טוב טעם ודעת מו

אף דעיקרו דאורייתא אעפ"כ כיון דדבר זה אסור רק דרבנן מותר לעשות בו סחורה אבל מלשון הירושלמי שאסורו ד"ת משמע דגוף האיסור הוי ד"ת אף שדבר זה גופא הוי דרבנן כיון דעכ"פ עיקר שורש האיסור הוי מן התורה אסור לעשות בו סחורה רק דבר שאסורו היינו עיקר אסורו הוי דרבנן מותר לעשות בו סחורה א"כ הרי גבינת עכו"ם וחלב הוי עיקרו דבר תורה הוי ראוי לאסור לעשות בו סחורה ואין ראי' להרמב"ם מן הירושלמי דבגבינה וחלב אך הרמב"ם והטור מתירין גם בזה. ובזה א"ש לי לשון הרמב"ם הובא בטור מה דסיים בין בספק בין בודאי והנה הסמ"ע בחו"מ סי' ע"ב כ' דכל בין בין הוי בין האחרון פשוט יותר מבין הראשון וכאן לפי פשוטו יהיה להיפוך דודאי יותר מסתבר בספק דרבנן שיהי' מותר לעשות בו סחורה מודאי איסור דרבנן וא"כ הוי הבין הראשון פשוט יותר וגם בלא זה קשה הרי בספק דרבנן מותר אף באכילה ומה זה שכ' בין בספק בין בודאי. ואך לפי הנ"ל א"ש דהכוונה כך בין בספק היינו דאסרוהו רבנן מכח ספק כגון גבינה וחלב נכרי בין שאסרוהו בתורת ודאי בכח גזירה אטו ד"א כגון פת נכרי ובישולי נכרים וא"כ בזה שפיר הוי הבין אחרון פשוט יותר דמה שאסרוהו חז"ל מכח ספק היינו מכח ספק חשש תורה הוי חמור דיש לו עיקר מן התורה ומה דאסרוהו מכח ודאי הוי עיקרו דרבנן ומסתבר יותר שיהי' מותר לעשות בו סחורה והוי בין האחרון פשוט יותר כדרכו תמיד. מיהו כיון דהמחבר בש"ע השמיט הך דינא דחלב עכו"ם וגבינת נכרי גם השמיט הך דיבור בין בספק בין בודאי נראה דס"ל להלכה דאין לעשות סחורה רק בעיקרו דרבנן ולא במה דהוי עיקרו מן התורה וחולק על הרמב"ם ועוד ונולד לנו פלוגתא חדשה בין הרמב"ם והטור ובין המחבר וכיון דאין להרמב"ם ראי' מהירושלמי וכמ"ש דאדרבא מן הירושלמי מוכח להיפוך נראה להחמיר דאין לעשות סחורה בבשר שלא נבדקה הריאה. והנה אם כי מכח זה אין לענוש השוחט אם לא אסיק אדעתי' דברינו אך מ"מ אסורה שחיטתו כנבילה מכח טעמים הראשונים ואשר אינו שומע לדברינו עתיד לשמוע גבורת הדין ביום הקדוש והטהור הבע"ל והשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב וכתיבה וחתימה טובה כנפשם ונפש המעתיר וכו': תשובה כו תשובה לק"ק נעפלמיץ להרב מו"ה נתן אייזיק אב"ד דשם הנה ע"ד שאלתו וז"ל בגליל שלי יש שו"ב אחד זה עשרים שנה והוא הולך בדרך תום ויושר ושמץ דבר לא נמצא בו והוא בקי במלאכת השו"ב כאחד המומחים הבקיאים ומרגיש בפגימה דקה מן הדקה וזה ששה שנים אשר אני מסתופף בצלם על כסא רבנות בא לפני לנסיון ותמיד עמד בנסיונו אך הרגשתי בו כי ידיו מרתתים ושאלתי אותו על מה זה והשיב לי דברים של טעם שהוא מכח אימת הנסיון ומורא רבו עליו ובינו לבין עצמו לא ירתת ואמת כי לא נשמע משום אדם שנאמר עליו זה וכשהיה במחנותי איזה שעה נתיישב דעתו עליו ולא רתת ידיו רק מעט מזעיר היה ניכר לאשר ידעתי מזה כי לולי זה לא היה נרגש לשום אדם אי לזאת הוטב בעיני אמתלא זאת והי' זה כמוס עמדי כי לא רציתי לגלות זה לשום אדם שלא לקפח פרנסתו ח"ו כי טפלא תלו בי' וכו' ואעפ"כ מורא יעלה על ראשי אולי ואולי שגיתי בזה ואמרתי לנפשי אלכה אל הגדולים אשר בארץ ואשאל כבודו הרמה והנשאה שיוריני ויתמך לבי בנידון זה. ע"כ השאלה: תשובה לא טוב עשה ומחויב להודיע זה לעמוד על המחקר כי הוא לאפרושי מאיסורא בכל שעה ושעה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוא הדין עוף והטעם כי אם ידיו מרתתין א"א בלי שהיי' ודברי הנוב"י מה"ת סי' א' ח' יו"ד אין ברורין בזה דבשלמא היכי דדרכו להתעלף כיון דלפעמים אינו מתעלף מהני לי' טענת ברי לי לומר דבשעה זו לא נתעלף אבל במי שידיו מרתתין זה הוי כל שעתא ושעתא מה יאמר אם יאמר דידיו לא היו מרתתין בשעת שחיטה זה ראינו שהוא שקר ואם יאמר דאע"פ דמרתתין לא שהה גם זה אנן סהדי דמשקר דאם ידיו מרתתין אנן סהדי דא"א בלי שהייה ואף דהוי רק שהיי' משהו מ"מ הרי שהייות מצטרפין והוי חשש איסור תורה ובפרט בבהמה ומה שמרגיש פגימה דקה מן הדקה אין ראי' דאין מרתתין דהתם י"ל דשהה מעט וע"כ הרגיש בפגימה גם העביר האצבע פעמים ושלש אבל בשחיטה דשהיי' פוסל ודאי חלילה לשחוט. וקצת ראי' לזה ממ"ש בש"ס דף י"ז בחולין אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר וכו' ולמה לא קאמר חדא לאתויי דידיו מרתתין ובע"כ דבזה אסור לשחוט בהמות וגם ממה דלא קאמר וכולן ששחטו ואחרים רואים שחיטתן כשירה דמיירי בידיו מרתתין וראו דלא שהה בע"כ דזה א"א דידיו מרתתין אי אפשר בלא שהיי' ואם כי יש לפלפל בראיות הללו הדבר נכון מצד חוש השכל בלי ראי' ומחויב רו"מ להודיע זה ולעיין היטב עליו בשעת שחיטה אם ידיו מרתתין או לא ז"ז אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה כז למדינת אונגארין לק"ק באלקאן והגליל להרב מו"ה יהושע ברוך אב"ד דק"ק הנ"ל. הנה ע"ד שאלתו בדבר השו"ב אשר שימש זה כמה שנים בעבודת הקודש יורד לפני התיבה בקביעות ושו"ב וזה אשתקד העיד ע"א ששחט שלא כהוגן והכשיר והשוחט מכחישו והאמינו לשוחט כיון דנאמן כשנים כמ"ש ביו"ד סי' א' רק כעת יצא עליו קול ענות חלושה והוא כי אלמנת אשת אחיו אשר היא לו מחייבי כריתות היתה הרה לזנונים וילדה ונשאלה ממי נתעברה והשיבה בפה מלא כי מאחי בעלה היא מעוברת והוא מכחישה מכל וכל. ע"כ השאלה: והנה כת"ר הפריד השאלה לב' חלקים לענין הכשר הולד ולענין הכשר השו"ב והנה רו"מ האריך לפלפל בזה ואני לא כן עמדי כי אני מוטרד וגם חלש כח כל ימות החורף ולולי שזה ראשונה לו וגם הביא ממרחק לא היתי משיבו כלל אך היות כי הטריח למרחוק וגם זה ראשונה לי אשיבהו בקצרה רק לגופא דדינא שהולד ספק ממזר. והנה כבר ראה רו"מ כל הענינים השייכין לזה, אך הנה העיקר סמיכתו על דברי שב שמעתתא שכ' לחלק בין אם הוי פסול בעיר אז נחשב קבוע כיון דהוא פסול לכל הוי ניכר האיסור אבל קרוב לא נחשב קבוע כיון דאינו אסור לכל לא נחשב עיקר האיסור, והנה לדעתי אחר מחילת כתר"ה של בעל ש"ש לא נהיר ולא צהיר דאין סברא לחלק כלל דאטו הפסול ניכר בגופו שהוא פסול הרי הוא ככל אדם רק שבני אדם יודעים פסולו א"כ ה"נ כמו כן בני אדם יודעים שהוא קרוב מה לי זה או זה ואינו דומה לנחל איתן ותירוץ הר"ש מקינון דהתם אין ברי' מכיר בו אם הוא נחל איתן גם סדנא דארעא חד הוא אבל בזה כיון דהקרוב הוי איש מופלא בפ"ע והעולם מכירין בו ודאי נחשב ניכר האיסור והוי חשש קבוע דלמא אזלא איהי לגבייהו. ועוד אני אומר להיפוך דקרוב גרע מפסול דהנה נראה מה דקיי"ל בין האשה נאמנת לפסלו או להיפוך דנאמנת להכשירו ברוב כשירים היינו אם אין הפסול קרוב לה בדירתו ואינו מצוי אצלה יותר אז ראוי לילך בתר רובא אבל אם הפסול דר קרוב לה א"כ נהי דקי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב בזה כיון דהוי גם חשש קביעא דלמא אזלא איהי לגבייהו לכן אף דאינו ניכר במקומו מ"מ מצטרף בהדי הקרוב דאזלינן בתר קרוב דאף בלי הטעם קבוע י"ל ביוחסין כיון דאיכא דיעות דבעינן תרי רובא ולכך אף להסוברין דדי בחד רוב היינו אם ליכא קרוב כנגדו אבל אם איכא קרוב המורה להיפוך איתרע עכ"פ הרוב ולא מהני חד רוב וא"כ לא מבעיא אם הוא דר אצלה או קרוב לה ממש דהוי הולד עכ"פ ספק ממזר רק אף אל"כ הוא עכ"פ כיון דהיא גיסתו בודאי מצוי הוא אצלה או היא אצלו יותר משאר בני אדם ראוי לתלות בו יותר ובפרט לפמ"ש בפ' לא לחפור דקרוב ומצוי עדיף מרוב א"כ ה"נ גיסה מצוי אצלה ביותר והיא מקרבת אצלו והוא אצלה וגייסה בי' מסתבר טפי דהוי מני' וזה עדיף מרוב ועכ"פ שקול הוא וסמך לזה מ"ש בש"ס ופוסקים ברייתא בדדימי מיני' ולא דיימא מעלמא דבתר דידיה שדינן לי' הרי דאזלינן בזה בתר אומדנא כן ה"נ מסתבר יותר לתלות בו מבאחר. גם י"ל דחזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה שייך גם בזה דודאי מנכרי אם כי ע"פ הדין הולד כשר מ"מ לגבי עלמא הוי זה איסור חמור בעיניהם יותר מבישראל ואשה לאו דינא גמירא לומר זה הוי מחייבי כריתות רק בעיני העולם הוי לנכרי יותר חמור גם מאוס בעיניה נכרי ביותר וגם לישראל אחר י"ל דאדרבה כיון שהוא שוחט וש"ץ סברא איש כשר הוא ודומה לה כי התירו פרושים את הדבר וכעין שאמרו חז"ל בזמרי בן סלוא שאמרו השבטים הניחו לו התירו פרושים את הדבר א"כ אדרבא ממנו רצו להוכיח שהתירו את הדבר כן סמכה היא עליו שהוא היתר ושייך בזה לומר בודקת ומזנה. והנה ראיה לדברינו דלא כדעת השב שמעתתא מדברי התוס' במס' נזיר דף י"ב ד"ה אסור בכל הנשים שבעולם דהקשו שם דהו"ל קבוע והרי שם נמי אין הקרובות נאסרין רק לו ולא לכל העולם ומ"מ הוי ס"ד דהו"ל קבוע ונהי דתירצו דלא הוי לי' קבוע כיון דאין האיסור ניכר לעצמו מ"מ היינו רק שם דהיינו שאין איסור ניכר כלל לבני אדם מדלא כתבו דאין האיסור רק לו