טוב טעם ודעת ס

כיון דהוי בגוף אחד הוי קבוע, זה כתבתי בחיבורי ספר החיים בעזה"י בה' ר"ה גבי שופר ייע"ש, אך אח"כ נמלכתי דבלא"ה לק"מ דרוב לא נחשב רק אם הוי כולו מין אחד כמו כל הרוב המוזכר בש"ס אבל היכי דהוי מינים שונים לא נחשב רוב דאטו באו"ב אם יהיו רק ג' בהמות רק שיהיו גם סוסים וחמורים עמהם אטו יועיל בזה לכבשינהו דניידי ונאמר על הבהמות כל דפריש מרובא פריש, כן ה"נ כיון דכל האברים משונים זה מזה לא נחשב רוב, ולא שייך לומר על הושט דלא היה בו נקב כיון דבשאר איברים לא היה טרפות כיון דעכ"פ במין הושט ליכא רוב לא שייך לילך בתר רובא וז"ב ונכון בעזה"י: תשובה נא לק"ק רישא להרב דשם. הנה מכתבו קבלתי וכבודו רוצה להראות פלפולו ובאמת לא כימים הראשונים אני שאני זקן ותש כח יותר על שנותי כי אני כבן מאה שנה בחולשת כחי ובצירוף עוד כמה עיגום נפש שיש לי מכמה ענינים, לכך אין בידי לפלפל רק בקיצור אני אומר כי עדות שוחט אינו כעדות אשה לאוסרה על בעלה דבעינן עדות ברורה אבל בעדות שוחט ברגלים לדבר מעבירין אותו, ולכך אחר כל הערעורים שיש על ר' שמואל מה בכך שהשוחט פעמים מכחיש ופעמים מתרץ בתירוצים דחוקים שאין מתיישבין על הלב, לכך לדעתי הוי רגלים לדבר וודאי אסורה שחיטתו. וגם מ"ש לאסור שחיטתו על הכל, אף דאין בידו לאסור על אחרים. אך הנה מלבד דהן מצד שבועה בכתב שכבר כתבתי בחיבורי לנדרים ועוד בכמה מקומות דעכ"פ לא גרע מנודר בדבר שאין בו ממש דהוי נדר לע"ה וה"ה שבועה בכתב ועתה כ"ע כע"ה דיינין להו ודאי חל שבועה ונדר בכתב. והן מצד לאסור על חברו נראה נמי דבע"ה הוי נדר ובזה"ז לכ"ע הוי כן. אך חוץ מזה נראה לי דמה דאין יכול לאסור על אחרים היינו רק בדבר היתר ממש, אבל בשחיטה נהי דלא בעינן כונה לשחיטה אבל עכ"פ כונה למעשה בעינן ואם נפל סכין מידו ושחט לא מהני. וא"כ ה"ה נמי אם מכוין בפירוש שאינו מתיר בשחיטה זו ואינו עושה רק דרך נחירה נמי אסורה דלא גרע מכוין בפירוש שלא להתירה מאם נפל בעצמו דאסורה ולכך בזה ודאי אסורה, וא"כ באומר ששחיטתו יהיה אסור לכל הרי קיי"ל בכל דבר שיתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת וכיון בסתם באופן המועיל כן ה"נ כיון דאמר שיאסור שחיטתו על הכל, ודאי הוי כוונתו שיכוין בפירוש שאינו מכוין לשחיטה המתרת רק לנחירה, דא"כ הרי לא חל כלל ובודאי נתכוין באופן המועיל ולכך אם אח"כ עבר האכיל טרפות לישראל דאנן אמרינן דבשעת שחיטה היה כשר וכיון כמו שנתקשר תחלה וכיוון שלא לשם שחיטה רק מה ששתק אח"כ והניח לאכול להציבור השתא הוא דאתרע, והנה כ"ז אני כותב לסניף, אבל העיקר אצלי שאני תמה על מי שדעתו להכשיר שוחט כזה שיש עליו כמה ערעורים. ולדעתי שחיטת ר' שמואל אסורה כחתיכת נבלה ויותר אין להאריך ועמו הסליחה לדוני לכף זכות שאין בכחי כעת להאריך יותר דברי ידידו וכו'. תשובה נב להרב מו"ה יואל משה סג"ל בק"ק זאלקאווא. הנה ע"ד שהעיר בדברי התב"ש בסוף סי' ג' שהביא דעת היש"ש דס"ל דמה דלא בעי כוונה לשחיטה היינו מכח דסתמא לשם שחיטה קאי אבל אם מכוין בפירוש שלא לשם שחיטה פסולה. הנה טרם אבא על סדר דבריו אדבר קצת מדברי היש"ש בעצמו. הנה באמת בחידושי בילדותי הבאתי ראי' לדברי התב"ש בשם היש"ש מהתוס' בכורות דף י' ב' ייע"ש אך כעת תמה אני מאד על דבריהם איך ס"ד לומר סתם בהמה לשחיטה עומדת הרי קיי"ל להיפוך בשוחט בסכין של עכו"ם בהמה בריאה דנחשב מקלקל מכח בהמה בחיי' לגדל וולדות עומדת ולא לשחיטה ובפרט מה נעשה אם באמת עומדת לחליבה או לגדל וולדות והרי מוכח בש"ס רפ"ק דביצה דבהמה העומדת לאכילה אינה מוקצה ואם עומדת לגדל וולדות או לחליבה הוי מוקצה ומוכח דבהמה אינה עומדת תמיד לשחיטה ונצטרך בזה כוונה לשחיטה וזה לא שמענו מעולם. ומלבד זה קשה יותר דהרי עיקר הך דינא דבחולין לא בעי כונה נלמד ממה דגלי רחמנא בקדשים ושחט את בן הבקר עד שיהא שחיטה לשם בן בקר מוכח דבחולין לא בעי כונה ואי נימא דמה דבחולין לא בעי כונה היינו בסתמא ומכח דסתמא לשחיטה עומדת וא"כ מה דבקדשים בעי כונה לשחיטה בע"כ שיכוין בפירוש לשם שחיטה ולא מהני סתמא, וקשה חדא הרי חזינן גם בקדשים מהני סתמא ולא בעינן שיכוין בפירוש לשם הקרבן מה שהוא ומכח דסתמא לשמו קאי כדמפרש ברפ"ק דזבחים וא"כ אם בחולין הטעם מכח דסתמא לשחיטה קאי מה חילוק יש בין חולין לקדשים ואדרבא הרי קדשים ודאי יותר סתמייהו לשחיטה מחולין וא"כ למה יפסל בהו סתמא כיון דבקדשים נמי מהני סתמא, ואף אם נאמר דגלי קרא דבשחיטת קדשים שאני ולא מהני סתמא קשה ג"כ מהו פריך רבא בפ"ק דזבחים דלמה בקדשים סתמא כשר ובגט לא מהני סתמא ומוכרח לחלק בין קדשים לאשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל קדשים סתמא לשמה קאי ומזה מוכח דבקדשים בכל עבודות מהני לשמו ומנ"ל כן ודלמא אין חילוק בין קדשים לאשה ואף בקדשים לא מהני סתמא, והרי עיקר הוכחת הש"ס שם בסוף הסוגיא דמהני סתמא בקדשים הוא ממשנה דמיירי רק בזביחה וא"כ קשה דלמא שאני זביחה כיון דעכ"פ צריך לפרש שמכוון לשם שחיטה כדגלי קרא דבעינן שחיטה לשם בן הבקר וא"כ כיון דחזינן ששחטו בפי' לשם שחיטה כדין קדשים דאם הוי חולין לא הוי בעי כונה לשחיטה ולכך כיון דעכ"פ איכא כאן גלוי דעת ואמירה לשם קדשים לכך לא בעינן עוד לשמו והוי סתמא לשמו אבל באשה וכן בשאר עבודות דליכא גלוי דעת כלל דהוי לשם קדשים או לשם גירושין לכך לא, אמרינן דהוי סתמא לשמו. ואף אי נימא דבזה אין סברא לחלק בין קדשים לאשה וגם י"ל דבאשה נמי משכחת לה שכיון לשם גירושין אבל לא לאשה זו. או דנאמר דבשאר עבודות מגופיה מוכח דהוי בתורת קדשים והוי כמפרש בשחיטה א"כ תקשי יותר דהרי בע"כ הך מחשבה דלשם שחיטה והך כונה דלשמו בקרבן לשם מה שהוא תרי מילי נינהו דאם חד הוא ל"ל תרי קרא ושחט את בן הבקר שיהא השחיטה לשם בן הבקר וקרא דלשמו דיליף לה בפ"ק דזבחים ובע"כ דמשכחת לה זה בלא זה שיהי' השחיטה לשם בן הבקר ולא לשם איזה קרבן שהוא וגם משכחת לה להיפוך שיכוון לשם קרבן זה ולא לשם שחיטת בן הבקר ולכך איצטרך תרי קראי וא"כ קשה הרי משנה מפורשת בזבחים דף מ"ו ובר"פ שם לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח וייע"ש פרש"י ואם איתא הרי שבעה הוי דבעינן שיהי' זביחה לשם בן הבקר ובע"כ מוכח דבשחיטה אף דבעינן לשם בן הבקר מ"מ בזה מודה הת"ק דסתמא כשר רק בהני ששה פליג אר' יוסי וס"ל לת"ק דבהו בעינן שיאמר כן מפורש ור' יוסי ס"ל דאף בהני די בסתמא אבל בלשם בן הבקר שיכוין לשם שחיטה לכ"ע די בסתמא. וע"ק דבתחלה רוצה הש"ס להוכיח דסתמא כשר בקדשים ממה דתנא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא תנא שלא נזבחו לשמן וקשה מהו הוכחה הוא זה דלמא אם הוי נקט שלא נזבחו לשמן הוי ס"ד דהכונה דלא נזבחו לשם זביחה בזה נהי דכשירה לא עלו לשם חובה אבל בנזבחו לשם זביחה אף דהוי שלא לשמה עלו אף לשם חובה, או להיפוך דנימא בלא נזבחו לשם זביחה הוא דכשרים אבל בנזבחו שלא לשמן פסולים לגמרי לכך נקט שנזבחו שלא לשמן דמשמע דזביחה הוי לשם זביחה רק דלא הוי לשמן ומנ"ל דסתמא כשר. ובע"כ לא הוי מצי לתרץ כן דלא הוי מקום לטעות לפרש דמה דתנא שלא נזבחו לשמן היינו דלא הוי לשם זביחה דבזה פשיטא דסתמא כשר ואם הוי תנא כן הוי משמע דאף סתמא פסול ובע"כ דלא קאי על כונת הזביחה רק לשמה ממש וא"כ מוכח מזה דזה א"א להעלות על הדעת לומ' דבקדשים יופסל סתמא במחשבת זביחה עצמה וא"כ אם בקדשים סתמא כשר בע"כ בחולין לא בעינן סתמא ואף אם כיוון לנחור נמי כשר. לכך נראה לי ברור דלא כדעת היש"ש ותב"ש בזה: והנה מעתה נבא על סדר דבריו. הנה מה שהקשה לשיטת הר"של מחולין דף ל"ב למה אמרינן דלר"נ בהמה כשירה ופרה פסולה הרי בזה אין הבהמה עומדת לשחיטה בסתמא דהרי יופסל הפרה עכ"ד. והנה לפענ"ד משום הא לא איריא דאין כוונת התב"ש לומר דבעינן דהשתא תהי' עומדת לשחיטה רק בשעומדת לאכילה ולולי מעשה זו או לולי היום הזה הית' עומדת לאכילה נחשבת עומדת לאכילה ומהני בזה סתמא ובפרט בפרה די"ל התורה אמרה כך דושחט אותה ולא אותה ואחרת דהיינו כל שלולי הפרה הי' נחשב זה שחיטה שוב פסול הפרה ודוקא היכי דלולי הפרה נמי לא הי' נחשב זה שחיטה כגון לרבנן זה. לא נחשב שחיטה אבל כל שלולי הפרה הי' נחשב זה שחיטה רק מכח הפרה לא יחשב שחיטה זה נחשב שחיטה לפסול הפרה כיון דלולי הפסול דפרה הי' זה שחיטה מעליתא נחשב זה שחיטה לפסול הפרה וכיון דבין כך ובין כך פסולה הפרה שוב בהמה כשירה ונחשבת השתא לשחיטה עומדת. מיהו העיקר נראה דלא בעינן כלל בשחיטה