טוב טעם ודעת נב

דהשוחט בשבת יהיה מיירי דוקא רק בצינעא לא בפרהסיא דכל כהאי הו"ל להתנא לפרש לכך תירצו דאף אם הוי בפרהסיא מ"מ לאותה שחיטה לא נעשה מומר. ובזה יש ליישב מה שיש לדייק על התוספו' דהרמב"ם ס"ל דבאותה שחיטה נעשה מומר וכת' הכו"פ הטעם משמו דבמשהו הראשון נעשה מומר ולא הוי מקלקל דהוי מקלקל ע"מ לתקן ייע"ש, ולכאורה קשה על התוס' דלא ס"ל כן ולפי מה שכ' א"ש דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא בעינן פרהסיא לכך ס"ל דבמשהו נעשה מומר כיון דבאמת לא משך ידו רק גמר השחיטה לכך לא הוי מקלקל אבל התוס' דס"ל דבעינן פרהסיא לכך במשהו הראשון לא נתוודע להרואים שחילל שבת דאולי ימשך ידו ולא יגמור עוד ויהי' מקלקל ולא עשה מן התורה איסור כלל לכך לא נתפרסם רשעו רק בסוף גמר השחיטה אז נעשה מומר וכבר נגמרה השחיטה וא"ש. ובזה י"ל יותר נכון מה שלא תירצו התוס' מכח פרהסיא רק מכח אותה שחיטה גם מה דאנן קיי"ל בשני התירוצים דלא נעשה מומר באותה שחיטה גם שיהא פרהסיא ולכאורה כיון דזה אינו מוכח רק מכח קושיא זו דלמה השוחט בשבת שחיטתו כשירה וממ"נ אי הא לא הא. אך נראה דא"ש דודאי שניהם צריכין די"ל דכמו דקיי"ל בחו"מ דפסולי עדות מדרבנן בעינן הכרזה אבל לאותה העדות שנפסל בשבילו ס"ל להפוסקים דלא בעינן הכרזה כן י"ל נמי לענין זה דלהיות מומר מכאן ואילך על שאר המעשות בעינן דוקא שיחלל בפרהסיא ולא בצינעא אבל לאותו דבר עצמו שנפסל ונעשה מומר בשבילו א"צ פרהסיא כיון דבאותו דבר נעשה מומר י"ל דגרע ולא בעינן פרהסיא לכך לא מצו התוס' לתרץ מכח פרהסיא ולכך תירצו מכח דבפ"א לא נעשה מומר או באותה שחיטה לא נעשה מומר, מיהו קשה עדיין הרי על משהו הראשון נעשה מומר כדעת הרמב"ם אך בזה שוב י"ל התירוץ דהוא בעינן פרהסיא ולגבי שאר השחיטה אם מחלקינן לה הוי משהו הראשון כשאר עבירה ושוב בעינן פרהסיא ודו"ק היטב. ובהיות כן י"ל דאף הרמב"ם מודה דבעינן פרהסיא רק הוא לשיטתו דס"ל במחלל שבת באותה השחיטה נעשה מומר ובאותה שחיטה נעשה מומר בלי פרהסיא כנ"ל. שוב ראיתי שמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן פרהסיא בע"ז עלה על זכרוני לפי השקפה ראשונה אך באמת נזכרתי שאין זה מבואר כלל רק הכו"פ כתב בשמו בסי' י"א כיון דלא הזכיר כלל בדבריו פרהסיא משמע דדי באוושא מלתא לכך אף בהתראה הוי פרהסיא ייע"ש אבל מודה הרמב"ם דבעינן פרהסיא. גם מה שהזכרתי לעיל כמה פעמים דבהתרה בו מודים הכל דנעשה מומר באותה שחיטה אין זה מוזכר בפוסקים ממש רק אני הוכחתי זה כן לעיל מדברי התוס' בב"ק דף ע"א ייע"ש ואפשר שאר הפוסקים לא ס"ל כן. וכן בפמ"ג סי' ד' ס"ק ה' בטו"ז משמע להיפוך ייע"ש גם בעיקר הדין אם ביוה"כ הוי מומר כמו בשבת נראה דזה אינו כיון דעיקר הטעם דמחלל שבת דהוי מומר הוי מכח דשקול' שבת ככל התורה כולה וביום הכיפורים זה אינו שייך דודאי לא הוי ככל התורה ודינו רק כשאר עבירות ומה דלא חשבו במשנה בהדי מה דתנא אין בין יוה"כ לשבת עיין בתשובת ש"א בה' יו"כ מה שמפלפל בזה לענין דינים אחרים ושוב מצאתי בפ"מג א"ח בפתיחה שדיבר מזה ייע"ש]. ועיין בט"ז סי' ד' ס"ק ה' מוכח ג"כ כדברי דס"ל דע"י התראה נעשה מומר באותו שחיטה ובזה יתישבו דבריו על נכון ולא כהפר"מג שלא הבין כוונתו וכן הש"ך בנקה"כ שכתב עליו שפשוט הוא ולא תמה עליו בזה דאדרבא משום מומר לא היה אסור כלל דאין מומר באותה שחיטה או בפ"א משמע דמודה לו ג"כ בזה וכן בלשון הש"ס דקאמר התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה משמע ג"כ כן דהוי מומר ממש בכל דיניו וטעם החלוק נראה דהנה הטעם שבפ"א לא נעשה מומר די"ל אולי מקרה הוא ורוח שטות נכנס בו ואינו מוחזק להיות רשע תמיד אבל בשני פעמים כבר התחזק בכך ואף דקיי"ל כרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה היינו רק היכי דאנו רוצין להחזיקו שיעשה מעשה זה עוד מה שעשה עד הנה מעשה זה עצמה יעשה עוד כגון בשור המועד שאנו צריכין להחזיקו שינגח עוד כעד הנה בזה בעינן ג' פעמים אבל הכא לענין מומר אין אנו רוצים לדון שיהי' מוחזק לעשות עוד עבירה זו שעשה עד הנה דלא יהא שלא יעשה עוד כן כיון שעד הנה עשה יצא מדת ישראל ואינו בר זביחה להורע חזקתו הראשונה די בשני פעמים ויוצא מחזקה הראשונה שלו אבל בחד מעשה אמרינן מקרה הוא ולא איתרע חזקתו לגמרי וזה כשלא התיר עצמו למיתה אבל כשהתיר עצמו למיתה ודאי אם הוא רשע כל כך שמוסכם למות בעבור זה זה איתרע אף בפ"א. וגם י"ל דמקבל על עצמו למות ודאי הוי להכעיס לא להנאתו דמה הנאה יהי' לו הרי ימות ויצא שכרו בהפסדו אלא ודאי הוי להכעיס ונעשה בפ"א מומר די"ל דבלהכעיס מודים דבפ"א הוי מומר דדוקא היכי דנתכווין לשם הנאה י"ל מקרה הוא. גם אף להפוסקים דס"ל באותה שחיטה לא נעשה מומר היינו ג"כ עיקר הטעם כיון דאינו נעשה מומר עד גמר הזביחה א"כ בשעת השחיטה עצמה הי' בר זביחה עדיין ובשלמא משום ע"ז נאסר שפיר דהאיסור והשחיטה באים כאחד אבל לענין פסול אינו בר זביחה בזה בעינן שבשעת מעשה ממש לא יהי' בר זביחה וכאן בשעת שחיטה הוי בר זביחה וכשגמר נעשה אינו בר זביחה והרי כבר שור שחוט לפניך, לפ"ז זה דוקא כשלא התרו בו אבל אם התרו קודם מעשה וקבל עליו התראה תיכף אינו בר זביחה אף קודם שחיטה כיון דבע"ז מצטרפין מחשבה למעשה כיון דאמר שבודאי נעשה כן ומקבל על עצמו התראה בשלמא לענין שיהי' יהרג בעינן מעשה ממש ועל דיבור ומחשבה אינו נהרג אבל לענין אינו בר זביחה שהוא דבר התלוי בלב שאינו מאמין דשחיטה כיון שהדבר תלוי בלב לכך ע"י דיבור ומחשבה ג"כ נעשה אינו בר זביחה. מיהו אם לא הוי עושה אח"כ מעשה לא הוה נחשב מומר מכאן ואילך כיון דפירש ולא עשה מעשה י"ל דמסתמא מהדר קהדר ביה ממחשבתו הראשונה והיכי דלא עשה תחלה מעשה רק מחשבה ודיבור מחשבה מוציא מידי מחשבה וחוזר לכשרותו, וכן נמי אם לא התרו י"ל או דהוא שוגג או י"ל דהוא מילי דהשטאה כמו שקיי"ל בהמודה בלי אתם עידי דיכול לומר משטה אני לכך כל כה"ג כיון די"ל שדבריו הוי כפטומי מילי בעלמא לכך לא נקרא אינו בר זביחה ועדיין הוא כשר לגמרי ורק ע"י המעשה נפסל וכבר נקדם המעשה אבל בהתרו בו וקיבל התראה מוכח שלא הוי שוגג גם לא הוי השטאה כיון שקיבל עליו דברי העדים והוי כאומר אתם עידי לכך ע"י אמירה לבד נקרא אינו בר זביחה וכיון שלא שב ממחשבתו הראשונה ועשה אשר זמם ונעשה אינו בר זביחה משעת קבלת התראה לכך כבר בשעת שחיטה לא הוי בר זביחה ונעשה מומר באו"פ ובאותו מעשה כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטיב: תשובה לז באותו סעיף בהגה"ה מסור דינו כמומר וכו'. הנה בזה יש שני דיעות אם פסולה שחיטתו או לא והנה אירע מעשה כזה לידי בשוחט שנתוודע עליו שמסר פ"א והנה שאלתי בזה לחכם אחד והשיב להכשירו מתרי טעמי כמו שאבאר ולדעתי אין בדבריו ממש. והוא דהנה הטעם הראשון שלו דזה דומה למה דאמרינן בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דכ"א באה בפ"ע ומעידה מכח דמוקמינן לי' אחזקת כשרות לפענ"ד ז"א דהרי אדרבא קיי"ל בחו"מ סי' ל"ד בסעיף כ"ח דאם באה עדים והעידו על אחד שהוא כשר ושנים העידו עליו שהוא פסול הרי ספק פסול אף דתרי ותרי מדאורייתא מוקמינן אחזקה מ"מ הוי ספק דרבנן פסול מספק ועיין באו"ת שהעלה דגם ספיקא דפלוגתא הוי כתרי ותרי ופסול מדרבנן. וכן נלפענ"ד דבאמת יש להבין הטעם דמ"ש בשני כיתות המכחישות זא"ז דאמרינן דזו באה בפ"ע ומעידה ולא אמרינן דפסולה מדרבנן ובע"כ צ"ל טעמא דבשלמא תרי ותרי אם נפסול אותם אין כאן בירור שאנו פוסלין את הכשירים ויכול להיות שבאמת הם פסולין לכך אף שמן התורה הם כשירים מכח דמוקמינן על החזקה מ"מ אם החמירו יתכן להיות שכן האמת בזה החמירו רבנן אבל בשני כיתי עדים המכחישות זא"ז אם נימא לפסלן מדרבנן נצטרך לפסול שניהם וא"כ נפסול את כת שהם כשירים בודאי בזה לא החמירו רבנן בתקנתן (וכעין זה מצאתי, אח"כ בקה"ח סי' ל"ד בשם הגהת ט"ז בעל החכם צבי ייע"ש) לפסול כשירים ממש ג"כ, ונהי דלהיפוך אם אנו מכשירין את שניהם הרי אנו מכשירין פסולין ודאי זה לא איכפת לנו דהרי באמת מן התורה כשירים, כ"א בפ"ע להעיד ולכך אף שמדרבנן הוא ראוי לפסלו אין סברא לפסול אף כשירים ממש באמת רק ראוי לאוקמא אדאורייתא דכ"א כשירה בפ"ע ולא להחמיר לפסול שניהם. ועוד דלענין הכשר אין כלל בירור שאנו מכשירין את הפסולין דהרי אף בפסולין יתכן להיות שהעדות הזה שהעידו עליו הוי אמת, או גם פסול הרי יש לו תקנה בתשובה לכך אין בירור שאנו מכשירין את הפסולין אבל להיפוך אם נפסול את הכשירין אנו פוסלין כשירין ודאי דאף. דגם כשירים יתכן להיות שאח"כ יפסלו מ"מ כיון דכ"א יש לו חזקת כשרות יתכן יותר שנתלה שהפסולין עשו תשוב' ומעידין אמת משנתלה הכשירים חטאו ומעידין שקר לכך לא החמירו רבנן וא"כ בפלוגתת הפוסקים אם זה כשר או פסול לא שייך ה"ט וזה דומה ממש לפלוגתת דתרי ותרי. וכן לפמ"ש בס' הפלאה בכתובות טעם לחלק בין תרי ותרי לב' כיתות המכחישות זא"ז למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא א"כ בפלוגתת הפוסקים דומה ממש לתרי ותרי ייע"ש, מיהו לפמ"ש