טוב טעם ודעת מח

תשובה כט לק"ק בוטשאטש להחריף מו"ה וואלף פארילע ולהרבני המופלג מו"ה יצחק להרב מו"ה ישראל ליב נ"י. הנה מכתבם קבלתי ואם אמנם מאז אין דרכי להשיב לקהילתכם עבור שעשו להם מסכה ובנו אשרה וכו'. אך היות כי שאלתם עתה הוא דבר קטן הנני משיבם הנה ע"ד שאלתם על השו"ב שנתן כתב לשני השו"ב שלא ישחוט במקומם וכעת רוצה להיות שו"ב במקום השוחט הנ' שלא נתן לו הכתב כלל ובגוף הכתב לא הוי כתב ידו רק שחתם למטה וכעת בני העיר בוחרים בו להיות במקום השלישי. והנה הדבר פשוט שמותר לו להיות שו"ב בלי חשש ופקפוק כלל. אחד כבר ראו בעצמם ההיתר כיון דלא כתב בכתב ידו רק חתם למטה אין זה בכלל קבלת שבועה וחרם כאשר כתבתי בחבורי ומצאתי כן גם בנוב"י ואף דאח"כ ראיתי בתשובת ברית אברהם שחולק בזה יעיינו בחבורי החדש בק"א בקונטרס פרט ועוללות שהראיתי בעזה"י דאין ראיית ברית אברהם כלום והדין כמ"ש הנב"י דאין בחתימה כלום והיינו הך דאם הוי מועיל בשבועה וחרם לשון עבר והודאה הוי מועיל גם חתימה דהוי כהודאה אבל כיון דהודאה בלשון עבר לא מהני בשבועה וחרם גם חתימה לא מהני דחתימה הוי רק כהודאה. ובפרט די"ל דחתימה גרע מלשון עבר ואף הברית אברהם יודה בזה. מלבד זה כיון שרו"מ אומר שתנאי הי' לו עמהם שנגד השלישי לא יומחה לו ודאי נאמן לומר זה ודוקא בשט"ח דהוי הפקעת ממון אינו נאמן לומר תנאי היו דברינו אבל לידי שבועה וחרם דהאיסור נוגע רק לו כל אדם נאמן על עצמו. ותדע דהרי בשבועה וחרם אמרה התורה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו ומשמע דאפילו אחרים יכולין לסמוך על היתר זה ואף אם הדיר את חבירו מהני לו התרה ואיך נאמן דלמא משקר ואינו מתחרט או אין לו פתח. בע"כ דהתורה נתנה לו נאמנות ע"ז א"כ ה"נ נאמן לומר תנאי הי' עמהם דהרי הרשב"א הביאו בהחו"מ סי' ל"ד דכ' רק דאם עבר על השבועה אינו נאמן לומר שוגג הייתי משמע הא תנאי הי' דברינו נאמן ובפרט קודם שעבר ודאי נאמן. ועוד נראה לי בלי טעם החתימה ובלי טעם תנאי הי' יכול להיות שו"ב במקום הג' כיון דבכל שבועה אזלינן בתר אומדנא וכפי הענין דנשבע עליו כמ"ש בסי' רי"ח א"כ ה"נ כיון דנראה דמן השלישי שהי' חולה לא קיבל הודאה רק משנים האחרים א"כ לא הוי שבועתו רק נגדם לא נגד השלישי ולא הוי כוונתם רק שלא יזיק להם מפרנסתם אבל לא נגד השלישי דמה יזיק להם אם זה יהי', או יהי' אחר, ולומר שאם לא יהי' הוא לא יקבלו עוד אחר אינו מוכח מן הכתב שיעלה זה על דעתם ובמה שאין בידם רק ביד בני העיר אם ירצו יקבלו אחר. ועוד אף אם הוי דעתו גם נגד הג' מ"מ כיון דמת מותר להיות במקומו דאף אם ח"ו הי' מת אחד מאלו הנשארים היה מותר להיות במקומו כי לא נדר רק בחייו שלא לדחותו מפרנסתו ולא אחר מיתה מכ"ש נגד הג' שיכול להיות במקומו. מכל הנ"ל אם בני העיר בחרו בו יכולין לאכול ממנו שופרי שופרי בלי חשש ופקפוק כלל ויותר אין פנאי להאריך בפרט במה שאין הנושא סובל. דברי ידידו וכו' תשובה ל הנה נתחדש לנו איזה הערות בעזה"י בפ"ק דחולין אעתיקנו כאן בעזה"י גרסינן בחולין דף י"א בסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא וכו' ופריך שם ודלמא משום אבוד נשמה דהאי נינוולי' וכו' והנה הוא תמיה דהרי אדרבא אם לא ננוולו לא. נהרגנו להרוצח מכח ספק, והנה לולי פירש"י היה נראה לפרש דהכונה בשביל אבוד נשמה של הנהרג כיון שזה אבוד נשמתו ניחא ליה דננוויל כדי לנקום מן הרוצח אך לשון דהאי הנאמר בש"ס לא משמע כן דמשמע דקאי על אחר לא אמאן דמנוויל גם לשון רש"י אינו מורה כן. ולכאורה הי' נראה לי עוד הכוונה דנהי דבדיני אדם יפטור מכח ספק מ"מ בדיני שמים יהי' חייב אם באמת אינו טרפה א"כ טוב לו יותר להיות מקטיל בעוה"ז כדי להיות נפטר בעוה"ב וכעין שכ' המהרש"א דלכך אין מזהירין מן הדין מכח די"ל מה דחמיר אין עונשו בעוה"ז רק לעוה"ב דהוי חמיר עונשו והוי א"ש מה דקאמר הש"ס לשון איבוד נשמה והו"ל לומר איבוד גופו או משום חייו דהאי אך לפי הנ"ל יהי' א"ש לשון נשמה דהיינו בעוה"ב אך לשון רש"י אינו מורה כן. וכן רציתי לומר דהכונה דאף אם יפטור מן הדין מ"מ הגואל הדם מותר להרגו דלא גרע מהורג בשוגג ומצאו חוץ לעיר מקלטו כן, ה"נ הכונה משום איבוד נשמה דהאי שלא יהרגנו הגואל הדם לנוולו ואז אם יהרגנו הגואל הדם לנוולו להרוצח ג"כ ואם הנהרג ראשון היה טרפה והרוצח לא יהי' טריפה יהיה נהרג גואל הדם עליו ושוב הגיד לי דבספר אחד נקרא פקודי המלך הביאו בשם הגאון המפורסם מו"ה משולם זלה"ה ות"ל כוונתי לדעתו בזה אך גם בזה מ"ש רש"י דלא לימות והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה לא משמע כן דהרי זה בב"ד משתעי וגם ממ"ש דלא לימות ולא כתב שלא יהרגנו הגואל הדם לא משמע לפרש כן. ומה שהיה נראה לי לפרש בזה בעזה"י לכאורה היה נראה כך דהנה לכאורה אין ראיות הש"ס ראי' די"ל דנהי דלא אזלינן בתר רובא מ"מ י"ל דעכ"פ רגל"ד הוי דאינו טרפה א"כ י"ל הרי חזינן בסוטה דעשתה התורה ספק כודאי א"כ י"ל ה"נ כיון דעכ"פ הוי רגל"ד עשתה התורה ספק כודאי וקטלינן לי' מיהו בסוטה נהי דעשתה התורה ספק כודאי מ"מ לא לחלוטין רק דא"א לברר אבל היכי דאפשר לברר ע"י השקאות מי סוטה מבררינן א"כ ה"נ נהי דעשתה התורה ספק כודאי מ"מ כל דאפשר לברר מחויבין לברר וז"ש וכ"ת דהתורה עשתה ספק כודאי לכך קטלינן לי' ואף דבספק כודאי מ"מ היכי דאפשר לברר מבררינן דלמא ה"נ משום אבוד נשמה דהאי ננוולי' והא יש חשש דלמא במקום סייף נקב הוא א"כ כיון דא"א לברר כלל לא עשתה התורה ספק כודאי והתורה לא עשתה ספק כודאי רק לברר ואף שלפעמים אי אפשר לברר לא פלוג כיון דברוב הפעמים אפשר לברר אבל לעשות הספק כודאי בלי בירור מעולם לא מצינו שיהיה ספק כודאי. מיהו גם בזה לא א"ש לשון מ"ש והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה. אך נראה דבאמת א"ש ות"ל יתב' כמדומה לי שעמדתי על האמת דכוונת הש"ס כך דתחלה קאמר ודלמא דבדקינן לי' ומשני דמנוויל והדר פריך וכ"ת כמו ולטעמיך דהרי אפילו כפי מה שאתה רוצה להוכיח דאזלינן בתר רובא מ"מ ודאי בשביל איבוד נשמה דהאי ננווליה דאפי' אם נלך בתר רובא מ"מ יצטרך לנוולו מכח איבוד נשמה דהרוצח וא"כ כיון דסוף סוף בדקינן לי' שוב אין ראי' דאזלינן בתר רובא ובזה יהי' נכון פירש"י לכך קאמר דלמא במקום סייף נקב הוי וא"כ סוף סוף א"א לבודקו. ובהכי א"ש מה דמתרץ דלמא במקום סייף נקב הוה ומה ראי' הרי ר"מ חייש למיעוטא ומ"מ למיעוטא דמיעוטא אף ר"מ לא חייש כמ"ש התוס' באיזה מקומות וא"כ מה ראי' לעולם בשביל חשש שמא הוא טריפה באיזה מקום שיהי' דזה הוי מיעוט דשכיח י"ל שפיר לא אזלינן בתר רובא רק אם בדקינן לי' ואינו טרפה רק לומר דבמקום סייף נקב הוה זה הוי מיעוטא דמיעוטא לומר שהוא טרפה ושיזדמן שבמקום הנקב יהי' הסייף לכך ברוב כזה שפיר אזלינן ומה ראי' לשאר הרוב אך לפי הנ"ל א"ש כיון דכונת הש"ס רק להוכיח דאף אם אזלינן בתר רובא נמי בזה צריך לברר משום איבוד נשמה דהאי בזה שפיר קאמר דאם אזלינן בתר רובא רק לומר כיון דאפשר לברר צריך לברר בזה שפיר הוי רק א"א לברר לגמרי אבל כיון דאינו אפשר לברר לגמרי דדלמא במקום סייף נקב הוי וסוף סוף נצטרך לילך בתר רובא שוב אין צריך לברר כלל בצירוף דוקא מנוויל לכך אם אזלינן בתר רובא לא בדקינן לי' ומכח דמנוויל. מיהו לפי הנ"ל תקשה במה דקאמר ר"א אתיא משחיטה עצמה דבזה נשאר הקושיא ומה ראי' במיעוטא דמיעוטא למיעוט דשכיח מיהו אפשר דלכך שאר אמוראים הוכיחו ממקום אחר ולמה לא אסקי אדעתייהו משחיטה עצמה ובפרט כיון דכבר ידעו מהך חשש ודלמא במקום סייף נקב הוי הו"ל להוכיח משחיטה עצמה בע"כ מטעם הנ"ל דיש לחלק בין מיעוטא דשכיח למיעוטא דמיעוטא ור"א לא חייש לכך. גם י"ל כיון דהתוס' כתבו דהוכחת הש"ס הוי לומר דאפילו במקום חזקה אזלינן בתר רובא א"כ י"ל דהם ס"ל כר"ח דלא אמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ ליכא בשחיטה חזקה כנגדו ואין ראי' משחיטה ור"א ס"ל כרב הונא דהוי חזקת איסור לכך מוכיח משחיטה עצמה ודו"ק: והנה בהיותי בזה עלה בלבי בעזה"י להביא ראי' דס"ס הוי רק מטעם רוב ולא עדיף מרוב דאם ס"ס עדיף מרוב מה ראי' מ"ש דהרוצח חייב מיתה דלמא התם מכח ס"ס דלמא הנרצח הי' בריא ולא טרפה א"תל שהי' טרפה דלמא גם הרוצח טרפה והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה על אדם בריא ולא טרפה וכגון לשאר חייבי מיתות דליכא ס"ס אבל בהרג אדם דהוי ס"ס לא שייך ושפטו העדה ובע"כ ס"ס לא עדיף מרוב וא"כ להס"ד דלא אזלינן בתר רובא גם ס"ס לא מהני. אך יש לדחות די"ל דשאני הכא דהוי ס"ס בשני גופין אך מזה יהי' מוכח דס"ס בשני גופין לא מהני מן התורה דבלא"ה מה ראיה הוי מן התורה והפ"מ ביו"ד כתב דהוי רק דרבנן ולפי הנ"ל יהי' מוכח דהוי מן התורה אך זה להסוברים ס"ס עדיף מרוב לדידי' יהיה מוכח דס"ס בשני גופין לא מהני מן התורה ותתהפך כחומר חותם ולהסוברים דס"ס הוי רק כרוב לדידהו י"ל דגם בשני גופין