דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה דאל"כ קשה זה גופא לימא ליה צא טרוף כפירכת הש"ס ובע"כ קמ"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ובע"כ כוונת הש"ס באמת כפשוטו צא נחור ממש וז"ב ונכון: ובקושיות התוס' שהביא לנו רו"מ במכתבו מה שהקשו דלמ"ל לרבנן ושחט אותה ולא חברתה הרי בלא"ה פסולה משום מלאכה. הנה לכאורה עלה בלבי ליישב במה שעלה בדעתי להסתפק באם עשה איזה מלאכה דרך מקלקל ולא דרך מתקן אם נחשב זה מלאכה לגבי פרה או לא אי נימא כמו דבשבת לאו מלאכה היא לגבי פרה נמי לאו מלאכה או אפשר בשבת שאני דבעינן מלאכת מחשבת אבל בפרה אף מקלקל הוי מלאכה וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה וממה דאמרינן בחולין דף ל"ב בחתך דלעת י"ל דהתם מיירי שצריך לכך. והנה אם נימא דמקלקל אף בפרה לא הוי מלאכה אשכחנא פתרי לקושיות התוס' דהנה קיי"ל בסי' יו"ד דאם שחט בהמה בריאה בסכין של עכו"ם שמותרת דמקלקל דבחיי' עומדת לגדל ולדות ולחרישה ולפ"ז י"ל דהנה דין זה אם בהמה עומדת לגדל ולדות או לשחיטה יהי' תליא בפלוגתא דרבנן ור"נ דלר"נ כיון דס"ל דלא בעי כונה והיינו מכח דסתמא לשחיטה עומדת ממילא לא נחשב מקלקל אבל לרבנן דס"ל סתמא לגדל ולדות עומדת ולא הוי סתמא לשחיטה לכך ממילא הוי מקלקל ולא תקשה ממה דקיי"ל כר"נ וקיי"ל דהשוחט בהמה בריאה נחשב מקלקל די"ל דשאני ושאני דהוא ע"ד מה דאמרינן בפ"ק דחולין דף י"ד דעומדת לגדל ולשחיטה נשחטה הוברר הדבר וכו' כן י"ל בזה דלענין סתמא בשחיטה אף אם עומדת לגדל ולדות וכו' כיון דעומדת נמי לשחיטה מהני בהו סתמא כיון דלשחיטה נמי עומדת בפרט אם נשחטה כבר הוברר הדבר דלשחיטה עומדת ומהני בה סתמא אבל לענין איסור הנאת ע"ז בזה בעינן הנאה ממש וכל דלא נהנה ממש אף דלא קלקל כל דלא תיקן שיצא שכרו בהפסדו אין כאן הנאה ולכך מה דבשוחט בסכין של עכו"ם מותר היינו דלאו דוקא הכונה דהוי מקלקל ממש רק כיון דאינו מתקן ממש ויצא שכרו בהפסדו כיון דהוי עומד נמי לגדל ולדות לכך אין כאן הנאה אבל לענין