טוב טעם ודעת נה

זו מכח שטר אתיא ומכח עדות העדים שפיר דומה למגו ולא מהני דתרי כמאה וכן א"א לומר בזה סליק זה כנגד זה והוי כמאן דליתא דא"כ מה מועיל חזקה זו אבל בחזקה המועלת מצד עצמה בלי עדות שניהם ואפשר לומר בזה סלק עדותן כמאן דליתא בזה אמרינן שפיר דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוי כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב. ועוד היה הרבה להאריך בזה ואין כאן מקומו אולי יזכיני ה' בזמן אחר. ועיין בחבורי בחו"מ סי' ל"ד בדיני מיגו השייך לכאן ייע"ש: תשובה לח בש"ע סימן ב' סעיף ט' צדוקי ובייתוסי וכו' הנה נראה לפענ"ד בהא דפליגי בש"ס ופוסקים באחזיק ולא כתיבא או להיפוך אם סמכינן על כותי או לא היינו דווקא בדבר דאתחזק איסורא אז אין כותי קודם גזירה או צדוקי ובייתוסי נאמנין רק בכתיבה או אחזיק לכל חד כדאית לי' אבל בדבר דלא אתחזק לא אסורא ולא התירא נאמנין אף בלי כתיבה ואחזיק דכותי אין בכלל ודאי פסולין רק בכלל ספק פסולין אם יש להם נאמנות או לא לכך בדבר דאתחזק אסורא אין נאמנין להוציא הדבר מחזקתו דאין ספק מוציא מידי ודאי איסור אבל בדבר דהוי רק ספק איסור אתי ספק ומוציא מידי ספק. ובפרט דהוי כעין ס"ס שמא בלא"ה מותר ושמא זה מעיד כהוגן ואינו משם אחד דספק הראשון מתיר יותר מאחרון דספק שמא זה הכותי נאמן להעיד זה מתירו לכל העדות שבעולם ואת"ל שאינו נאמן דעכ"פ שמא דבר זה מותר בלאו עדותו לכך כל כה"ג שפיר נחשב ס"ס ונאמן. ובהכי יש ליישב דברי התוס' בגיטין דף י' ע"א ד"ה מצת כותי שהקשו דלמה יי"ח בה דלמא לא שמרה מחמוץ דחשידו אלפני עור והקשו המהרש"ל והמהרש"א דלמה לא הקשו על הרישא דמצת כותי מותרת דניחוש שמא הי' חמץ, ותירוץ המהרש"ל דזה אפשר לתקן שיתן לאכול תחלה אבל לצאת י"ח א"א לתקן דלמא אכל כבר או אוכל אח"כ אין נראה דאכתי יש לו היתר אם שמע מן הכותי לפי תומו שאכלו לשם מצוה כגון שבתחלה קודם שידע הכותי שישראל ירצה לאכול ממנו שמע שהכותי אומר בשעת אכילה שאוכל לצאת בו י"ח עצמו ואז רשאי ישראל לאכול אחריו לצאת י"ח, גם תירוץ המהרש"א דחוק מאד שישראל מכיר בו וכו' ולכך נראה דא"ש דאף דאמרינן דחשידו אלפני עור אין להם תורת ודאי חשודים רק ספק חשודים ולכך לענין היתר אכילה כיון דיש לה חזקת היתר שהרי מתחלה בודאי הי' בחזקת היתר קודם שנתחמץ וכיון שספק אם נאסרה או לא יש לו חזקת היתר לעיסה זו ואף דחזקה זו עשוי' להשתנות דדרך עיסה להתחמץ ולא נחשב חזקה להיתר מ"מ גם לאיסור ליכא חזקה לכך כיון דהוי ספק אתי ספק ומוציאו מידי ספק אבל לצאת י"ח כיון דבודאי נתחייב לאכול מצה יש לו חזקת חיוב שוב לא אתי ספק ומוציאו מידי ודאי ולכך שפיר הקשו דחשידו אלפני עור: ובזה י"ל מה שהקשינו בחבורי מכבר ביו"ד סי' קי"ט במה דאמרינן דהחשוד על הדבר פסול להעיד והרי בנדה דף ל"ג אמרינן שם גבי קידם אצל אשתו וכו' ואמרו אע"פ שצדוקים אנחנו מתיראים אנחנו מן הפרושים וכו' ואמאי האמין לה הלא הוו חשידו בדבר וכדאמרינן שם שמשלימין לדם ירוק ואמאי נאמנות והנחתי שם בצ"ע. ולפמ"ש כאן י"ל כיון דלה הי' חזקת היתר טהרה גם להצדוקי לא הי' לו חזקת טומאה בכה"ג נאמן דלספק איסור נאמן צדוקי וכותי להעיד דאין להם דין ודאי חשודין רק ספק חשודין וכן מה דאמרינן בחולין והכא דבלא אחזוקי ולא כתיבא לא סמכינן עליהו היינו רק בדבר דהוי חזקת איסור חזקת א"א וחזקת ממון וכדומה אבל שלא נגד החזקה סמכינן עליהם אף בלא כתיבא ולא אתחזק שכל שלא נודע שזה הוי חשוד בודאי אין לו דין חשוד ממש. כן הי' נראה לכאורה מיהו דברי מהרש"א נראה מוכיחין בדברי התוס' שם שכתבו בתחלה דמיירי בעיסת ישראל שעשאו הכותיים ייע"ש וקשה כיון שלא גזרו על בצקות של גוים ודוקא על פתן גזרו לא על הבצק וכמ"ש התוס' שם בפ"ק דחולין ד"ה חמצן של עוברי עבירה א"כ הוי לי' לתרץ להיפוך דמיירי בבצק של כותים שאפאה ישראל לכך ליכא חשש פתן ולשמה בעינן משעת לישה לכך קמ"ל דאע"פכ מותרת ויו"ח בה ולמה תירצו להיפוך שהי' הבצק של ישראל אך בע"כ משום דבעי לתרץ בזה שלא תקשה קושיות מהרש"א כיון דחשידו אלפני עור שמא כבר נתחמץ ביד הכותי וכיון שלא הי' מתחלתן ביד ישראל אינו מכיר בה ולכך תירצו להיפוך שהי' הבצק של ישראל מתחלתו ולכך מכיר בהמה שלא החמיצו לכך מותרת לכך הקשו אח"כ דנהי כן אכתי איך יוצא בה י"ח וא"כ נראה מדברי התוספ' כדעת המרש"א ולפ"ז יהי' מוכח מדבריהם להיפוך דאף בדבר דליכא חזקת איסור ג"כ אין נאמנין וצ"ע כעת בזה. ועוד היה נראה להוסיף ראי' בדבר במה דאמרינן (בגיטין ד' י' ע"ב) כגון דחתם ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוי לא הוי מחתים לי' מקמי' וקשה סוף סוף אין כאן ראי' שהכותי חבר הוי רק מכח עד הכשר שמעיד עליו ואטו המוחזק בפסול נאמן ע"א להעיד עליו שהוא כשר והלא בזה צריך שני עדים להכשירו ולמה יהי' נאמן ע"א אלא ודאי דכותי אינו חשוד ודאי רק ספק חשוד ובספק כיון דליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן נאמן ע"א להעיד עליו. והתוספו' דמוכח מדבריהם כמ"ש לעיל דס"ל דהוא ודאי חשוד ואף בדבר דליכא חזקת איסור אינו נאמן ולכך כתבו דהעיסה הי' של ישראל אזלו לשיטתם שכתבו אח"כ דלא אמרינן כאן דנפק נכי ריבעא כו' משום דמן התורה גירי אמת הם וכו' א"כ ה"ה בזה י"ל דלכך נאמן ע"א כיון דמן התורה גירי אמת הם אבל לשיטת הסוברים דכותים מן התורה פסול וכמ"ש הרב ישועות יעקב ג"כ א"כ תקשי למה ע"א נאמן בע"כ כמ"ש מכח דהוי רק ספק פסול. מיהו יש לדחות די"ל דבשט"מ מתרץ לקושיות התוס' דהרי הוי נכי ריבעא וכו' וכת' הרשב"א מכח כיון דהוחזק כו' א"כ ה"ה נמי לענין א"א י"ל כן, מיהו אכתי תקשי לס"ד של התוס' והמפ' שלא ידעו מזה והקשו מכח נכי ריבעא ולא הקשו על גוף הנאמנות איך נאמן כלל ע"א משמע דזה ניחא להו בלא"ה בלי תירוצו ובע"כ כמ"ש מכח דהוי רק ספק פסול. מיהו יש לדחות די"ל כיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי לכך נאמן ע"א כדעת קצת פוסקים דהיכי דעביד' לגלויי ע"א נאמן מן התורה כן ה"נ כיון דעביד' לגלויי אם זה הכותי חבר הוי נאמן עליו מן התורה וצ"ע בהנ"ל לדינא: תשובה לט שלום לדייני ישראל הרבנים המופלגים החריפים השלימים מו"ה שלמה נ"י ומו"ה משה בר' סענדר דיינים מומחים דק"ק פרוליקא. הנה מכתבם קבלתי עש"ק ואתחנן ותיכף היום אני משיבם יום א' עקב אך בקצרה מחמת טרדותי. הנה הספר של הרב שמביאין רו"מ בדבריהם כמה פעמים ספר הזה לא ראיתי מעולם ואם הוי ראיתיו לא הוי שמיע לי לומר דבר חדש דפגימה מן הצד לא יזיק לאיזה פוסק ובפרט בלשון השאלה שלכם נאמר שהפגימה מן הצד הלך עד החוד ועד בכלל א"כ משמע דגם בחוד הי' הפגימה ואיך ס"ד להכשיר בזה. והנה אין לנו אלא דברי הש"ס והראשונים דהסכין צריך בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא א"כ מדהשווה הש"ס ופוסקים מוכח להדיא כמו דהבדיקה חיובית בחוד עצמו ומזיק בכל ענין כן ה"נ מן הצדדים מזיק בכל ענין ואין שום חילוק ביניהן ולדעתי זה דבר ברור ואף אם מחזיקי' בשלהם כדעת הרב הנ"ל לא אאמין שיאמר הרב הנ"ל דגם אם שלט בחוד כלשונכם ועוד בכלל אם גם זה לא יזיק להרא"ש ואף אם כן הוא אכתי הוי רק ספק אחד, דלומר דלמא שחט רק הקנה זה אינו ספק דמלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתיה והדרך לשחוט שניהם בשוה והפמ"ג לא היקל רק כשידוע שתפס הקנה לבדו בידו בזה היקל בפגם מן הצד וגם זה קולא גדולה אך לא מן הסתם דמן הסתם דרך לשחוט שניהם בשוה ותולין במצוי אפילו להקל ומכ"ש להחמיר ובפרט דקולת הפמ"ג הוא חידוש וי"ל היינו רק אם הפגם מן הצד ואינו הולך ער החוד ועד בכלל גם נ"ל דהוי זה ס"ס בב' גופין וב' עניני' דספק אחד הוי בסכין אם נחשב זה פגימה או לא ואם מותר לשחוט בו והב' הוי בעוף אם תפס הקנה לבדו בידו או לא. ועוד הפ"מג מיירי שתפס הקנה לבדו בידו עד שגמר רוב שחיטת הקנה ולא נגע בושט עד שנשחט רובו וגם לא שחט הושט כלל אבל אם לא שחט רוב הקנה רק נהי שתפס הקנה לבדו בידו מ"מ אח"כ התחיל בושט קודם רובו של קנה ועדיין הוי חשש שניקב אז הושט וגם אף אם שחט רוב קנה תחלה אם אח"כ נגע בושט הרי קיי"ל דעיקור פסול אפילו במיעוט בתרא וא"כ ה"נ בסתם אף אם שחט הקנה תחלה מ"מ זה ודאי לא גמר רוב הקנה עד שהתחיל גם בושט ובפרט הרי הושט שחוט לפניו וא"כ במיעוט בתרא נמי היתה עושה עיקור לכך אין זה ס"ס ובודאי לפי דברי השוחט הראשון העופות אסורים והנה באמת העופות כבר אינם בעולם ולדידן אין נ"מ כי אפילו אם נאמר דהעופות כשרים מ"מ השוחט אסור כיון דלפי דברי השוחט הראשון שחט בסכין פגום ולא דקדק לראות בסכין יפה ודאי אסורה שחיטתו להבא וחלילה לאכול משחיטתו ונהי דהוי ע"א בהכחשה המבואר בסי' ב' מ"מ הרי מבואר בתב"ש דהיכי דהוי ע"א ורגל"ד מעבירין אותו וכאן כתבו דהוי כמה ריעותות בלא"ה על השוחט הב' לכך הוי ע"א ורגל"ד דמעבירין אותו וא"ל דהוי דברי השוחט