טוב טעם ודעת מג

זו, וגם לשיטת רש"י אין לדבריו מקום דהנה דברי הפ"י לא שייך דהיכי דאיתרע החזקה לא הוי חזקה אלימתא רק אם אנו באין עתה לחוש רק מכח חזקה ראשונה בזה שייך לומר דחזקה זו איתרע אבל לשיטת רש"י דבע"כ יודה דחזקת אמ"ה ליכא דהרי מתה רק ס"ל לרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ מה בכך דחזקת אמ"ה נסתלק הרי עכ"פ עד הנה הי' חזקה אלימתא דעד הנה הי' בחזקת איסור אמ"ה וא"כ מעתה מחזיקין ממנו לאסור נבילה וזה לא איתרע לכך אין לתרוצו מקום: והנה בענין זה מוזכר אצלי מכבר בכמה מקומות אין פנאי לעמוד עליהם אך שלא להיות בהמ"ד בלי חידוש נלפע"ד כעת דבר חדש דהרי חזינן דהש"ס פרק האשה רבה מבעיא לי' אם ע"א נאמן נגד החזקה הרי דיש סברא לומר דע"א עדיף יותר מחזקה וא"כ נהי דמסופק דלמא להיפוך דחזקה עדיפא מ"מ י"ל היינו דוקא בחזקה דאין ביד אדם לסלקו רק ביד הבעלים עיין בר"פ האשה רבה דהכל נקט שם רק הני דאין ביד אדם לסלק החזקה רק בבעלים תליא מלתא י"ל כיון דסתירת החזקה אינו רק ביד הבעלים כן ה"נ נאמנות לסלק החזקה אין שום אדם נאמן רק הבעלים. אבל בחזקה דביד כ"א לסלקו כגון בשחיטה דהרי אם כל אדם שחט בהמת חבירו השחיטה כשירה וא"כ כיון דביד כ"א לסלק החזקה אף בלי הסכמת הבעלים ואף אם מוחה אם שחטו שחיטתו כשירה לכך בזה כל אדם נאמן עליו ונחשב בידו לשחטו או ליתן לאחרים לשחטו ואף אם לפעמים אינו בידו כיון דהחזקה לא תליא ביד בעלים רק ביד כל אדם לא אלימא החזקה ונאמן ע"א, וראי' לזה יהי' להרמב"ם מפ' האשה רבה דנקט שם הש"ס כמה גווני כזה ולמה לא נקט השחיטה ג"כ אם הטעם בשחיטה מכח דבידו לשחוט או ליתן לאחרים ואם אין בידו הוא גופי' מנ"ל כדקאמר כן בשאר ענינים בע"כ דבשחיטה לא בעינן בעלים דוקא וזה ראי' גדולה להרמב"ם ודו"ק והבן. מיהו כל זה לדינא אבל דרך מצוה מן המובחר ודאי טוב להיות שנים כמ"ש לעיל: והנה מ"ש רו"מ דבני העיר טוענין כיון דהוי בידם ליתן לו ששה רייניש אין לו טענה על המותר ורו"מ דחה זה דלא שייך בזה יד בעה"ש עה"ת כיון שצריכין עכ"פ ליתן לאחר ודומה למ"ש הש"ך בסי' צ"א בחו"מ, הנה אין הענינים דומין דשם עכ"פ מחויב הוא ועומד ליתן לזה או לזה אין בידו לפטור מזה וגם חל עליו החיוב מכבר שכבר הוא חייב אבל בזה הרי בידם שלא לשחוט כלל ולא יתנו לא לזה ולא לזה ואף אם יתנו כעת אין עליהם שום חיוב בעולם עדיין וא"כ אין עיקר הספק על שום חיוב ממון רק הספק נופל אם נשתעבדו בני העיר להשוחט שלא יקחו אחר אי לא נשתעבדו לו וא"כ הוי עיקר הספק על גופם אם נשתעבדו לו או לא נשתעבדו לו ושפיר הם המוחזקין בעצמם והשו"ב נקרא בעל השטר וידו על התחתונ' וגם בכל מקום דהוי ספק הוי פסידא דפועל כידוע. מיהו בלא"ה אין דבריהם נכונים בזה דלשון השטר מוכח להיפוך דדוקא אם יהי' מגרעות אז מחויבין ליתן לו ששה רייניש אבל אם יהיו מותרת הוי שלו ואין בידם לסלקו בששה רייניש. מיהו מטעם אחר הדין עם בני העיר דהרי לא נאמר בו זמן כזה יהי' ביניהם דהרי נאמר רק סתם והרי מפורש בח"מ סי' ס' דהיכי דנכתב סתם אפילו שעה אחת במשמע רק כאן כיון דכתוב בכתב השני שיתנו לו נו"ן רייניש לשנה כיון דנזכר בו שנה א"י לדחותו תוך השנה כמ"ש בחו"מ שם אבל אם כבר עבר עליו שנה יכולין אח"כ לשנות כיון דלא נזכר בו על עולמית ואף שכתבתי בספרי דעתה הוי כפירש על עולמית כיון דהמנהג כן אך זה שלא לדחותו לגמרי אך במקום דהוי רק א' שוחט ומתחלה גם שם הוי ב' שוחטים וגם נהגו בכל המקומות להיות ב' שוחטים א"כ ממ"נ אם נלך בתר עיקר הדין הרי לא פירשו זמן ואם נאמר דכוונו על דעת המנהג הרי שוב כיון דהמנהג הוי להיות ב' שוחטים הוי אדעתא רק שלא לדחותו לגמרי אבל לקבל עוד א' יהיו יכולין כפי המנהג. ולכך לדעתי ודאי שיהו נחלקין בני העיר שמקצתן יקחו שוחט אחר זה אין ביד אדם שם ויפה דיבר רו"מ אך לקבל עוד שו"ב אחר לכלל העיר זה נכון לפענ"ד. והנה מ"ש מקצת בני העיר שהשו"ב הוא מחמיר זה א"א לי לדעת רק תלוי בדעת הרב המורה ובידו אם הוא מחמיר בחומרות יתרות ראוי להעבירו כי התורה חסה על ממונן של ישראל ועיקר התרת הסרכות הוי מכח זה וההוא טבחא שתלי ואומני דפשעי מסלקינן להו בלא התראה דהם מותרין ועומדין ובודאי להחמיר הרבה ממה שמבואר בספרים הוי כמו פשיעה אם רוצה יחמיר לעצמו ולא לאחרים אך זה אפשר לתקן להתרות בו ששום הוראות לא יורה בלי שאלת הרב ויראה הרב אם מחמיר ביותר או לא ואם בשביל חשש זה א"ל לקבל שוחט אחר אך אם רוצים לקבל עוד אחד לזהירות יתירא יכולין לקבל ואין ביד השוחט למחות בהם. סוף דבר הכל נשמע כי לדעתי הדין כך שיחלקו בני העיר מקצתן לקבל אחר זה אין בידם בשום אופן אך לקבל שוחט אחר להיות עם הראשון ביחד זה יכולין אך צריכין לקבל שו"ב כזה שיהי' מרוצה להרב ועכ"פ לרוב בני העיר אבל אם אינו מרוצה להרב או לרוב בני העיר עכ"פ אין יכולין לקבל אחר כנ"ל. והעושה שלום במרומיו יעשה שלום ביניהם ויתן בלבם דעה אחת ועצה אחת לשם שמים נפש ידידו המעתיר: תשובה כא הנה זה שחזר ושאל על דברינו במ"ש דאין ראי' להרמב"ם מן הש"ס דף י"ב מכח דברי התוס' בגיטין דבידו ליתן לאחרים לשחוט וע"ז כתב שלא הבין כוונתי על מה הוי כוונתי דבידו ליתן לאחרים אם על השוחט או על הרואה הנה באמת יתכן להיות הכוונה על שניהם אם על הרואה ומיירי בבהמה של הרואה שראה אחד ששחט בהמה של הרואה או של הפקר בענין דהוי ביד הרואה ליתן לאחר לשחוט, או דבע"כ מיירי דהרואה יודע הל' שחיטה דאם גם הוא אינו יודע א"כ הוי נמי מלתא דלא רמי' עליו ולאו אדעתיה ולמה נאמן ובע"כ דמיירי דהרואה יכול לשחוט א"כ הוי בידו לשחוט בעצמו משא"כ הרמב"ם דנקט בחש"ו ששחטו בפני יודע הל' שחיטה ודקדק לפרש בפני יודע הל' שחיטה ולא כתב בפני הבע"ד ויודע הל' שחיטה משמע אף דאין הבהמה שלו מהני. ועוד אם הבהמה שלו מה קמ"ל פשיטא דנאמן לגבי עצמו דהבעלים נאמנים על שלהם ובשלמא הש"ס משני שפיר דקמ"ל דאפילו שחט סימן אחד יפה מ"מ חיישינן על השני אבל הרמב"ם דלא נקט כן פשיטא דהבעלים נאמנים על שלהם וכדפריך הש"ס שם פשיטא ובע"כ מיירי דאין הבהמה של הרואה דהנה אדרבא לכאורה יהי' ראי' מן הש"ס להיפוך דאין ע"א נאמן בכה"ג ממה דפריך שם פשיטא ורש"י כתב שם וז"ל פשיטא דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ולא ראה אסור שמא שהה או דרס עכ"ל הרי דמשמע מדבריו דדוקא אם תרוויהו הוי פשיטא קשיא לי' אבל אם הוי בחד צד רבותא לא הוי קשה לי' די"ל אגב זה נקט השני וא"כ קשה למה פריך הרי י"ל דמיירי בידוע דלא גמר וקמ"ל דבראה מותר אף דהוי חד מ"מ נאמן אף דאינו בידו ובע"כ מוכח דבאינו בידו א"נ ובע"כ מיירי בבהמה שלו ולכך פריך פשיטא. ולדעת הרמב"ם דס"ל דבאינו בידו נמי נאמן ע"א בע"כ צריך ליישב דקושיות הש"ס הוי אם רק זה הרבותא דנאמן אף באינו בידו א"כ הוי עיקר הרבותא חסר מן הספר והוה ליה לפרש דמיירי שאין הבהמה של הרואה ומדלא פירש כן מוכח דאין זה עיקר הרבותא אבל הרמב"ם דנקט רק דין זה אם שחטו בפני אחד שיודע הל' שחיטה ודאי דקשה עליו קושיות הש"ס אם האחד ראה ויודע הל' שחיטה פשיטא דכשר ובע"כ דמיירי באין הבעלים הרואים רק אחר ומשמע זה מלשונו כנ"ל לכך הקשה שפיר הפמ"ג. ואף אם נאמר דהרבותא הוי דהוי ס"ד דאינו בר זביחה וכדמוכח מן הש"ס ממה דלא פריך על המשנה דכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשירה ולמה לא פריך פשיטא כמו בדף י"ב ובע"כ דקמ"ל דהוי ס"ד דאינו בר זביחה וי"ל זה הוי רבותא דהרמב"ם, מ"מ מלשונו ודאי משמע דמיירי שלא בפני הבעלים מדהתנה רק בפני מי שיודע הל' שחיטה ולא כתב שהוא הבעלים א"כ מוכח דגם באחר נאמן ויפה הקשה הפמ"ג. והנה אם בעינא מצינא למימר דהשוחט הוי בידו לשחוט ע"י אחרים ומ"ש רו"מ דהרי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתיה נראה לי דהנה חשש זה הוי רק דרבנן ודאי מן התורה לא חיישינן לזה רק כל שיאמר שיודע כן בבירור נאמן והך מלתא דלא רמי' עלי' דאינש הוי רק דרבנן וא"כ ממ"נ מן התורה נאמן השוחט שלא שהה ודרס והוא נאמן מכח דבידו ליתן לאחרים ועל חשש דרבנן שוב נאמן הרואה כיון דכבר יצא מחזקתו מן התורה גם מדרבנן לא אזלינן בתר חזקה כמ"ש הר"ש בפ"ב דמקואות. והנה אם נאמר כדעת החוו"ד דהיכי דהתחיל לעשות בו מעשה המכשיר לא שייך עוד חזקת איסור פשיטא דא"ש בשלמא בחש"ו וכדומה דלולי הרואה לא הוי ידעינן כלל אם התחילו לשחוט שפיר הוי אחזקת איסור גם י"ל בהם אף אם ראינו שהתחילו לשחוט כיון שבהם רוב מעשיהם מקולקלים א"כ בזה מודה החוו"ד דהוי כלא התחיל לעשות בו מעשה המכשיר דהרי אדרבה הוי רוב להיפוך והוי חזקת איסור ממש אבל בגדול נהי שאינו יודע הל' שחיטה עכ"פ לא הוי רוב מעשיהם מקולקלים ויתכן שישחט שפיר א"כ על התחלת השחיטה נאמן השוחט בעצמו דעכ"פ התחיל לשחוט וע"ז נאמן דהוי בידו ליתן לאחרים ועל גמר השחיטה שוב נאמן הרואה כיון דעכ"פ התחיל לשחוט שוב איתרע חזקת האיסור ונאמן הרואה ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"י והנה כעת נראה לי עוד די"ל דמיירי דהשוחט אומר שעשה כמו