טוב טעם ודעת מב

מה שתירצו ולפענ"ד נראה לומר טעם אחר נכון לפענ"ד דסמוך מעוטא לחזקה לא אמרינן רק היכי דהמיעוט וחזקה הוי בד"א כגון רוב תנוקות מטפחין בעיסה ומיעוט אין מטפחין דהחזקה הוי בעיסה דיש לה חזקת טהרה והמיעוט והרוב נמי הוי בעיסה אם טפחו בהאי או לא, וכן ברוב נשים מתעברות ומיעוט מפילות דהך דמה דהאשה מותרת ליבם ואסורה לשוק הוי מכח הבעל שהוא עיקר חזקה שאין לו בנים כמקודם וא"כ המיעוט נמי כן דמיעוט מפילות ואין לו זרע קימא והוי המיעוט והחזקה בענין אחד לכך מצטרפין להדדי משא"כ בשוחט החזקה הוי בבהמה בחזקת שאינו זבוחה והמיעוט הוי בהשוחט שאין מומחין ולכך אינו בענין אחד וגוף אחד לכך לא אמרינן סמוך וז"ב לפענ"ד. וכה"ג כתבתי בתשובה לאונגארין ליישב דברי הריב"ש דס"ל דנגד ב' חזקות לא אזלינן בתר רובא מקושיות הנו"ב וכתבתי כן לחלק דהריב"ש לא מיירי בב' חזקות לגוף אחד ורמזתי' גם בפרי עץ הדר שלי וכן י"ל בזה. ולפ"ז נראה לומר דהרי הוי ספק בש"ס אולי ע"א עדיף מחזקה א"כ נהי דלא איפשטא מ"מ אף אם חזקה עדיף מ"מ לא גרע ע"א ממיעוטא וא"כ הרי עיקר חזקת כשרות של כל אדם הוא מכח דאזלינן בתר רובא דרוב בני אדם כשרים וא"כ אם ע"א העיד עליו ששחט שלא כהוגן הרי יש חזקת איסור דבהמה וגם ע"א ולא גרע ממיעוטא והרי העד העיד על גוף השחיטה שאינה כהוגן א"כ בזה הוי ענין אחד ע"כ לו יהא דהעד גרע מחזקה עכ"פ כמו מיעוטא הוי וסמוך מיעוטא לחזקת איסור ובכאן הוי בע"א לכך לא מהני הרוב דב"א כשירים הם אבל לענין שאר בהמות הרי העד אינו מעיד עליהם שהם אסורין רק על השוחט הוא מעיד שהוא חשוד א"כ שוב אינו בגוף אחד ולא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה לכך שוב אזלינן בתר רובא דרוב ב"א כשירים הם, ואף אי נימא דהריב"ש סבירא ליה בב' חזקות אף דאינו בגוף אחד נמי אלים מרוב מ"מ הרי זה שוב אינו ברור לנו דע"א הוי כחזקה והוי בעיא אולי גרע מחזקה וא"כ כיון דספק אם דומה לב' חזקות שוב אזלינן בתר רוב בחזקת כשרות של השוחט לכך שאר בהמות כשירות. וזה טעם נכון לחלק בעזה"י. ולפ"ז תינח בעד הראשון אבל אם אח"כ מעיד ע"א נמי עליו א"כ עכ"פ ע"י עד הראשון יצא מכלל הרוב ואיתרע הרוב שוב מהני עד השני להצטרף עם חזקת איסור דבהמה ואסורין כולם ואף בלי צירוף חזקה דבהמה כיון דעכ"פ ע"י הראשון איתרע חזקת כשרות שלו שוב נאמן אח"כ ע"א לאסרו ולא בעינן צירוף רק כ"א בפ"ע מעיד ונ"מ לכמה דברים בזה. והנה כאן מחמת הרגל"ד משאר דברים על ר' אבלי גם מבטול הכתב שהיה ביניהם ועבר ע"ז כמה פעמים מוכח דהוא מקלי הדעת ולולי ע"א נמי ראוי להעבירו ומכ"ש בהצטרף תרווייהו וגם מפני הקול לכך הרי הדין ברור ששחיטת ר' אבלי אסורה והיא כנבילה ממש וחלילה לאכול משחיטתו דכל ערעור וערעור לבדו די לפסלו ואף כי בכולם. דברי ידידו וכו': תשובה יט להרב מו"ה זאב וואלף הויך גילערענטער אב"ד דק"ק קראבאבא סמוך לבוקארעשט הנה מכתבו ע"ד השו"ב דשם קבלתי ובמה דסיים אפתח. הנה אם השו"ב מחויב להראות סכינו בכל פעם לכת"ר אחר שרו"מ רוצה בכך, והנה כבר רו"מ ראה דברי התב"ש ופמ"ג מ"ש בזה דראוי להחמיר בזה בדורות הללו וחוץ דבריהם כתבתי לק"ק סאסיב במדינתינו דהוא חיובא מדינא דגמרא דהפוסקים לא כתבו דהחכמים מחלו להם כבודם רק בסתם דמדינא דש"ס אף בסתם בלי גזירת הת"ח הי' מחויב השוחט להראות סכינו לו ואם לאו בר נדוי הוא דהוי כמורה הלכה בפני רבו בזה כתבו דבזה"ז בסתם כל שאין הרב מקפיד אינו חייב להראות לו סכינו ומכ"ש דאינו בר נדוי אבל אם החכם אינו מוחל ותובע כבודו להראות לו הסכין ודאי מחויב להראות, וכיון דאין לנו ראי' נגד דין הש"ס רק מדברי הפוסקים הנ"ל וי"ל דכוונתם רק בסתמא לא אם החכם אומר שאינו מוחל מניין לנו לבדות עוד היתר וכל הבא לשנות מדין הש"ס עליו להביא ראי', ובפרט שדבר זה בכוונת הלב תליא מלתא אם הרב רואה דהוי צורך השעה ודאי מחויב הוא להראות לו אם אינו רוצה פושע הוא בדבר וראוי להעבירו והשוחט צריך להיות לו מורא רבו כמורא שמים גם מורא בשר ודם ואם אין בו כל אלו אסור להיות שו"ב ודבר זה תלוי בהזמן כפי הנהגת הדור. והנה מה ששחט אווזות הפטומות וצוה להסתיר מן הרב שלא להראות לו הוושטין וודאי מאכיל טריפות לישראל וצריך העברה וזה גרע עוד מטריפות הריאה כי בטריפות הריאה אין לנו שום גורם וראי' דיש בה ריעותא בבהמה זו רק מכח דבעולם שכיח בזה סרכות ומכ"ש בזה דאנו רואין בעוף זה ריעותא שהלעיטו אותה וזה גורם נקיבת הושט ואנו עושין ריעותא זה בידים ודאי הוי הבדיקה חייבת ועיין בש"ך סי' ל"ג ס"ק כ"ג ואף דהמהר"מ לובלין מתיר בדיעבד בהשליכו הראשים היינו רק אם השליכו בשוגג ושכחו הדבר ורק ע"ד המיעוט אבל לעשות כן במזיד ולפעמים הרבה ודאי הוי כמבטל איסור במזיד כמ"ש הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ו' גבי ריאה ובפרט ששו"ב יעשה כן ודאי הוא קלות מאוד ושחיטתו אסורה: גם בנדון השטר מכירה של חמץ שכת' בשליחות בעל החמץ והוא עצמו החתים שמו עליו הנה זה מפורש במקור חיים ה"פ דחתימות השליח לאו כלום הוא ואין צריך לפלפול דברי רו"מ כי אף אי נימא דמצד החמץ הי' מועיל השליח דהקנה לו החמץ עפ"י דברי הט"ז בסי' תל"ד ואף דדברי הט"ז תמוהין כמ"ש במק"ח מ"מ אני ישבתי דבריו בחבורי לה"פ די"ל דהוי כמכירי כהונה מ"מ היינו רק בגוף החמץ אבל הקרקע ודאי לא נקנה רק בשטר ולא סמכא דעתיה רק בשטר ושטר זה אינו ראי' ולא קנין כיון דלא חתם בו המוכר וכיון דהקרקע לא נקנה שוב החמץ אף אם נקנה הוי עכ"פ כפקדון בבית ישראל באחריותו דהנכרי לא ישלם לו אם יהי' נאבד. גם יכול הקונה הנכרי לבטל כל המקח די"ל כיון דקנה ביחד אינו קונה זה בלא זה כמ"ש בחו"מ סי' רט"ז דעות בזה הלכך החמץ דינו כדין חמץ שעע"הפ ואף שהי' שוגג לא מהני וגם אם הוא הפ"מ אין תקנה רק לבטלו ברוב בהיתר כמ"ש בפ"י בתשובה שכתבו האחרונים בשמו, גם מצד שכתב שמכר לו לחלוטין ואין בידו למכור לחלוטין דהוי רק מושכר לו לכך החמץ דינו כנ"ל, והשוחט הזה ראינו שהוא ע"ה גדול ודאי ראוי לאסור שחיטתו כי אף שלדין הש"ס והש"ע מותר באם מסתפק ושואל אין הזמנים שווין והכל לפי העת. והרי לפי דין השו"ע מי שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה ונאכל עתה שחיטת הגנב ובזה ודאי כי לפי פירצת הדור צריך שמירה וגדר יתירה לכך חס להזכיר מלאכול משוחט ע"ה כזה ובפרט דהל' שחיטות מצויין כעת ללמוד מהם. ולזה סוף דבר הכל נשמע דבאחד מטעמים הנ"ל שחיטתו אסורה כנבילה מהגם בכולן בכל הלין טעמים הנ"ל לכך חדלו לכם מלאכול משחיטתו ותזכו לאכול מסעודתו י"ת ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב כנפש המעתיר וכו': תשובה כ לק"ק פידקאמין להרב מוה' יעקב אב"ד דשם הנה ע"ד המחלוקת בנידון השו"ב הנה ראיתי תשובתו שהאריך בזה ולבבי לא כן ידמה לכל דבריו. הנה אם כי מדינא די בשוחט אחד מ"מ הוי ודאי מצוה מן המובחר להיות ב' וכמאמר הכתוב טובים השנים מן האחד ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מה דאמרינן בפ"ק דיומא כיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דזריז טפי וכבר כתבתי מזה יותר באריכות בהיותי בק"ק בא"ד בשנת תר"ג לק"ק חמעלניק לזה ודאי הוי מנהג כשר וישר להיות ב' שוחטים. והנה מה שהאריך רו"מ לפלפל בענין חקירת הפ"מג בחש"ו דלמה יהי' די באחד רואה אותן הנה דלזה אינו ענין לכאן דאטו מדינא אנו אומרים שאין די בע"א ודאי מדינא די בשוחט אחד רק המצוה מן המובחר להיות ב'. והנה ראיתי במכתבו שכתב דהרמב"ם למד דבשוטה וקטן וחרש די באחד רואה אותו ממ"ש בש"ס חולין דף י"ב דאר"נ בראה אחד ששחט אם ראוהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו וכו'. והוא שגגה ולא ראה רו"מ דברי התוס' בפ"ק דגיטין שכתבו דבשחיטה נאמן מכח דהוי בידו ואף שא"י לשחוט יכול להשכיר לאחרים לשחוט ייע"ש א"כ מפורש היפוך מדבריו דממי שא"י ה' שחיטה אין ראי' דהתם מהני מכח דבידו להשכיר אחרים והפמ"ג שפיר הקשה דגבי קטן לא מהני בידו כמ"ש בט"ז סי' קכ"ז דבדאורייתא אין הקטן נאמן אף דהוי בידו כן כתבתי בילדותי בגליון הפ"מג שלי והנה העומד ע"ג אף דהוא נאמן במה שבידו כיון דאין העוף בידו לא שייך לומר דהוי בידו. והנה מה שרצה לומר רו"מ דלכך נאמן ע"א כיון דעכ"פ איתרע החזקה דהרי חזינן שמתה וא"כ על איתרע החזקה יש כאן ב' השוחט והרואה ושוב על דנשחט בהכשר די ע"א כיון דהחזקה איתרע, גם זה אינו דהנה בשלמא לשיטת רש"י דס"ל הא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אמ"ה היה מקום לדבריו די"ל חזקת אמ"ה איתרע אבל אנו נמשכין הכל לשיטת התוס' דס"ל דחזקת אמ"ה ליכא דעכ"פ מתה ואין מחזיקין מאיסור לאיסור רק הכונה חזקת שאינה זבוחה והנה חזקה זו לא איתרע כלל ומה הוי ריעותא לחזקה