טוב טעם ודעת מד

שיאמר הרואה בלא שינוי ויש כאן ב' עדים ונהי דאמרינן דמלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה לא הוי רק ספק וא"כ עכ"פ סליק עדותן נגד החזקה ולכך בלי רואה אסור מספק אבל ביש רואה כיון דעכ"פ עדות השוחט הוי כנגד החזקה נסלק זה כנגד זה והוי כלא הי' חזקת איסור ושוב נאמן הרואה גם לצרף עדותו עם הרואה והוי כב' עדים ובזה לא חיישינן למלתא דלא רמיא עלי' דאינש כמו דאמרינן בעלמא דבב' עדים לא אמרינן כך ומיחשב כאן כב' עדים וא"ש: ומ"ש באות ב' לפרש כוונתו מה שכתב דאיתרע החזקה ואני כתבתי דבמתה לא איתרע החזקה וע"ז כתב לפרש כוונתו מכח דהתחיל לעשות המעשה הנה זה נסתר כבר בדברינו לעיל דודאי אם ידענו דהתחיל בה לשחוט שחיטה הראוי' לגמור כדינא שפיר י"ל דהתחיל בה מעשה המכשיר אבל חש"ו מי יודע אולי לא התחיל לשחוט כלל רק מתה מאליה ואף אם ראינו חתך בסימנים אולי בקוץ נעשה או חי' דרסתה ועוד בזה רוב מעשיהם מקולקלים ולא הוי ראוי מתחלה להיות נשחט בהכשר ואינו דומה לספק קרוב לה וכו' דהוי תחלה ראוי להיות נגמר בהכשר וז"ב ואמת ומ"ש באות ג' על דברינו בתירוץ חדש על קושיות הפמ"ג הנה אחר המחילה לא הבין כוונתי דרו"מ סבר דכוונתו מכח דבידו נאמן ובאמת אין כוונתי לזה כלל רק כוונתי הוי דע"כ לא בעינן הטעם דבידו רק אם אין ביד אחר לסלק החזקה רק הבעלים בזה אלים החזקה ואין ע"א נאמן רק מכח בידו אבל אם הוי ביד כל אדם לסלק החזקה ולא בעינן בעלים בזה לא אלים החזקה ונאמן כל אדם מצד עצמו ולא מכח בידו כלל דהרי הוא בעיא בש"ס אם ע"א נאמן נגד החזקה או לא הרי דיש סברא לומר דבכל חזקה נאמן ע"א א"כ נהי דמסופק נמי להיפוך מ"מ למעט בסברא עדיף וי"ל דהיינו דווקא בחזקה אלימתא היכי דלא הוי ביד שום אדם לסלק החזקה רק בבעלים אבל אם תליא ביד כל אדם לסלק החזקה לא אלים החזקה ונאמן כל אדם מצד עצם הנאמנות לא מכח הטעם דבידו וזה סברא ברורה לפענ"ד גם בלא"ה אין זה דרך השגה להשיג מאיזה ספר בפרט מס' זמנינו. ומ"ש רו"מ ראי' דאף דהוי באיסור הוי בידו כן הדבר מפורש בתוס' פ"ג דסוכה גבי אין ממעטין ביו"ט גבי כל שבידו לא הוי דחוי דאף דהוי דרך איסור נקרא בידו ייע"ש וע"ד שאלתו אם יכולין בני העיר לשכור הליפרינג מן הבשר אף דהוי הפסד להקצבים ויש בזה טובה שיהיו נצולין מחשש שחיטה חוץ שיהי' תמיד בשר כשר הנה ודאי דמותרין בהסכמת רוב בני העיר עם כבוד רו"מ דזה הוי בכלל מ"ש בב"ב פ"ק דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ובפרט מה דהוי תקנה לענין חשש איסור ולכך יעשו כן ואל יחושו לצעקת הקצבים מכמה טעמים ואין להאריך בזה דברי ידידו וכו': (נשמט מלעיל) שבתי וראיתי דמעיקרא אין ראי' שלו כלום להרמב"ם מן הש"ס דף י"ב למעיין שם לשון הש"ס דקאמר ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו וכו' והנה מדלא קאמר בלשון מותרין לאכול רק מותר לאכול משמע דעל הרואה עצמו קאמר שהוא מותר לאכול והנה על עצמו ודאי דנאמן כיון שהוא ראהו בעצמו ועיקר החקירה אם ע"א נאמן בזה היינו לאחרים אבל העד על עצמו דיודע בברי ודאי נאמן א"כ מה ראי' הוי להרמב"ם לכך לא משני הש"ס דקמ"ל רבותא דנאמן מדלא קאמר מותרין דמשמע לאחרים רק מותר משמע לעצמו וזה פשוט: והנה אחר הימים נתחדש לי עוד ד"א בענין זה אמרתי אזכרנו כאן. הנה ראיתי בס' לב ארי' הביא בפ"ק דחולין גבי הך דפריך הש"ס למ"ד אפילו טמא במוקדשין בברי לי סגי ומשני דליתי' קמן דנשיילי' והביא קושיא בשם הריטב"א דכיון דעכ"פ סגי לי' בברי לי ומכ"ש דאחרים רואין מהני ולמה קמ"ל דאם אחרין רואין מותר. והנה תירוץ הלב ארי' מכח ספק טומאה ברה"ר אין נראה דא"כ למ"ל רואין אותו הרי אפילו אין רואין השחיטה כל דהוו שם הוי ברה"ר וראי' דהרי מראייתו שם מן הש"ס דנזיר באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם בע"כ הם לא ראו הזריקה דאל"כ א"צ לאמירתו ובע"כ דהם לא ראו הזריקה והטומאה ומ"מ נחשב לרה"ר. ומה שנראה לי ליישב קושיות הריטב"א דהנה י"ל דדוקא נקט ואחרים רואין אותן דדוקא תרתי בעינן ובחד לא סגי והוא דהנה אנן קיי"ל דע"א נאמן באיתחזק איסורא ונהי דהוי בעיא דלא אפשיטא מ"מ קיי"ל כן אך מ"ד דמשני אפילו טמא במוקדשין הוא יסבור דע"א, א"נ באתחזק איסורא גם הנה דעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ואף לדעת החולקים על רש"י י"ל היינו לדידן והיינו ע"פ מ"ש בתשובה בילדותי ואח"כ הראה לי דגם בתשובת ב"א כתב כן שזה תליא בפלוגתא (דש"ס חולין דף ט') גבי לא בדק דר"א בן אנטיגנוס אומר משום ר"א ב"ר ינאי דנבילה ואסורה באכילה ובמתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא ומפרש בש"ס דפליגי בדר"ה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומר סבר בחזקת טומאה נמי אמרינן והרי בחייה לא היתה טמאה רק איסורא אבל לא מטמאה בע"כ דמ"ד בחזקת טומאה ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ומ"ד דאינה מטמא' ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ רש"י יסבור כמ"ד דמטמאה וכן פסק הרמב"ם ויהי' מוכח דס"ל כרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור והתוס' יסברו דהלכה כמ"ד דאינה מטמאה ועכ"פ י"ל דהך מ"ד דמוקי לה בטמא במוקדשין ס"ל כמ"ד דמטמאה במשא וא"כ ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור לפ"ז בשלמא באם הוא אומר ברי לי שלא נגעתי כיון דהוא הוי בידו לשמור מנגיעה כל דבידו נאמן נגד החזקה אבל באחרים רואין דהם אינן בידן דהרי אם ירצה ליגע יגע א"כ אין אחד נאמן כיון דאתחזק איסור אמ"ה ומחזיקין ממנו לאסור טומאה וחיישינן דלמא נגע ולכך בעינן דוקא תרי שיהיו ב' מעידין שלא נגע וא"כ טובא קמ"ל דהוי ס"ד כסברת ר"א דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וא"כ די בחד רואה לכך קמ"ל דאין די בחד רק בעינן תרי דמחזיקין מאיסור לאיסור וטובא קמ"ל. ואדרבא בזה יהי' א"ש למה דקמ"ל זה בחולין ולכאורה לענין טמא במוקדשין שייך זה בזבחים אך לפי הנ"ל א"ש דנ"מ מזה גם לחולין כיון דמוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ ממילא באין ידוע אם נשחט כהוגן מטמאה גם במשא כמו דתלא במתניתא וא"ש ודו"ק. כנלפענ"ד נכון בעז"ה: תשובה כב להרב מו"ה יואל אשכנזי אב"ד ד"ק בוקשעווי"ץ הנה ע"ד שאלתו בשוחט שאמר בתורת עדות על איש אחד שהי' שונאו שראה שהורה לעצמו הוראה באווזא להכשירה והשוחט חתכו בסכין וראה שהיא טריפה ואמר בפני רו"מ ועוד ב' שהיו שם שמגיד כן בתו"ע אך לא נתאספו בתורת כך ואח"כ נודע שלא חתכו השוחט בסכין ולא הי' טריפה ושאל רו"מ מה דינו של השוחט. והנה מה שכ' רו"מ דראוי לפסלו כיון דחשוד להעיד שקר יפה כיוון וכן כתבתי אני בתשובה לק"ק דראבי"טש במהדורא וא"ו סי' קל"ד] ובתשובה לק"ק בעלדז [ במהדורא הנ"ל סימן קנ"ח] אך כאן לא הגיד לפני ב"ד כיון דלא הוי קבעו ושלחו אחריו לא נחשבה הגדה בפני ב"ד, אך עדיין נתחדש לנו הערה חדשה לפסלו כיון דשוחט החשוד להאכיל טרפות ודאי פסול לשחוט והרי אמרינן בעירכין דחמור האומר מן העושה מעשה דמאנס נותן חמשים סלע ומוציא שם רע מאה וכן מצינו במרגלים ייע"ש א"כ אם חשוד להאכיל טרפות פסול לשחוט מכ"ש המוציא שם רע על חבירו שאכל טריפות דאסורה שחיטתו דהרי האומר חמור מן העושה מעשה. הן אמת דיש לדחות ולומר דשאני מאכיל טריפות דהוי חשוד לאו"ד משא"כ במוציא ש"ר נהי דחמור מ"מ אין חשוד לאו"ד, אך זה אינו דהרי קיי"ל החשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ממנו וא"כ אם חמור המוציא ש"ר מן העושה מעשה א"כ הוי חשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל. אך י"ל דעכ"פ בעיני בני אדם חמור יותר להאכיל טרפות מלהוציא ש"ר והדבר הקל בעיני הבריות אינו חשוד לדבר החמור בעיני הבריות גם הש"ך בסי' קי"ט ס"ק ג' כתב דבאינו ענין אחד אף החשוד על החמור אינו חשוד על הקל ולכך כל דלא הגיד בתו"ע בפני ב"ד כיון דאינו נפסל לעדות א"א לאסור שחיטתו ומיהו עכ"פ ניכר שאינו ירא שמים ולכך עכ"פ ראוי לקנסו להעבירו על שלשים יום ולא לחשות לגמרי ורו"מ אם יכול להיות נשמר משחיטתו לגמרי מה טוב ונעים ויקוים מאמר הכתוב ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה. יותר אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה כג לק"ק יגאלניצא להרב מו"ה הירש שפירא אב"ד דשם בצרוף הקהל יחידי סגולה שם ת"י. הנה ע"ד שאלתם על השו"ב ר' אפרים הלל שנתקשר בכתב ושבועה ואיסור שחיטתו ע"ד הרב מו"ה צבי הירש וע"ד ב' עדים שבעת שיהי' ר' שמואל בר' זאב עמו בצוותא חדא ביגאלניצא מחויב הוא בכל יום קודם שיתחיל לשחוט בהמה או עוף להראות הסכין לר' שמואל בר' זאב וחלילה לו לשחוט שום בהמה מכל מיני בהמות או עוף. עד שיראה הסכין לר' שמואל שישחוט בו באותו יום ויסכים שכשר לשחוט בו וגם שלא לבדוק