טוב טעם ודעת נ

דהבועל הי' עמה ביחוד אבל בלא אתחזק טומאה כלל י"ל דמהני חזקה ג"כ ולכך בנמצא דלא אתחזק שרץ כלל אזלינן בתר רובא כיון דגם החזקה הי' מהני. והנה גם זה יפה כתב רו"מ דמהתם אין ראי' מצפרדע דהוי רובא דאיתא קמן וע"ז לא שאל הש"ס בחולין רק על רובא דליתא קמן לזה י"ל דזה לא מהני בטומאה. ומ"ש ראי' מיו"ד סי' שע"ד סעיף ג' בהג"ה בזה דבר תמוה אמר דאטו טומאת כהן מה שמותר לטמאות או אסור שייך לדין טומאה זה אינו דזה הוי רק כשאר אסורין והוי בכלל אסורין ואינו כדין ספק טומאה ותדע דהרי אינו מחלק בזה בין נמצא ברה"י או ברה"ר דזה הוי דין איסורין. ועוד ממה מביא ראי' אם מרוב ישראל הרי זה הוי לחומרא ואם הרוב נכרים הרי התם הכונה שאינו מחויב לקברו וחיוב לקבור מת מצוה ודאי הוי כשאר איסורין ולכך אזלינן בתר רובא אם חייב לקברו עד שאני תמה על ראייתו מה שלא הרגיש בזה רו"מ. ובנידון אשר שאל באווזות שנטרפו מכח נקיבת הוושטין איך מוכרין לנכרים הרי הוי איסור למכור הבני מעים לנכרים והנה האריך רו"מ קצת בהתירים חדשים אשר אין נוחין לי להורות בזה הלכה למעשה וכבר כתב רו"מ שכבר הרגיש בזה בעל ח"ס ביו"ד וברית אברהם. והנה לדעתי הי' נראה בפשיטות כיון דאם יכול הנכרי לעשות כן בעצמו ליכא לפני עור ואין איסור רק מדרבנן וא"כ בזה כיון דרוב נקיבת הוושטין אינו טריפה ודאי רק ספק וא"כ הוי ספק דרבנן ובספק מותר למכור לנכרים ולא שייך בזה לומר אין עושין ספק דרבנן לכתחלה כיון דכבר נזדמנו לו ואם נאסור לו למכרם יהי' לו הפסד ולכך אין זה לכתחלה לכך מותר למכרם. והיותר נראה כי הנה דעת הרמב"ם דספק תורה מן התורה לקולא ולכך נהי דדעת הרוב הפוסקים דהוי מן התורה היינו בישראל אבל בב"נ נהי במה שהם נמי אסורין היינו בודאי ולא בספק וטעמא נראה חדא דבישראל הוי הלמ"מ דספיקא אסורא או אפשר לומר דבישראל ילפינן מכל חלב לרבות ספיקא כמ"ש ביומא דף פ"א דכל חלב לרבות כוי וח"ש והכוונה במה דקאמר ביומא איצטרך קרא לאתויי ספיקא היינו דבחלב כיון דהוי ספק כרת מוכח מאשם תלוי דספיקא אסורא ולכך לא אצטרך קרא לאתויי ספיקא ולו' אם אינו ענין לחלב יהי' לשאר אסורין לא ניחא להש"ס לומר כן וטפי מסתבר לומר דהוי אסמכתא אבל ר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה בע"כ ס"ל דאינו אסמכתא ובע"כ דס"ל דהכונה דגם ספיקא אצטריך קרא לאסור והיינו באם אינו ענין לחלב הוי לשאר אסורין קמ"ל דגם בשאר אסורין ספיקא לחומרא מן התורה ומיושב קושיות הפר"ח על הרמב"ם ובחידושינו ישבנו בענינים אחרים בעזה"י, ועכ"פ לפ"ז בישראל ילפינן מכל חלב דאף ספיקא אסורה אבל בב"נ דליכא קרא אינו אסור רק ודאי לא ספיקא ולכך ספק טריפה בשחיטה וכדומה מותר למכרו לנכרי. ועוד אסביר יותר הדבר בעזה"י דבישראל כיון דבשוגג נמי הוי חוטא ויש דבעי קרבן לכך אף ספיקא אסורה דדלמא הוי טריפה דאף דהוא לא ידע לו יהא דהוי שוגג נמי עושה עברה אבל בנכרי כיון דדעת הרמב"ם בעשירי מה' מלכים דב"נ בשוגג אינו חוטא לכך אף ספק מותר לו לכך מותר למכור לו ספק נבילה, ועוד נראה דהנה ראיתי במכתב רו"מ שמצדד להקל מכח דבני מעים אוכליהן לאו בר אינש ואינו קונה לאכילה וכבר עיינתי בח"ס שכתב כן ודבריכם תמוהים דהרי יש בעוף קורקבן וכבד וכדומה התלוים בקנה וושט וזה הוי בודאי בכלל אכילה וחז"ל לא אמרו רק בבני מעים ובפרט הח"ס מיירי אף בבהמה והרי יש שם הריאה וגם הלב והכבד גם השומן הוי בבני מעים והם ודאי חשובין לאכילה ולכך במח"כ של הח"ס שגג בזה ולכך נראה דודאי למכור לו הבני מעים לבד מכ"ש הני דברי' שזכרתי ודאי אסור למכור להן דמן הסתם קונה אותם לאכילה אבל במוכר בר אווזא בזה כיון דהוי רק בהבלעה בזה שפיר י"ל דהנכרי אינו מכוון רק לגוף האווזא ולא למה שבתוכה בזה י"ל שפיר דאינו קונה אותו לאכילה לכך מותר למכור לו בהבלעה. והנה בהנ"ל הי' נראה לי ליישב מה דקשה לי במה דפריך הש"ס בפ"ב דפסחים לר"א הרי אמ"ה ותניא מנין לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דכתיב ולפני עור כו' הא לכלבים שרי וכו' מה פריך דלמא גם לכלבים אסור ומה דנקטה הלאו דלפני עור לומר דעובר בב' לאוין כעין דאמרינן בכמה דוכתא לעבור עליו בב' לאוין וא"ל דהוי קשה לו דא"כ ליתני דעובר אף בלפני עור זה אינו דבשביל נזיר לא הוי מצי למיתני כן ולעולם הכונה לעבור עליו בב' לאוין. ולפי הנ"ל א"ש ודאי היכי דלא הוי מקום לטעות י"ל דהכונה לעבור בב' לאוין אך כאן הנה בשביל איסור הנאה אף ספק אמ"ה אסור ליתן לנכרי' וכן בהבלעה נמי אסורה אבל בשביל לפני עור מותר ספק אבר מן החי אז בהבלעה וכיון דאיכא למטעי קולא מזה לא הוי לי' לאשמעינן הלאו דלפני עור וא"ש. והנה עכ"פ מצד היתרים הנ' נראה להקל בזה אך זה רק בספק אמ"ה אבל בודאי אבר מן החי אין להקל מכח טעם השני דאף בהבלעה דזה אני כותב רק לסניף ויותר אין להאריך דברי ידידו: תשובה לג למדינת פולין לק"ק זאלישיץ להרבנים המופלגים החריפים היראים ושלימים ב"ד צדק שם ובתוכם הרבנים המופלגים הגבירים ה"י. הנה מכתבם קבלתי ועד היום לא הייתי בקו בריאה להיות לי כח להשיב עד הנה. והנה ע"ד שאלתם בשו"ב שנתן ת"כ להפאכטרי"ס שלא ישחוט בלי רשיון מהם ונתברר שעבר על ת"כ שלו ושחט בהכפרים בלי רשיון מהפאכטרי"ס והנה רו"מ הקשה לשאול ממני כי במדינתינו בעירות הקרובים עלינו איני מתערב בדיני השוחטים כי בעו"ה בזמן הזה יד זדים גוברת וכל הדובר שקר ידו על העליונה לכך עת לחשות אך אתם כיון דאתם רחוקים ממדינה אחרת מוכרח אני להשיב לכם. הנה מה שרצה רו"מ לומר דהשבועה הוי באונס שהי' ירא שידחוהו מפרנסתו הנה ח"ו לומר זה הוי אונס, דאונס הוי רק אם רצו להורגו או ליטול ממונו מה דכבר הוי שלו אבל אם הוי רק מכח מניעת הריוח שיהיו מונעים אותו מהרוחה אין זה אונס וזה הוי כאונס דאתי מנפשי' המבואר בחו"מ סי' ר"ה וח"ו לדמה זה לאונס. ומה שדימה דין זה לדין קהל שפסלו שחיטת הכל. הנה הגוף דין קהל שפסלו שחיטת הכל תמהו האחרונים ועיין בחבורי קנאת סופרים הנדפס כעת בלבוב ה' יזכיני לראות גמרו במהרה ושם בסי' נ"ח ישבתי דברי הרא"ש על נכון. אך נידון דידן אינו דומה לדין הרא"ש דשם מיירי ששחט לזה דאסרו שחיטתו ורצה להאכילם דבר שאסרו על נפשם אבל בזה בני העיר או הפאכטרי"ס אסרו על נפשם שחיטתו אבל הוא לא שחט להם רק לבני הכפרים ובני הכפרים לא אסרו על נפשם שחיטתו וזה אינו ידוע אם יקנו מהם הפאכטרי"ס להביא העירה אם לא ועכ"פ אף אם דרכם בכך אין זה ברור ומה להשוחט בכך הוא שוחט להכפרים מה לו להשו"ב לאיזה אנשים שמכרו אח"כ אנשי הכפרים, גם בלא"ה הפאכטרי"ס אינו כל הקהל או רובם בודאי אם מקצת אנשים אסרו על נפשם שחיטת השו"ב והוא שחט להם אינו כחשוד לאו"ד כיון דהם רק יחידים ובטלה דעתן ואין להם כח לאסרו לעשות שחיטתו כנבילה. גם זה יפה כתבו מעלתכם דדין קהל שפסלו שחיטת הכל הוי רק אם פסלו בפירוש אבל כאן לא פסלו בפירוש רק שנתן ת"כ שלא ישחוט בלי רצונם אין זה בכלל קהל שפסלו שחיטת הכל ולכך הנה מדינא הי' מקום להכשירו אבל אעפ"כ אני איני נמנה עמכם להצטרף להכשירו כי הנה לא כימים הראשונים אנחנו ולהחזיר להשוחט לאומנתו תלוי בענין הזמן. והנה אתם חוששים לאשתו וטפלו התלוים בו ואני חושש להרבה אנשים שיאכלו משחיטתו אנשים ונשים וטף שלא יכשלו בשוגג באכילת איסור ומה לנו לאשה ובני' התלויין בי' הנה דמם מידו יבוקש שהי' לו להיות ירא שמים ולעשות כמשפט התורה ואנחנו נקיים. כי הנה בימים הראשונים שהי' הרוב העולם יראי שמים ומבקשים האמת היה מקום להקל בשו"ב ע"י תשובה וקבלת ד"ח אף שיתכן דעושה כן מכח פרנסתו מ"מ בודאי יהי' על השוחט מורא בשר ודם אולי ימצאו עוד בו רעה ולא יהי' לו עזר להועיל לא כן עתה כי בעו"ה פשעה הארץ ה' הטוב יכפר וכל שוחט קל שבקלים מוצא לו עוזרים הוא משפחתו ושאר אנשים היודעים לו ורבו אוהבי שקר ומחזיקים ידי שקר, לכך בימים הללו אין לשו"ב שום מורא בשר ודם כי בטוח בעוזריו וכמה דרכים ימצאו לו לעזרה לכך בזמן הזה צריך לראות שיהיה השו"ב ירא ה' מרבים יותר מכל אשר היו לפנינו ובאיזה דבר קל יהי' מה שיהי' ראוי לדחותו מאומנתו, ועיין סמיכת קצת לזה בח"י ה' פסח סי' תמ"ח דכ' דבזמן הזה לא שייך מומר לתאבון דכולם עוברי להכעיס נינהו וכו' כן אנכי במילתא בזה. ואמשול לכם משל הנה בדין הש"ע החשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה ומותר לאכול משחיטתו ואמרו נא בזה"ז אם גנב ישחוט בהמה או עוף אף שיודע הל' שחיטה אם יאכלו ממנו ודאי אינו כי הכל יודעים דגנבים בזמן הזה חשודים על כל התורה כן ה"נ השוחט בזמן הזה אם חשוד על איזה קלות שיהי' אם אינו ירא ה' מרבים יותר ממה שהי' בדורות הראשונים אין לאכול משחיטתו לכך לדעתי ראוי לאסרו ואתם מה שתרצו עשו. יותר אין להאריך דברי ידידכם המדבר באמת ובלב תמים וכו':