טוב טעם ודעת נא

תשובה לד למדינת פולין לק"ק פולנאה הנקרא נאווי אלכסנדר להב"ד דשם. הנה ע"ד שאלתם שבוע העבר קבלתי מכתב השני הנכתב בח"י ר' זלמן הירש פירשטענבערג טרם בא מכתבם הראשון ואח"כ ביום ו' עש"ק קבלתי מכתבם הראשון והנה היות כי טרחתם פעמים מוכרח אני להשיב בקיצור. הנה ע"ד התקנה הנעשה ששו"ב אחד לא ישחוט בלי חבירו אין בתקנה זו כלום כי אף דנימא בזט"ה בצירוף הרב יכולין לעשות תקנה ומחויבים הכל לנהוג כן אך זה דוקא במה דלא הוי חשש איסור להשאר אבל מה דהוי חשש איסור שרבים נמנעים מלאכול משחיטת שו"ב אחד מכח דנראה להם לקל בזה אין ביד כולם להכריח היחידים הנמנעים משחיטתו להיות מוכרחין לאכול משחיטתו כי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי אפילו בעסקי ממון אם הוי ריוח להאי ופסידא לההוא לא מהני רק מדעת כולם כמ"ש ברמ"א בחו"מ סי' רל"א ומה שלשון הרמ"א שם סתרו אהדדי ישבתי בחידושינו מכבר ומכ"ש בדבר האיסור להם, שלא הוי בתקנתם כלום להיות מוכרחין בדבר האסור להם ומה גם אם היחידין מכירין שהתקנה היה בערמה כדי להכריחם לאכול דודאי אין בתקנתם כלום ולא מהני תקנות זט"ה רק אם עושין לפי תומם לתקנת העיר לא לכוין לקנתר. ובחיבורי שנות חיים לבסוף בקונטרס פרט ועוללת כתבנו עוד דזט"ה לא הוי רק בדורות הראשונים שנתמנו מן ישראל יושבי העיר אז כיון דכולם הסכימו עליהם הוי כאלו קבלו עליהם תחלה שכל מה שיעשו מחויבין לקיים ואין בידם אח"כ לחזור מתקנתם אבל בזמן הזה שכל טובי העיר נתמנו עפ"י ערכאות עכו"ם אין להם דין ז' טובי העיר. לכך מכל הלין טעמי ואף אם יחסר איזה טעם מ"מ טעם הראשון לבדו נמי כדאי ואין מחויבים לקיים תקנתם ויכול השוחט הכשר להם לשחוט בלי השני הפסול להם. ז"ז אין להאריך דברי ידידם הטרוד וחלוש כח וכו': תשובה לה לק"ק דאלינא להרב מו"ה יאקיל וויין ראב דיין דשם. הנה מכתבו קבלתי היום הזה והנני משיבו על אתר כי לית דין צריך בשש ואריכות והדבר פשוט בנידון השוחט ר' זעליג שהוא שותה שכור רק דאינו מגיע לשכרותו של לוט וימים ידברו כאלו פעמים שותה אקוויט א' מדה ביום. הנה ברור הדבר אצלי ששחיטתו אסורה כנבילה ויפה דיבר רו"מ כי לא כימים הראשונים אנחנו בזמן הזה הדור פרוץ ויראי שמים נתמעטו לכך מחיצה שנפרצה אומרים לו גדור. ובימים הראשונים הוי דעת המקילין בשכור בדיעבד מכח דאילו היה דורס היה אומר לנו כיון דלא הגיע לשכרותו של לוט אך בזמן הזה שהדור פרוץ אין לסמוך על אומדנא כזו. ובפרט דיש להכריע בין האוסרין אף בדיעבד והמתירין בדיעבד דפלוגתתם לא הוי רק אם שחט דרך מקרה אז סמכינן דבפעם זה לא דרס אבל להיות שוחט בעיר לשחוט הרבה זה ודאי שחיטתו אסורה שלא ימלט שלא יבא לידי דרסה שהרי הרב אומר כן שהרמ"א כתב שרגיל לבא לידי דרסה והרי קיי"ל דתולין במצוי אפילו להקל מכ"ש להחמיר ובפרט ליתן לו לכתחלה לשחוט ודאי אסור לדעת הרמ"א ואפשר אף המחבר לא כתב דשוחט לכתחלה רק ליחיד דרך ארעי ולא להיות שוחט דמתא ובפרט לשחוט גסות דבזה שכיח יותר לבא לידי דרסה ולהיות שוחט השור ומכה איש ומכשיל הרבים. לכך חדלו לכם מאכול משחיטתו אשר לא יחוש לדברינו יקוים בו מאמר הכתוב הבשר עודינו בין שניהם וגו' והשומע לדברינו ישכון בטח ויקוים בו שומע תוכחת חיים בקרב חכמים תלין כנפש הכותב וכו': והנה נשמט מלעיל דגם מה שאינו רוצה להראות סכינו להשוחט השני נראה שאין בו יראת שמים כי הירא שמים אדרבא להיות נהנה מזה להראות הסכין דאולי משגה הוא ומוטב שיכשר בשנים מבאחד ולקיים והייתם נקיים מה' ומישראל ולכך אם אינו רוצה להראות סכינו להשני הוי ריעותא גדולה ואף בעבור זה ראוי להעבירו ומכ"ש בהצטרף תרווייהו יחד דברי הנ"ל והנה מדי דברי בזה אזכיר מה שעלה בלבי דרך הערה בעלמא להסתפק בשכור שהגיע לשכרותו של לוט ושחיטתו אסורה אם מהני בזה אחרים רואין או לא דהנה לכאורה יש להביא ראי' לדעת האוסרים בדיעבד אפילו בלא הגיע לשל לוט במה דקשה למה לא מוקי הש"ס ברפ"ק דחולין המשנה בכך דהכל שוחטין אבל שכור לא ישחוט אף דלא הגיע לשכרותו של לוט ואם שחטו ואחרים רואין אותו שחיטתן כשירה ומזה מוכח לכאורה דאף אחרים רואין לא מהני אף דלא הגיע לשל לוט מיהו זה יש לדחות די"ל אדרבה דבלא הגיע לא בעינן אחרים עע"ג ובלא זה שחיטתן כשירה ומכ"ש די"ל כדעת המחבר ומותר לשחוט לכתחלה. אך קשה לאוקמא המשנה בהגיע לשכרותו של לוט דודאי שחיטתו אסורה ובאחרים רואין מותר מוכח דבהגיע לשל לוט לא מהני אחרים רואין ודו"ק. ואחר כתבי זה עיינתי בפמ"ג וגם הוא כתב כן בט"ז ובש"ך ביאר יותר דלצבור ודאי אסור וכוונתי לדעתו ואני בעזה"י ביארתי יותר בטעמים וכן ראיתי אח"כ בתב"ש שראוי להעבירו ייע"ש. ומכ"ש בזמן הזה דרבו המתפרצים כדברינו ממש. והנה מלשון התב"ש בהגיע לשכרותו של לוט שכ' דדינו כשוטה ומשמע דס"ל דעע"ג מהני ולדעתי אין נראה כן ושאני שוטה דאין ידיו כבידים עליו אבל בשכור דידיו כבידים ובפרט בהגיע לשל לוט ידיו כבידים ביותר. נראה דלא מהני אחרים עע"ג דודאי דרס דחזינן דמשכר. כנלפענ"ד נכון לדינא: תשובה לו בש"ע יו"ד סי' ב' סעיף ה' או לחלל שבת בפרהסיא יש להסתפק אם חילל יוה"כ בפרהסיא אם דינו כשבת ונעשה מומר לכל התורה או לא. ולכאורה מלשון המשנה דקתני אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו במיתה וכו' ואם איתא יש חילוק ביניהו שבזה נעשה מומר ובזה לא נעשה מומר. אלא ודאי שאף בזה נעשה מומר לכל התורה, אך באמת יש לעיין בזה דא"כ תקשה לפמ"ש בסי' ד' להוכיח כן דבהתרו בו ועבר התראה נעשה מומר באותו שחיטה א"כ תקשה לכאורה קושיא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין איך יפרשו משנה מפורשת במס' ב"ק דף ע"א דקתני שם גנב וטבח ביה"כ גנב וטבח בשבת לע"ז פטור וניהו דהש"ס מוקי התם כר"מ דס"ל לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי'. מ"מ ממ"נ האיך מיירי אי בהתרו בו א"כ אף ביוה"כ מיפטר נהי דלוקה ומשלם אית לי' מ"מ הרי דעת התוס' כמ"ש לעיל ביו"ד סי' ד' ע"ש בהוכחה ברורה דבהתרו נעשה מומר באותה שחיטה וא"כ הוי שחיטתו נבילה והוי כנתנבלה בידו ואי מיירי בלא התרו בי' אף בטבח בשבת חייב כיון די"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין אלא ודאי יהי' מוכח דבשחיטת יוה"כ לא יהי' נעשה מומר ואינו כשבת ומיהו לשיטת רוב הפוסקים דבשבת לא הוי מומר רק אם עובר בפרהסיא א"ש וי"ל ששחט שלא בפרהסיא דלא הוי מומר. מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו שלא בפרהסיא [והיינו כמ"ש הכו"פ שהבאתי לקמן דלא בעינן עשרה רק בהתרו בו הוי פרהסיא א"ש אי מיירי בהתרו בו הוי פרהסיא ונעשה מומר ודו"ק] הוי מומר במחלל שבת תקשה ובע"כ יהי' מוכח לשיטת הרמב"ם דביוה"כ לא נעשה מומר מיהו לפמ"ש (לעיל) בחידושי ליו"ד סי' יו"ד בישוב דברי הרמב"ם מקושיות הכו"פ דהיכי דבאמת שחט שחיטה מעליא רק מכח מומר נפסלה וכיון דהוא צוה לו בעצמו לעשות כן לא נפטר הגנב מחיוב בד' וה' ייע"ש, א"כ א"ש דכ"ש דשחט הוא בעצמו אותה דדוקא בנתנבלה ממילא שלא בפשיעתו או שלא שחטו באמת כלל בהא מיפטר אבל כששחט באמת מצד השחיטה עצמה הוי שחיטה מעליא וע"י מעשיו נעשה נבילה בזדון לבו לא יופטר מד' וה' עיי"ש וליכא ראי' מהא. והנה דעת כמה פוסקים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר בין בשבת בין בע"ז ולכאורה קשה לי מנ"ל דבע"ז הוי כן הרי עיקר הוכחה הוא מהשוחט בשבת דשחיטתו כשירה י"ל דוקא בשבת כיון דבעינן בפרהסיא דוקא ובלא"ה לא הוי מומר י"ל דבאותה שחיטה כ"ז שלא גמר השחיטה אם הי' מושך יד ממנו לא הי' חייב עוד דהוי מקלקל ממש דכבר נפסלה בשחיטה א"כ כל שלא גמר השחיטה ליכא בירור להרואים שמחלל שבת ודומה קצת למה דקיי"ל לכמה פוסקים בגזלן שעשה תשובה שלא נכשר עד שנודע לב"ד שעשה תשובה כן י"ל נמי כאן להיפוך שלא נעשה מומר עד שנודע להרואים שמחלל שבת וכ"ז שלא שחט כולה בהכשר ליכא ידיעה בהרואים לכך אותה שחיטה כשירה דאימתי נתברר להרואים כן והוי פרהסיא אחר ששחט אז נתפרסם להם ונעשה מומר ואז כבר נשחט אבל בע"ז שהוי מומר אפילו בצינעא א"כ אין פסולו תלוי בידיעת אחרים רק בהמעשה עצמו י"ל דבאותו שחיטה נעשה מומר שגמר המעשה ופסולו באין יחד. ואף די"ל שבאמת שני תירוצים הוא בפוסקים דחד תירוץ הוא דבאותה שחיטה לא הוי מומר וחד תירוץ משום דבעינן בפרהסיא א"כ לאותו תירוץ דלאותה שחיטה לא ס"ל הך תירוץ דפרהסיא לפ"ז יהיה מוכח דאף לע"ז לא נעשה מומר באותה שחיטה, אך י"ל דבאמת גם התוס' בתירוץ הזה ס"ל דדוקא בפרהסיא נעשה מומר ורק דלא הוו ניחא להו דסתמא דמתניתין