טוב טעם ודעת מט

מהני מן התורה רק מדרבנן לא מהני ומיהו י"ל לכ"ע מהני מן התורה רק אם הס"ס בחד גוף עדיף מרוב ואם בשני גופין אז הוי רק כרוב ואם רוב מהני גם בשני גופין מהני ס"ס ואם רוב לא מהני גם ס"ס בשני גופין לא מהני אבל לומר דכאן לא נודעו ב' הספיקות יחד זה א"א לומר דהרי בכאן הוי תמיד ב' הספיקות יחד על כל אדם אם הוא טריפה או לא ולחשב יחד ודו"ק: תשובה לא אעתיק מ"ש איזה הערה בפ"ק דחולין להרב מו"ה אהרן שמואל אב"ד ד"ק קאטא באונגארין הנה ע"ד אשר העיר על קושיות התוס' פ"ק דחולין דף י"א דמה ראי' ממכה אביו ואמו די"ל דמוקמינן האם בחזקת צדיקת והקשה רו"מ הרי להבן יש להיפוך חזקה שלא יעבור על איסור להכות את אביו. הנה גברא חזינא ותיובתא לא חזינן כי מלבד מה שכתב בעצמו דהרי איתרע חזקתו דלהכות לאחר נמי נקרא רשע אך בלא זה אינו התחלה לקושיתו דאטו הבן יודע שאינו אביו הרי הבן אינו יודע זה א"כ אף אם לא אזלינן בתר רובא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ הוי ספק אביו נמי לא הוי לי' להכותו כיון דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה ואף להרמב"ם בספק כרת מודה לכמה דעות וכ"ש בספק מיתות ב"ד ועוד אף אם הוי לקולא מן התורה עכ"פ הבן חייב בכבוד אמו ואיך יחזיק את אמו לזונה לומר דלאו אביו הוא כבר עבר על כבוד אמו וחייב מיתה, גם בל"ז א"ש דהש"ס שפיר מוכיח דאזלינן בתר רובא דבלא"ה הרי מתחלת לידת הבן הוי ספק זה דלמא לאו אביו והוי ספק זה מתחלה, והתוס' שפיר הקשה דנאמר דנוקמא האם בחזקת צדיקת ואז חזקה זו הוי תיכף בלידת הבן אבל חזקה דהבן לא יכה את אביו לא נולד רק בשעת הכאה והרי חזקה של האם נולד תחלה וכיון דכבר הוחזק הוי כודאי ולא מהני חזקה שנולד אח"כ לסתרו כעין שכ' הרמב"ם בפ' ט"ו מה' סנהדרין וכמה דוכתא, ובזה אזיל לי' קושיתו נמי מדברי הצל"ח בפסחים דחזקה שפטור מעונש מיושב נמי בזה דחזקת אינו טרפה נולד תחלה א"ש. ומה שהקשה למה לא הביא ראי' הש"ס מפ' קדושים מאיש אשר ישכב את אשת אביו דהוי בסקילה ודלמא לאו אביו הוא והוי רק איסור א"א והוי בחנק הנה מה זה קושיא הרי הש"ס מביא ראי' ממכה אביו ואמו הנאמר מקודם בפ' משפטים ומה לי זה או זה. ומ"ש אח"כ דהרי הוי ממיתה למיתה ולא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב אך זה הוי קושיות הגאון מהר"ץ מה"ש ומה לי זה או זה. הנה בקושיות הגאון הנ"ל כמה שנים כתבנו ליישב זה דרך פלפול נכון בעזה"י אך זה כמה שנים ונשכח ממני מקומו. והנה כעת דברי תירוץ העולם לא ניחא לי וגם תירוץ של רו"מ לא ניחא לי לפרש המקראות רק בדרך דחוק ואמצעות ובפרט למ"ש חז"ל דאפרים מקשאה אמר בשם ר"מ דתמר בתו של שם היתה שהיא בת כהן ולכך אמר יהודא הוציאוה ותשרף א"כ מוכח בת כהן סתם נמי חייבת שריפה. אבל לדעתי כעת נראה דאין התחלה לקושיא זו וזה"ל התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב ותירץ דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותן שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותן שהרגו בודאי אלא דהוי ספק אם טרפה הוי או שלם הוי עכ"ל לענינינו וכוונתם הוי כך דבנסקלין בנשרפין דכל חד הוי עבור עבירה אחרת וא"כ לחייב את הספק מכח שמא הוא מן הנשרפין והיינו דשמא עשה הוא עבירה זו שנתחייב שריפה בזה כיון דהוי ספק אם עשה עבירה זו ואולי זכאי הוא מעבירה זו לגמרי, בזה לא אזלינן בתר רובא כיון דאפשר דלא עשה מעשה זו כלל אבל היכי דעשה מעשה זו רק דהוי ספק אי מתחייב עליו מיתה או לא בזה אזלינן בתר רובא היינו ראיית הש"ס בפ"ק דחולין וא"כ מה קושיא משריפת בת כהן או מבא על אשת אביו כיון דעכ"פ הבת או הוא עשה מעשה זו רק דהוי ספק אם חייב עליו מיתה חמורה או קלה בזה כיון דעכ"פ עשה מעשה זו אזלינן בתר רובא והרי הוי ק"ו מה אם הוי ספק אולי הוי טריפה דפטור לגמרי בטריפה מ"מ כיון דעכ"פ עשה מעשה זו אזלינן בתר רובא מכ"ש בזה דאף אם אינו אביו חייב מיתה רק דהוי ספק באיזה מיתה דאזלינן בתר רובא וק"ו וז"ב ואמת עד שאני תמה על הגאון הנ"ל על העולם שהרעישו בקושיא זו ולא הבינו כוונת התוס' על בורים: ובדרך פלפול קצת הי' נראה לומר דהנה קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ונהי דספק נפשות להקל היינו אם הוי ספק שמא יהי' פטור לגמרי אבל היכי דהוי חייב מיתה רק ספק באיזה מיתה זה אינו ספק נפשות וגרע מחיי שעה דהתם עכ"פ יחי' שעה אחת משא"כ אם ימות מיד רק באיזה מיתה זה אינו ספק נפשות לכך ראוי לומר ספיקא לחומרא א"כ נהי דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא מספיקא נמי ראוי לחייבו בחמורה רק התם שפיר כתבו התוס' דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא דהתם כיון דהוי ודאי נסקלין ג"כ א"כ בשלמא אם נלך בתר רובא א"כ הנסקלין יהיו בטלין ברוב הנשרפין ולכך אף אם שרף גם הנסקלין לאו איסורא עביד כיון דהרוב הוי נשרפין אבל כיון דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא א"כ הוו שקולין והוי בכל חד ספיקא ואם נאמר דספיקא לחומרא יצטרך לשרוף גם הנסקלין וא"כ יעשה איסור להיפוך דהנסקלין אסור לשרוף וכיון דבין כך ובין כך הוי ספק איסור שוא"ת עדיף כמו דאמרינן בעירובין בדם מתן ארבע שנתערב במתן אחת דר"י אומר וקיי"ל כוותיה ינתנו במתן אחת כדי להיות שוא"ת ייע"ש כן ה"נ בזה משא"כ בבת כהן או בבא על אשת אביו כיון דהוי רק אחת או אחד בזה נהי דלא אזלינן בתר רובא ספיקא דאורייתא לחומרא נמי חייב שריפה מספק וא"ש בעזה"י. ומה שהקשה עוד על דברי התוס' בפ"ק דחולין דהקשו דנלמד דאזלינן בתר רובא מחזקה כיון דחזקה מהני ורובא עדיף וע"ז הקשה אי מתורת ק"ו הרי נימא דיו לבא מן הדין וכו'. וא"כ הרי ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא וברוב הוי טהור ואי מכח דיו יהי' טמא עכת"ד הנה בעניי לא ידעתי מי הגיד לו דברוב הוי ברה"י טהור הרי קיי"ל אפילו כל ספיקות שאתה מרבה ברה"י טמא והרי ס"ס דלדעת כמה עדיף מרוב ואף לאינך עכ"פ הוי כמו רוב ולמה לא יועיל ומוכח דגם רוב לא מהני ברה"י ואף לפי דעתו דרוב מהני הנה י"ל דבטומאה לא הוי ספק כלל דמהני רוב כיון דטומאה קיי"ל דאפילו ספיקא מהני ברה"ר דאפילו ספיקא טהור נהי דברה"י החמירה התורה בספיקא עכ"פ ברוב ראוי להיות טהור לכך בטומאה מסברא דרוב מהני ועיקר שאלת הש"ס מנ"ל דאזלינן בתר רובא הוי באסורין ושפיר הקשה התוס' דבאסורין נילף מק"ו מחזקה. והדבר מוכרח כמו שכ' דאל"כ תקשה קושיתינו שהקשינו זה כמה שנים דלפי מ"ש בכמה דוכתא דטומאה ואיסורין לא ילפינן זה מזה וא"כ נהי דהש"ס למד מכמה למודים דאזלינן בתר רובא אכתי דלמא באסורין אבל בטומאה מנ"ל דאזלינן בתר רובא ובע"כ כמ"ש כאן דבטומאה מסברא ידעינן דאזלינן בתר רובא. כנ"ל אך זה הקשינו בילדותי דמה הקשו דנילף מק"ו מחזקה הרי קיי"ל אין מזהירין מן הדין ואם נלמד רק מק"ו לא יהי' אפשר ללקות או לענוש על כך אבל אם ילפינן מקרא שפיר דעונשין על הרוב וזה צ"ע כעת אולי בספרים שנתחדשו הרגישו בכך בזה יודיעני יותר אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה לב חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו הנה מכתבו קבלתי היום יום א' וארא שנת תרכ"א ותיכף בלילה פניתי להשיבו בעזה"י הנה תיכף היום כתבתי ללבוב למהר לשלוח לו הספרים ולשלם בלבוב דמי הב"ד מן הסתם כן יעשו ואי"ה כשיבואו לידו יודיעני ותתענג נפשי כי כל חפצי הוא שייעיינו בדברינו המועטים חכמים ונבונים אולי ימצאו בהם דבר טוב ויברכו גם אותי. והנה מה שהקשה על דברינו שכתבתי לו דמנ"ל דבטומאה אזלינן בתר רובא ותמה עלי דהוא ש"ס מפורש בנדה דף י"ח בט' צפרדעים וכו'. הנה אין כאן תמיה כלל ואין ראי' כלל מנדה דמה דאמר שם ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי התם הוי לחומרא ולא לקולא ואני לקולא כתבתי דמנ"ל דאזלינן בטומאה ברה"י בתר רובא והרי יפה הקשיתי ואם כמה ספיקות לא מהני רשות היחיד והרי ס"ס לכמה פוסקים עדיף מרוב ואף הסוברים דאין עדיף מרוב עכ"פ לא גרע מרוב ואם הי' מועיל רוב הי' מועיל ס"ס. וממה דקאמר בט' צפרדעים בנמצא הלך אחר הרוב הנה הן אמת דרש"י פירש שם דהכונה אם היו ט' צפרדעים משמע דקאי על רה"י אבל התוס' אין מוכרח כן לסבור כרש"י רק שהם מפרשים דקאי רק על הרה"ר דס' טהור ובנמצא והי' ט' שרצים טמא ולעולם לקולא אין הולכים אחר הרוב כדמוכח מס"ס. והנה אף אם נאמר כפרש"י בנדה נראה דאין ראי' די"ל דמה דברה"י ספיקא טמא ולא מהני חזקה היינו רק אם הוחזק שם טומאה רק זה הוי ספק נגע ספק לא נגע וכדומה שהוחזק טומאה באיזה שדה ולא ידע אם הלך בשדה זו או בזו דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות דהוי אתחזק איסורא אבל בלא אתחזק טומאה כלל י"ל דשפיר אזלינן גם בטומאה בתר חזקה ג"כ ולכך מהני רוב ג"כ והרי עיקר הראי' דספק טומאה ברה"י טמא הוי מסוטה והתם אתחזק איסורא