טוב טעם ודעת מז

ולא לכל העולם וכתבו רק דאין האיסור ניכר לעצמו מוכח דכוונתם אם אין האיסור ניכר בפני עצמו לא נחשב ניכר האיסור אבל אם ניכר לעצמו ואינו אסור רק למיוחדים נחשב ניכר האיסור ועוד הרי אח"כ שם בד"ה אשה דלא ניידא כתבו ונהי דלא הו"ל קבוע לגמרי כדפי' מ"מ דמי קצת לקבוע ויש להחמיר ע"כ א"כ ה"נ בזה והוי כ"ש כיון דמעלה עשו ביוחסין ודאי דראוי להחמיר להחשיבו קבוע וכן מדוייק בלשון התוס' מה שכתבו ויש להחמיר ולמה סיים זה הרי האיסור מפורש בגמרא והם לא באו רק ליתן טעם לדברי הש"ס הו"ל לומר בקיצור מ"מ דמי קצת לקבוע ולשתוק לכך נראה דהם דינא קמ"ל דגם בעלמא יש להחמיר כה"ג דדמי לקבוע. והנה בהיותי בזה כמו רגע עלה ברעיוני להקשות על דברי רוב הפוסקים שכתבו הטעם דלכך נאמנת להכשיר הולד מכח דבלא"ה ספק ממזר מן התורה כשר אבל לפסול אין לה נאמנות דדוקא לאב נתנה התורה נאמנות וכו' וקשה ל"ל ה"ט אפילו הוי ספק ממזר דאורייתא הרי קיי"ל ע"א נאמן באיסורין וגם להיפוך לפסלו למה לא תהי' נאמנת הרי ע"א נאמן באיסורין ואפילו אשה, והנה לפי לשון הש"ע ביו"ד סי' קכ"ז דע"א נאמן להתיר ולא לאסור משמע דלהיתר יש לו יותר נאמנות מלאסור הוי א"ש כאן דבעדות זה בין אם אומרת שהוא כשר או שהוא ממזר בשניהם יש צד קולא וחומרא דאם פוסלת אותו הוי קולא דמותר בממזרת וחומרא דאוסרתו בבת ישראל ואם אומרת שהוא כשר מתרת אותו בבת ישראל ואוסרתו בממזרת וכיון דאיכא בכל צד קולא וחומרא וא"כ כיון דאין ע"א נאמן להחמיר שוב הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואין נאמן אף להתיר ואין ע"א נאמן להתיר רק היכי דהוי רק היתר ולא צד איסור אך לדברי הש"ך בסי' קכ"ז שמוכח מדבריו שמפרש דברי המחבר בע"א ומשמע מדבריו דאין לחלק בין אם מעיד לאיסור או להיתר קשה מכאן (וכבר הארכתי ע"ד הש"ך בעזה"י בילדותי בחבורי קונטרס ע"א נאמן באיסורין): ואפשר לומר דבר חדש דכיון דעיקר ע"א נאמן באיסורין נלמד מוספרה לה י"ל דהתורה לא האמינה לע"א רק היכי דהוי רק דבר אחד בעדותו לאיסור או להיתר אבל היכי דיש בעדותו ב' דברים לאיסור ולהיתר הב' דברים לא האמינה התורה לע"א, דומה קצת למ"ש בחו"מ סי' ל"א דהיכי דע"א הועיל לממון אינו מועיל עוד לשבועה כן י"ל בזה דאין לנו נאמנות רק היכי דאין נ"מ בעדותו רק לדבר אחד אבל היכי דנ"מ בעדותו לאיסור ולהיתר אינו נאמן כלל, והנה ע"פ דברינו נראה ליישב קושיות הב"ש באבן העזר סי' ד' ס"ק ל"ט שהקשה על הקדמונים דנתנו טעם דלכך נאמנת להכשיר מכח דבלא"ה ספק ממזר כשר והקשה הב"ש מה"ט למה אינה נאמנת לפסלו הרי מן התורה ספק ממזר מותר בממזרת ומ"ש להכשיר ומ"ש לפסלו ולפמ"ש י"ל כך דהם ס"ל דלא כדעת הש"ך ביו"ד רק כפשט לשון המחבר דע"א נאמן להתיר ולא לאסור ומה דהוי ראוי שלא תהי' אמו נאמנת מדין ע"א נאמן באיסורין הוי מכח עדות שבטל' מקצתה בטלה כולה וכיון דאינה נאמנת להחמיר אינה נאמנת להקל רק כיון דמדאורייתא בלא"ה ספק ממזר כשר נאמנת להכשיר, והיינו דלא שתקנו חז"ל ענין חדש לגמרי להאמין במקום שאינו נאמן מן התורה זה לא עשו חז"ל תקנה רק כיון דמה"ת ג"כ היתה ראוי' להיות נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין רק מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינה נאמנת בזה כיון דהוי עיקר איסורא רק דרבנן לא אמרו בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אך מ"מ לא לגמרי תקנו כן רק הכונה כך דמה"ת ודאי אין חילוק בין אם בטלה מקצתה או מיעוטה בכל ענין בטל כולו אבל בדרבנן אינו כך דאם מקצתה בטל ומכ"ש רובו בטל כולו אבל אם מיעוטא בטל לא בטל רובו ולכך הנה רוב נשים הם כשירות וממזרות הם מיעוט ולכך אם מעידה להכשירו בבת ישראל הוי עיקרו ורובו להיתר ואף דאוסרת אותו בממזרת ולאיסור אינה נאמנת מ"מ בבטל מיעוטא לא בטל כולו ובדרבנן לא נחשב זה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל לפסלו להתירו בממזרת כיון דאוסרתו בבת ישראל וזה הוי רוב העולם וע"ז אין לה נאמנות מן התורה דלאיסור אין ע"א נאמן לכך שוב להתירו בממזרת אינה נאמנת דהעדות שבטלה רובו בעל' כולו אף בדרבנן וא"ש בעזה"י. והנה כתבנו פלפלת כ"ש למען לא אשיב פניו ריקם ויותר אין בידי להאריך כי אין כחי עמדי בצירוף טרדותי ולדינא אני אומר דהולד הוי ספק ממזר מטעם הנ"ל שכתבנו ובנידון השוחט הזה הנה אם הי' העדות הזה זכר ודאי הי' מקום לפלפל גם היש לצרף ב' עדים לפסלו או לא אבל כיון דהשני היא אשה ודאי אין לה דין עד א"כ כיון דאין ב' עדים לפסלו ודאי אין לפסלו מן הדין אבל ודאי לפי האמת כדי בזיון וקצף לאכול עוד משוחט כזה אילו הי' נזדמן לי שחיטתו היתי טורפו בפניו כי בימים הללו שרבו הקלות ובפרט במדינתכם כדי בזיון לאכול משוחט כזה ולשמוע תפלתו כתרוהו רדפוהו וגרשוהו כי לפי ראות עין שהאשה היא גיסתו לא תגיד עליו שקר ובפרט כי גם עוד א' המעיד על רשעו אין דעתי נוחה להכשירו. ובדבר אשר כתב רו"מ אם העד עצמו והאשה מותרין לאכול משחיטתו הנה בהעד כבר ראה מחלוקת הראשונים ואנכי בחבורי ליו"ד כתבתי כמה פעמים בזה ובנידון האשה היא ודאי מותרת לאכול משחיטתו כי מדינא החשוד על העריות כשר על השחיטה כמו החשוד על הגניבה כי י"ל דאכילות נבילות וטריפות חמור בעיני העולם מאיסור עריות עיין ביו"ד סי' קי"ט והרי דעת מ"ד במס' סנהדרין דהחשוד על העריות כשר לעדות די"ל יצרו תקפו א"כ נהי דלא קיי"ל כן מ"מ לשחיטה כשר די"ל דזה חמור לו מהזנות שעשה דיצרו תקפו ולכך האשה ודאי מותרת לאכול משחיטתו אף להאוסרין בע"א ביו"ד סי' א' אך כ"ז לדינא אבל למעשה אני אומר אפילו אחרים לא יאכלו ולא יתגעלו במרק פגולו ועלינו יערה רוח הבורא: תשובה כח לק"ק יעריסלוב להרב החריף מו"ה סענדר וואהל בן הרב מו"ה משה יחזקאל ז"ל. ידידות מכתבו נתאחר ולא בא לידי עד יום ד' דנא ולא ידעתי על מה ואף שאני טרוד וחלוש כח זכרתי לו ברית ראשונים ז"ל והנני משיבו. הנה ע"ד השוחט שדרכו להתעלף ולהיות כאבן דומם ויש לו ר"ל חולי ח"נ הנה היטב אשר דבר שחס להזכיר לקבלו לשוחט העיר או בכפר וגם ליתן לו לשחוט פ"א על סמך שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי חלילה לסמוך על זה דהכלל הוא כל דבדיעבד אסור בלי תקון זה חלילה לשחוט על סמך שאח"כ ישאלנו ויבורר הדבר וש"ס מפורש הוא רפ"ק דחולין לל"ב דרבינא הכל שוחטין מוחזקין שוחטין בד"א ששחט לפנינו ב' או ג' פעמים אבל אם לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשירה א"כ מוכח דלכתחלה אסור לו לשחוט ע"ס שיאמר ברי לי והש"ס קאמר אח"כ דכולהו כרבינא לא אמרו לעלופי לא חיישינן ולמה לא קאמר דאפילו לכתחלה מותר ליתן לו ע"ס שיאמר ברי לי ומוכח דודאי אם היה חשש עלופי הוו מודים דאסור ליתן לו לכתחלה ע"ד כן רק מט"א לא ס"ל כרבינא דלעלופי לא חיישינן אבל מי שידוע שמוחזק להתעלף ודאי אסור ליתן לו ע"ס שיאמר ברי לי וכן מורה לשון הרמ"א בסי' א'. ובפרט דבאמת על אמירת ברי לי אנן מצטערין למה יהי' נאמן הרי הוי נגד חזקת איסור ובשלמא בכל שוחט הוי בידו ללמוד ולשחוט כהוגן אבל בדרכו להתעלף זה אינו בידו ומן הש"ס אין ראי' דמהני ברי לי דשם בסתם אדם דעילוף לא שכיח דהרי קיי"ל דל"ח כלל לזה לכך נהי דרבינא חייש לי' מ"מ ברי דידיה בהדי רוב מהני ועוד התם פירש"י העילוף הוי שא"י לראות לפניו דם א"כ בזה אם הורגל לראות שוב לא חיישינן וכדמוכח בש"ס דבשחט ג' פעמים מהני לכך הוי בידו לשחוט ג' פעמים ולהיות מורגל שלא יתעלף אבל מי שמתעלף מכח חולשתו א"כ זה אינו בידו ושכיח הוא למה יהי' נאמן, ואפשר מכח דבידו ליתן לאחר לשחוט אך עכ"פ להוסיף עוד לומר ליתן לו לכתחלה לשחוט ע"ס דאומר ברי לי ודאי אין לעשות כן לכתחילה כיון דהוי נגד חזקת איסור. ועוד בשלמא בעילוף של הפוסקים דמיירי כעין פירש"י ובזה הוי רק חולשות כח אבל מ"מ נשאר בו דעה א"כ מהני ברי שלו דמרגיש בנפשו זה אבל אם העילוף הוא דנעשה חסר דעה דכרגע נעשה חסר דעה ובעצמו אינו מרגיש ובזה לא מהני גם באעע"ג דאין העע"ג יכול לשער מה נעשה בקרב השוחט ובחולשות ידו לכך חס להזכיר ליתן לו לשחוט. והנה בהיותי בזה עלה בלבי הערה, אחת לא אמנע מלהודיע לו ואולי ירגיש בזה רו"מ שהעיר בזה איזה ספר ואני טרוד מלעיין בספרים עיין מ"ש בפ"ק בד"א ששחט לפנינו ב' וג' פעמים וקשה אם בב' סגי למה לי ג' ועיין כיוצא בזה בפי' הלכות לולב סי' תרמ"ח בשם הכ"מ, ואפשר דב' פעמים לא מועיל רק ליתן לו לכתחלה פ"א לשחוט ע"ס ברי לי שלא נתעלף ועל ג' פעמים אז מותר לו לשחוט בלי ברי לי ולהיות שוחט קבוע. והנה יותר אין לי פנאי להאריך כי אני מוטרד וחלש כח ועמו הסליחה לזה והשי"ת ייטיב לו הכתיבה והחתימה לחיים כנפש ידידו: