טוב טעם ודעת נד

מתחילין לדון אם מותר לשחוט או לא תיכף אנו דנין נגד החזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וא"ל דגם הכא הוי ספק לנו אם נאמן להעיד בדבר שאין לו לא חזקת איסור ולא חזקת היתר ז"א דהפוסלין שחיטתו לאו מטעם נאמנות הוא רק אף אם ישחוט בפ"ע דלא שייך נאמנות ג"כ אוסרין שחיטתו ובע"כ הטעם דס"ל דהוי כמומר לכל התורה וכמ"ש הש"ך בסי' זה וא"כ לא הוי בר זביחה א"כ לאו מטעם נאמנות הוא מספקינן רק בענין גוף הדין אם הוי בר זביחה וא"כ ספק זה הוי רק לענין שחיטה והוי במקום חזקה, ובפרט דמלשון הרמ"א לקמן סי' קי"ט שכתב שם הש"ע שחיטת מסור כשירה ונאמן על האיסורין וכתב הרמ"א שיש פוסלן שחיטת מסור משמע דרק בהא פליגי אבל בנאמנות מודה דנאמנין וא"כ לא הוי לנו הספק רק במקום חזקת איסור לכך לא מהני חזקה זו דחזקת כשרות שלהם נגד חזקת איסור של הבהמה לכך אסור ליתן לו לשחוט לכתחלה. והן אמת שבתב"ש סי' זה מסיק כן שלכתחלה אסור ליתן לו לשחוט רק בדיעבד שחיטתו כשירה ומלשון הפמ"ג משמע דאף בדיעבד רק בהפ"מ שחיטתו כשירה אך החכם הנ"ל עשה עצמו כמחריש ולא הביא דבריהם כלל ומשמע כאלו בא לחלוק על דבריהם להכשירו ואין דבריו צודקין רק מדבריהם אין לזוז. ועוד דאף בב' כתות המכחישות זא"ז נהי דקיי"ל דזו באה בפ"ע ומעידה מאן יאמר דמוסרין להם עדות לכתחלה ובש"ס ופוסקים יתכן להיות הכוונה דעדותן כשירה ואם ראו איזה דבר יכולין להעיד וכן אם נמסר להם עדות מהני עדותן אבל למסור להם עדות לכתחלה נראה ג"כ דאין למסור להם עדות דזה דומה למה דקיי"ל דאין סומכין על החזקה היכי דיכולין לברר כיון דאפשר לצאת מידי ספק שלא יצטרך לסמוך על החזקה צריך לעשות כן א"כ ה"נ מה"ט אם אפשר בענין אחר אין למסור להם עדות לכתחלה כיון דאפשר לעשות שלא יצטרך לילך בתר חזקה. ומה"ט כתב הרמ"א בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה בהגה"ה גבי אין אדם משים עצמו רשע דמ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחלה ייע"ש והוא מהטעם זה עצמו כיון דמה דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע הוי מכח דכ"א יש לו חזקת כשרות ולכתחלה אין סומכין על החזקה במקום דיכולין לבררו א"כ ה"נ ה"ט דאין מוסרין לו עדות למוכחש מעדים וכ"ש דאין ליתן לו לכתחלה לשחוט דאין סומכין בכה"ג על החזקה לכתחלה. ומ"ש החכם דלפסול לאדם הוי בדיעבד לא ידענא מה קאמר דהרי בכמה דוכתא מבואר בש"ס ופוסקים דלכתחלה אין לאחד לשחוט ובדיעבד שחיטתו כשירה וגם באין יודע הל' שחיטה וכדומה ולא אמרינן דהוי בדיעבד מה שאמרינן שאין לו לשחוט לכתחלה. ומ"ש החכם הנ"ל דיכול להתנצל ולומר שוגג הייתי כיון דלא עשה בפ"ע ג"כ אין נראה לפענ"ד ולא יכול לטעון שוגג בשום אופן וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ד דא"י לומר שוגג הייתי, ומ"ש החכם הנ"ל דלפני עדים שאני הנה מלשון הש"ע שכתב מי שבאו עדים שעבר על שבועתו משמע אף שלא ראה הוא העדים רק העדים ראו אותן עובר על שבועתו כגון שעמדו אחורי הגדר וכדומה ג"כ נפסל וא"י לומר שוגג הייתי וכן משמע מלשון הש"ע בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית אף שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול והוא שפשט איסורו ברוב ישראל שהוא עבירה וכו' משמע כל שהעידו עליו עדים שעבר זה אף שהוא לא ראה העדים ולא התכוין לעבור לפניהם אע"פכ פסול ולפי דעת החכם הנ"ל כפי דעת השיטה מקובצת גבי מלוה ישינה שכתב כיון דעבר לפני עדים וכפר לפניהם לא תלינן במלוה ישינה ייע"ש לפ"ז כמו דהתם בעינן שיעבור לפני העדים ויראה אותם דאז שייך הטעם של השט"מ כיון דהעיז לכפור לפניהם אבל אם הוא לא ראה העדים לא שייך ה"ט ולא נעשה מוחזק כפרן ולפ"ז אף הכא הוה בעינן שיעבור לפני העדים ויראה אותם ובאמת לשון הש"ע לא משמע כן בכל דוכתא ולכך התם בכופר בפקדון נקטו הכל בלשונם הכופר בפ"ע וכאן נקטו מי שבאו העדים שעבר על שבועתו וכן מי שהעידו עליו העדים שעבר עבירה פלונית ולא נקטו ג"כ מי שעבר על שבועתו לפני עדים או מי שעשה עבירה בפני עדים [וכן בכופר בפקדון בסי' צ"ב ובלוקח ממון חבירו בחזקה לא נזכר שם בש"ע שכפר לפני העדים ולקח לפני עדים רק סתם שבאו עדים שראו שלקח וכו' או שראוהו בידו בשעה שכפר משמע אף שהוא לא ראה העדים נפסל ולא קיי"ל גם בזה כדעת השט"מ יע"ש ודו"ק היטב] לא ודאי התם בפקדון בעינן שיראה הוא העדים ויתכווין לפניהם וכאן לא בעינן שיראה העדים משום דהתם לתלות במלוה ישינה אשתמוטי דזה הוי חששא טובא מצד עצמו יתכן להיות כן לכך בעינן שיעבור לפני העדים ואז מדהעיז לעבור בפני העדים הוחזק כפרן אבל הכא דאין כאן תלוי' רק לומר שוגג הייתי או שלא ידע הדין ובדברים שפשט איסורן ברוב ישראל א"י לומר שלא ידע הדין גם א"י לומר שוגג הייתי על גוף המעשה דאדם מועד לעולם והוא בר דעת וע"פ רוב אינו טועה לכך אין לתלות בטעות ובשגיאה כלל בשום אופן בעולם מצד הענין בעצמו. וראי' לדברי הנ"ל עוד מדברי הרשב"א בחולין פ"ב והובא בש"ך יו"ד סי' ד'. סעיף ג' גבי ישראל ששחט בהמות נכרי לע"ז ייע"ש דהקשה הרשב"א תיפוק לי' דשחיטת מומר הוא ומזה הוכיח דמיירי שחישב הישראל שיזרוק העכו"ם לעכו"ם או בגמר זביחה הוא עובדה ייע"ש ומה קושי' נימא דמיירי שטוען ששוגג הי' על ע"ז או אף שהוא אינו טוען כן בפירוש כיון שיכול הוא להתנצל ולומר שוגג הייתי לא הוי מומר ומיירי שלא שחטו לפני עדים ולכך לא נעשה מומר ומשום שחיטת ע"ז אסור אף בשוגג אף שלא בעדים ובודאי דהרשב"א לשיטתו שכתבו בשמו בחו"מ סי' ל"ד דא"י לומר שוגג הייתי לכך שפיר קשה דנעשה מומר וכן נלפענ"ד העיקר כדעת התב"ש ששחיטתו אסורה עכ"פ לכתחלה כנלפענ"ד נכון ודו"ק והנה בדין תרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן והקשינו לעיל דלמה יהי' עדיף החזקה מאלף עדים כמ"ש התוס' בב"ק גבי מגו ייע"ש הנה אחר החיפוש מצאתי בשב שמעתתא שמעתא ו' שהרגיש בזה וכת' לחלק דחזקה שאני דמוקמינן לי' כדמעיקרא לכך העלה דברוב אין הולכין אחר הרוב והוי תרי ותרי וכן נמי בחזקה דאין אדם פורע ת"ז או בחזקה דאין העדים חותמי' על השטר אא"כ נעשה בגדול דהוא חזקה דאתיא מכח סברא לא הוי ספיקא דרבנן ייע"ש ולפענ"ד אין נראה דבריו דאף חזקה דת"ז הוי חזקה דמעיקרא דהרי ראוי לאוקמא אחזקת חיוב דמעיקרא ובחזקת שלא נפרע ורק מה שלאחר זמן נאמן לומר פרעתי היינו דבזה לא שייך לילך בתר חזקת חיוב ושלא נפרע כיון דכל חוב עומד לפרעון א"כ הוי כחזקה העשוי להשתנות ולא הוי חזקה אבל תוך זמנו דכיון דאין אדם עביד לפרע ת"ז בכה"ג לא עביד להשתנות ואיכא חזקה דמעיקרא לאוקמא בחזקת חיוב ושלא נפרע וכן בחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ג"כ הוי מכח חזקת כשרות של העדים דבאמת יש איסור להעדים לחתום שטר על קטן דהוי עולה וכמו אמנה וכדומה וכיון דאין רשאין לעשות כן לכך יש חזקה דלא עשו כן כיון דיש להם חזקת כשרות ומסתמא עשו כהוגן ואי נימא שחתמו על קטן יצאו מחזקת כשרות דמעיקרא וא"כ הוי ג"כ חזקה דמעיקרא. לכך נראה דאף בהנך אמרינן תרי ותרי סד"ר ומן התורה אזלינן בתר חזקה ומיהו ברוב שפיר היה נראה כדעתו אך כד דייקינן נראה דכל כהאי לא הוי סתמי הש"ס ופוסקים לומר דרוב גרע בזה מחזקה. לכך נראה ליישב קושיתו בענין אחר, והוא דהנה קיי"ל דבדבר הגלוי לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה כמ"ש התוס' כן בכמה דוכתא לפ"ז נראה דה"ה נמי דחזקה ורוב זה נחשב כאנן סהדי בדבר שכן הוא כיון דחזקה הוי כן או הרוב וכיון דאנן סהדי וכל יודעי דת ודין מבינין שכן הדין והוי עליו אנן סהדי לכך הוי כגלוי לכל העולם ולא אמרינן בזה תרי כמאה ועדיפא מאלף עדים, אך היינו דוקא בחזקה ורובא שייך לומר כן דבחזקה ורובא א"צ לסייע להם מדברי העדים דע"י העדאת העדים אזלינן בתר חזקה ורובא ומהודאתן נצמח החזקה ורובא רק החזקה ורובא הוי לולי העדאת העדים ג"כ לכך אמרינן אוקמא תרי בהדי תרי והוי תרוויהו כמאן דליתא וכאלו ליתניהו תרוויהו ואזלינן בתר חזקה ורובא אבל התוס' בב"ק דמיירי ממגו והרי מגו לא נצמח רק מהגדת העדים ולולי העידו העדים כלל לא היה כאן מגו ולא היה ידוע להעולם האמת כן רק עפ"י העדאת העדים נצמח המגו א"כ בזה לא שייך לומר דהדבר ידוע לכל העולם ולא הוי תרי כמאה דהרי כאן לולי דברי העדים אין ידוע להעולם רק ע"פ העדים נתברר המגו א"כ כיון שהמגו נצמח רק מכח העדים לא עדיפא המגו מעדים והוי רק כאלו היה כאן עוד עדים ולא מהני תרי כמאה ועוד דלא שייך בזה לומר סלק תרי כנגד תרי ואזלינן בתר המגו הרי אם לא היה כאן עדות העדים ויהי' נחשב כמאן דליתא א"כ אין כאן מעלת המגו ובע"כ צריכין אנו לבא להגדת העדים ושוב אמרינן כיון דהוי העדות כמאן דאיתא מה חזית דסמכינן אהני סמוך אהני ואף דלהם ליכא מגו הרי תרי כמאה אבל בחזקה ורובא אמרינן סליק תרי כנגד תרי והוי כמאן דליתנהו תרויהו ואעפ"כ אזלינן בתר חזקה ורוב' וא"ש. ובהיות כן מיושב מה שקשה על התוספ' בכתובות (דף כ'] ד"ה אלא אר"נ הוי תרי ותרי שהקשה הרי ר"נ ס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וכו' ותרצו דמיירי שאומרים שהיו קרובים מעולם דליכא חזקת כשרות והקשה הרא"ה הרי חזקה דאין המוכר והלוה ומלוה חותמין רק כשירים ייע"ש והובא בשב שמעתא הנל'. ולפמ"ש א"ש דהך חזקה לא נצמח רק ע"י השטר ולולי השטר מה יוסיף לנו תת כח חזקה זו דאין חותמין אלא כשירין שאין בחזקה זו שום תועלת רק מכיון דיש שטר לפנינו בזה מצטרף לנו חזקה זו להכשיר השטר וכיון דחזקה