טוב טעם ודעת נז

נחשב טובה אבל כאן הרי עשה לו רעה שדחאוהו מפרנסתו וא"כ הכסף הזה הוי תשלומי רעתו ולא טובה ואין כסף זה אפילו דמי נזקו. ולכך יכול להתיר לו החרם ע"פ שלשה מחוץ לעיר שאין נוגעין שרוצים לאכול ממנו ואם יתיר לו כל הרוצה יכול לאכול משחיטתו ואין ביד שאר בני העיר להטיל חרם בלתי הסכמת רוב העיר והחבר העיר ובלעדי זה אם יטילו חרם הוא כחרם ולא כחרם ומי שאין נפשו רוצה בו יקח ושו"ב אחר ומי שירצה לאכול יאכל ממנו בלי חשש ופקפוק. והנה אם לא ירצה השו"ב להתיר וירצה לקיים החרם אין בידם להחזיק תרתי הקאמפראמיס גם כתב האיסור שלשון השלישות לא כן הוא וכן כתב שרי"ל השליש כתב בח"ח ושד"א עד שיעשו כתבים בדיניהם בכל תוקף ועוז א"כ מפורש אומר דהכתב לא הושלש רק עד שיעשו כתבים ולא כשיהי' נעשין הכתבים אז יוחזר לו הכתב בחרם וגם טראטי א"צ ליתן כי מ"ש בהשלישות עד שיעשו כתבים י"ל דהכונה דהרי בעינן תחלה שטרי ברורין ואח"כ כשפסק דינו אז צריך ליתן פסק דין לכ"א אבל אין זה במשמעות שיתן גם טראטי לכך מחויב ליתן קאמפראמיס והם יחזירו לו הכתב הזה. ואף דכתב סתם הכתב בחרם מ"מ נהי דקיי"ל סתם חרמים להחמיר מ"מ פירושיהן להקל ואם בפירוש הוי דעתו בהחרם רק עד שיתן הקאמפראמיס נאמן הוא על כך. כן נראה לי ברור לדינא. ושאר טענות השו"ב שהי' אונס או שטעה ולא ידע שא"א להשיג כתב מהרב זה אינו טענה ע"פ הדין ז"ז אין להאריך. והנני מחזיר לו העתקה שלו מן כתב השוחט והשלישות וחתמתי שמי עליו שלא יאמרו דשינה בשאלתו דברי ידידו: תשובה מג לק"ק קארשטשוב הסמוך לווארשא להרב מו"ה נחום גינדזבערג אב"ד דשם. הנה מה שעלה ונסתפק באם אחד שווי' נפשי' חד"א על חתיכה אחת ובאמת יש עדים שהיא כשירה אם מותר לו ליתן לאחרים לאכלו והאריך רו"מ בפלפולו בזה. הנה פלפולו הוטב בעיני אך אין דרכי להשיב על פלפול דאין הפנאי גורם ג"כ ובפרט בדבר שאין בו חשש ספק ולא ידעתי מקום לספק כזה. כי ממ"נ אם יודע בנפשו שהיא טריפה והעדים משקרים בודאי אסור לו ליתן להם כיון דבאמת הוא אסור והרי באשה הנשאת ע"פ עדים ואח"כ נודע ששקר העידו חייבין בקרבן א"כ מוכח דהוי להם חטא בזה וא"כ בודאי אסור ליתן להם ומה בכך שהם שוגגין ואין יודעים שהוא אסור ואין זה צריך לפנים. ואם להיפוך שיודע בנפשו שהוא מותר רק שהוא אסרו על נפשו פשיטא דמותר ליתן לאחרים כיון דיודע בנפשו שהוא מותר והרי יש סברא לומר שהוא עצמו מותר לאכול בינו לבין עצמו עיין בפמ"ג בזה ואם כן אף אם נאמר לדידי' אסור בינו לבין עצמו בע"כ יהי' מטעם דהוי כעין נדר או כהודאה ועכ"פ כיון דיודע בנפשו שהוא מותר וכי יהי' אסור לנזיר ליתן לאחרים ממון או מי שאסר על נפשו איזה דבר האם יהי' אסור לו ליתן לאחרים זה ודאי ליתא. כן ה"נ דכוותי' ממש ואין זה צריך לפנים ולא להאריך בפלפול ואין בזה ספק כלל שיצטרך פלפול וסיוע: תשובה מד לק"ק חמעלניק. הנה ע"ד שאלתו בתקנה שלא יהי' שו"ב אחד רק ב' אם מותרין להיות קרובין זה לזה ורב ותלמידו. הנה לדידי הדבר פשוט להתיר כדעת הרב מו"ה זלמן מ"ק קאמיניץ דמצד רב ותלמידו הדבר מפורש בש"ס וטוש"ע בחו"מ דהרב ותלמידו מונין להם שנים ובזה מהני אפי' היכא דקרובים פסולין כמו בב"ד ומכ"ש בשוחטים. ומצד שהם קרובים הנה אין במשמעות התקנה לפסול קרובים דאף דהוצרכו שנים מ"מ הרי אמרינן ביבמות דהיכא דהאמינה התורה, ע"א הלך אחר הרוב א"כ משמע דאף בפסולי עדות הוי הרוב מעלה וי"ל הכוונה הוי רק לרבות בדיעות ומ"מ יכולין להיות אף קרובים וגדולה זו מפורש בהגהת רמ"א סי' ק"ג בחו"מ דג' שמאים יכולין להיות קרובים זה לזה הרי דבדיני ממונות דודאי אינו נאמן ע"א וקרובים נמי פסולין ומ"מ בדבר התלוי רק במבינת הענין מותרין להיות קרובים מכ"ש בבדיקת הסכין דע"א נאמן באיסורין ונהי דאלימו מלתא בסכין להיות שנים מ"מ כיון דעיקר חשש בזה הוי רק מכח חסרון הבנה דודאי די אף בקרובים. ומ"ש רו"מ בשם התב"ש דאין ע"א נאמן באיסורין בבדיקת הסכין אם כפי הבנת רו"מ הוי דבר שא"א לאמרו דהוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבגוף השחיטה ע"א נאמן אף דהוי נגד חזקת איסור דבהמה בחיי' בחזקת וכו' והטעם דהוי בידו ע' פמ"ג סי' א' ובחידושינו הארכנו בזה מכ"ש בבדיקת הסכין דבזה אינו מעיד רק על הסכין ולא על הבהמה ואינו סותר בזה עדיין שום חזקה דע"א נאמן בזה. וגם מנ"ל הך דינא מה"ת דאין ע"א נאמן בזה הרי כלל גדול בידינו דע"א נאמן באיסורין מוספרה לה ומדוע נגרע זה העדות מכל עדות שבתורה ואך עיקר הטעם בזה לדעת התב"ש הוי רק מדרבנן מכח חשש דאומר בדדמי כיון דבהרגשה קל להיות טועה ולאו כל אדם מרגיש חיישינן לבדדמי, וראי' על כך ממה דפריך בחולין דף י"ז במה דאמר ר"ח מנין לבדיקת סכין מן התורה דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם ופריך פשיטא כיון דאלו נקוב טריפה בעי בדיקה ומשני לחכם קאמרינן ופריך והאמר ר"י א"צ להראות בדיקת הסכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומהו פריך הרי לדברי התב"ש יש בזה פלוגתא דאם ע"א נאמן באיסורין בסכין וא"כ נימא דר"ח לא ס"ל כר"י רק ס"ל דמדינא בעי בדיקה לחכם ומה פריך ובע"כ מוכח דאף להתב"ש א"א לומר דמן התורה לא הי' ע"א נאמן על הסכין דמי גרע משחיטה ובע"כ הוי רק דרבנן והרי ר"ח קרא קאמר וא"כ יצטרך לומר דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לכן משני שוב בפשיטות דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כו' ואתיא אף כר"י וא"כ מוכח דאף להתב"ש רק דרבנן ומה שראו רבנן לתקן בזה טפי מבשחיטה בע"כ משום חשש דבדדמי וא"כ שוב בתרי י"ל דלא שייך בדדמי כענין שאיתא באהע"ז סי' ט'. ואף דהתם דוקא בעדים כשרים היינו דהתם מן התורה בעינן ב' כשרים דאין דבר שבערוה כו' רק רבנן הקילו דדי בע"א והיכא דהוי חשש בדדמי לא הקילו ואוקמוהו אדינא דבעינן ב' עדים אבל אם יש ב' עדים דמה"ת נאמנים לא חששו עוד לבדדמי אבל כאן דמן התורה דע"א נאמן בבדיקת הסכין רק דרבנן החמירו יותר בשל תורה ולכן כל דהוי תרי לא חששו עוד לבדדמי ואוקמוה אדינא אף שהם קרובים ועיין בק"ע אות יוד דב"ב ליכא בדדמי אפילו בפסולים ייע"ש והוא כדברינו. והן אמת דדברי התב"ש תמוהין דלדידי' דבעינן ב' מדינא ממש מה פריך הש"ס ברפ"ק דחולין לאקומתי' דרב אשי בישראל מומר וכולן ששחטו אהייא כו' אי דבדק סכין ונותן לו הא אמרת שוחט לכתחלה כו' ואי דליתא לסכין כי אחרים רואין אותו מה הוי ומה קושיא דלמא כוונת המשנה דלכתחלה בעינן שיבדקו שנים את הסכין ויתנו לו ואם שחטו ולא בדקוהו שנים רק אחד נמי מהני ואין לומ' דא"כ ל"ל אחרים רואין ומה ענין אחרים רואין לכאן הרי י"ל דהר"ן כ' בפ"ג דחולין גבי אין לוקחין בצים כו' דאף דרוב כשרות הם מ"מ בהצטרף תרי מיעוטי להדדי מיעוט נבילות ומיעוט טרפות נעשה מחצה וכן הוא כיוצא בזה במס' ברכות פ' ח' גבי אין מברכין על בשמים של ע"ז עי"ש פלוגתא דר"י ורבנן והארכנו בזה במקום אחר כן ה"נ מה דס"ל לרבא דמומר לתיאבון בודק סכין וכו' וסמכינן על חזקה דלא שבק היתירא נאמר דלא עדיף הך חזקה מרובא ומיעוטי עכ"פ דחיישינן לשבוק התירא ואם בסתם ישראל הוי רק רוב כשרים ומיעוט חשודין מכ"ש במומר לתיאבון רק היכי דהוי רק חד מיעוטא סמכינן אחזקה זו דלא שביק אבל אם לא בדקוהו ב' לסכין דיש לחוש דדלמא הסכין לא היה טוב והבודק היחיד טעה ואמר דבדדמי נהי דבדיעבד די ביחיד הבודק אף להתב"ש כדמוכח מראיות התב"ש בעצמו מן הש"ס דף י"ח מדקאמר כאן שנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה מלשון זה מוכח דלא בעינן בדיקה תיכף אחר השחיטה דאל"כ הוי לי' למימר כאן שבדקו אחריו ונמצאת יפה כמ"ש כן ברפ"ק גבי מומר וגם הוי לי' לאשמעינן רבותא יותר דכאן בלא בדקו אחריו ונמצאת יפה אף דאח"כ הוי יפה נמי טריפה ובע"כ מוכח דס"ל דנמצאת סכינו יפה אפילו אחר זמן אף דזה הסכין מרגע זו ששחט לא בדקו אחריו נמי כשר בדיעבד, וא"כ מה פריך הש"ס נימא דבישראל מומר תחלה בעינן שיבדקו ב' הסכין ואם שחט רק ע"פ בדיקת אחד אז אם אין אחרים רואין אותו אסור ומצטרפין הך מיעוטא דדלמא לא היה הסכין יפה והאחד אמר בדדמי למיעוטא דשבקו התירא ואכלו איסורין ודלמא קילקל ולכן הוי טרפה אבל אם שחטו ואחרים רואין אותו א"כ נשאר רק החשש דדלמא לא היה הסכין יפה בזה סגי בדיעבד בבדיקת יחיד ונימא דהך וכולן ששחטו מיירי בכה"ג דלכתחלה בעינן ב' לבדיקת הסכין אך בדיעבד די ביחיד ובע"כ מוכח דלא בעינן ב' לסכין. ועוד דאם יש איזה סברא לומר דעדות הסכין גרע מעדות גוף השחיטה נשאר קושיות הש"ס למה כולהו כרבינא לא אמרי ומאי משני דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ולעלופי לא