טוב טעם ודעת מא

אך ס"ל דעיקר הטעם דהרהור כדבור דמי היינו מכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וא"כ בשלמא במי שיכול לדבר הוי גם הרהור כדבור ואף בעל קרי נהי דאסור לדבר, מ"מ יכול להרהר דהרי כתבו התוס' בסוכה שאף מה דהוי דרך איסור נקרא בידו א"כ ה"נ עכ"פ ראוי לברך בדבור לכך הוי גם הרהור כדבור דמי וא"כ באלם כיון דעכ"פ שומע וא"כ יכול לשמוע הברכה מאחר וזה נחשב כדבור דשומע כעונה גם יש לו דין שליחות מה שחבירו מברך הוי כאלו בעצמו מברך לכך גם בהרהור מהני ומיירי הרמב"ם שמהרהר הברכה ולכך א"צ לפרש דפשיטא דהוא יודע כשאר שוחט דצריך ברכה כן ודאי האלם נמי מברך בהרהור, אבל חרש כיון דאינו שומע א"כ א"א לו להיות שומע מאחר גם חרש אין לו דין שליחות א"כ אין ראוי לבילה לדיבור לכך ביה הרהור לאו כד"ד לכך אינו שוחט לכתחלה. כן נראה גוף כוונת הרמב"ם מחילוקו וליישב דלא יסתרו דבריו המשנה דתרומות דאלם לא יתרום י"ל כך דיש לצרף בזה דברי הט"ז שמחלק בין ברכת השחיטה לברכת הפרשת תרומה דשם הוי על גוף המצוה ואינו שייך בכל עת אבל בשחיטה הוי ברכת הודאה ושייך בכל זמן, וא"כ י"ל בזה דהרמב"ם ס"ל דגם אלם כיון דאינו יכול לדבר לא נחשב ראוי לבילה ואף דיכול לשמוע מאחר זה אינו בידו רק ביד אחר אולי לא ירצה האחר לברך רק ס"ל כיון דמתחלה קודם שנשתתק הוי ראוי לברך בפה ואז הוי נחשב לו להרהור כדבור והי' יכול לברך בהרהור נהי דעכשיו נשתתק לא אבד דינו ולא נשתנה דינו ויוצא בהרהור כבתחלה אך זה לענין ברכת השחיטה ולשאר דברים דהמה חייבין בכל עת ובכל שעה ותמיד הם שוים, א"כ כיון דמתחלה היה יכול לברך בהרהור אזלינן בתר מעיקרא (ומצורף לזה כיון דהשתא נמי ראוי ע"י שומע כעונה ותחלה הוי ראוי לברך בעצמו נחשב גם עתה ראוי לבילה ואינו יוצא מחזקתו הראשונה כיון דמתחלה הוי ראוי לגמרי ועתה נמי ראוי ע"י שמיעה אינו יוצא מדין הראשון. אבל להיות מתחלה ראוי לבילה ע"י שמיעה מאחר זה לא אמרינן ושאני לאוקמא אחזקתו מלהביאו לידי חזקה ודו"ק היטב) לכך בברכת שחיטה דשייכא בכל שעה ובכל זמן כיון דהוי ברכת הודאה לכך בזה אזלינן בתר מעיקרא וכיון דמתחלה הוי ראוי לברך בהרהור גם עתה דינו כך לברך בהרהור אבל בתרומה דהוי ברכת המצוה זה אינו חל רק בשעה שעושה המצוה ולא אזלינן בתר מעיקרא, ולכך השתא כיון דהוי אלם ואין ראוי לבילה אין די בהרהור לכך לא יתרום וחרש דהוי כן ממעי אמו ותולדותו לא הוי מעולם ראוי לבילה לכך לא הוי ביה הרהור כדבור לכך גם בשחיטה אסור ודו"ק. ולכך דקדק הרמב"ם תחלה כתב מומחה שנשתתק משמע דתחלה היה יכול לדבר ובזה כתב שוחט לכתחלה אבל אח"כ כתב מי שאינו שומע היינו מתולדה זה אסור לכתחלה וי"ל דהמשנה דאלם לא יתרום מיירי ג"כ באלם מקטנותו או מתולדה אבל הרמב"ם דמיירי בנשתתק אח"כ בזה מתיר לכתחלה. ואף דהרא"ש הסכים לדבריו והרא"ש פוסק דהרהור לאו כד"ד י"ל היינו רק בק"ש דאורייתא אבל בשאר ברכות ודאי הוי הרהור כדבור כמ"ש האחרונים וכן מצאתי בשאגת ארי' סי' ל"ו שכת' כן דבשאר ברכות י"ל אף להרא"ש הרהור כדבור דמי, גם רוצה לומר שם תחלה דדעת הרמב"ם דקיי"ל הרהור כד"ד ייע"ש ולכך א"ש גם דברי הרא"ש דהוא מיירי בנשתתק לכך יכול לשחוט דיוצא בהרהור והמשנה מיירי אם היה אלם מתחלה או י"ל דתרומה שאני דבתר השתא אזלינן כנ"ל ודו"ק היטב. והנה עוד השקפתי וראיתי שבהצטרף דברי הט"ז לדברינו א"ש ביותר די"ל דודאי לדינא נכונים דברי הט"ז דבשחיטה שייך לברך אחר דהוי ברכת הודאה ולא בתרומה אך פירושו דחוק לומר דהרמב"ם מיירי במברך אחר דהא כל כהאי הו"ל לפרש אך הכונה דבאמת מברך בהרהור רק בשחיטה כיון דאלו רצה שיברך אחר והוא שומע נמי הי' מותר שוב הוי ראוי לבילה וא"ב מעכבת בו לכך דיו בהרהור ובזה הרהור כד"ד אבל בתרומה כיון דאחר מברך והוא שומע אין ראוי בזה א"כ כיון דאחר יברך אין זה ראוי והוא אלם ואין יכול לברך א"כ הוי אין ראוי לבילה ושוב הרהור לאו כד"ד ולכך אסור לכתחלה בלי ברכה ודו"ק היטב. והנה שבתי וראיתי דמ"ש לעיל ראיה ממגילה דכתב לא הוי כדבור אינו ראי' די"ל דודאי להס"ד דלא ידע מהך דר"ח דאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב באמת הוי ס"ל כתב לא הוי כדבור וממילא אינו בכלל דברים שבכתב אין אתה רשאי לאמרן בע"פ אבל כיון דמסיק לדר"ח דאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ממילא מוכח דכתב הוי כדבור ולכך הוי כקורא בע"פ כיון דאין הספר כתוב לפניו לכך אסור לכתוב שלא מן הכתב ומוכח דכתב הוי כדיבור ודו"ק היטב. ובזה א"ש מה דקשה דקאמר שם לימא מסייע לר"ח וכו' ודחה דלמא דאתרמויי אתרמי וקשה דקארי לה מה דקארי וכי לא ידע די"ל דאתרמי אך לפי הנ"ל א"ש דהוי דוחק לו לומר דכתבה מיירי נמי דקארי לה דהו"ל לפרש ובע"כ מיירי דיוצא בכתיבה לבד ומוכח מזה דכתב הוי כדבורו לענין קריאת המגילה וממילא אסור לכתוב שלא מן הכתב דזה תלוי בזה ולכך שפיר קאמר לימא מסייע לי' לר"ח מדיוצא בכתיבה לכך דוחה דלמא דאתרמויי אתרמי ומיירי נמי דכתבה וקארי לי' אח"כ ודו"ק היטב כי הוא נכון בעזה"י את זה ראיתי להשיבו בקצרה לרוב הפצרתו ויותר אין פנאי להאריך בזה גם בנידון קושייתו השני' לא עיינתי כלל מאפס הפנאי. דברי ידידו: תשובה יח לק"ק סאמבור להרב מוה"ר יוסף ארי' כהנא ראפופארט נ"י האב"ד בשם ולכל בני העיר: הנה הגיעני מכתב מרבים ושלימים דק"ק הנ"ל בנידון השו"ב ר' אבלי שאסרתי אותו בקיצור אשר לפי דעתי לא הוי כדאי להעלות דברי תורה על ידו וסברתי שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה וגם הלום ראיתי כי היטבתי לראות מה שקצרתי וקיימתי מאמרם ז"ל כמה גדולים דברי חכמים שאמרו חכמים הזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר כי נודע לי ע"י מכתב הרב מראווא ששלח ידו לפלפל ופסלו מכח צירוף העדים לזה נתן מכשול שנתעורר צד להכשירו באמרם כי אחד מן העדים הוא פסול אם אמת כן או לא זה לא ידענו אך אני לא באתי לזה כלל רק לדעתי לפסול השוחט א"צ ב' עדים כשירים רק רגלים לדבר ובפרט ע"א עם רגלים ל"ד מעבירין אותו כנראה מדברי מהרי"ק הביאו הש"ך ביו"ד סי' ב' וכן כתב התב"ש דעד אחד נאמן לפסלו ביש רל"ד. והנה שורש דבר זה היה נראה דיש לזה מקור לזה מן הש"ס ומן התורה דהרי בסוטה נאמן ע"א שנטמאה כיון דיש רגל"ד דקינא לה ונסתרה א"כ ה"ה בכל דברים הוי כן, מיהו זה יש לדחות דשאני סוטה דהיתה אסורה בלאה"נ מספק לכך מהני העד לאוסרה בודאי משא"כ בזה דהשוחט עד הנה היה בחזקת היתר י"ל אף ברל"ד לא מהני ע"א לפסלו. מיהו נראה כיון דעיקר דבר אנו דנין על הבהמה אם נשחטה כהוגן או לא והרי לבהמה יש חזקת איסור ואין לנו להתירה רק ע"י השוחט הזה והרי השוחט הזה יש עליו ע"א האוסרו וגם הוי רגל"ד א"כ היינו ממש כדין סוטה לכך ע"א נאמן בזה וגם מה דאין ע"א נאמן לפסול אדם הוי מכח חזקת כשרות דאלים וא"כ ברגל"ד עכ"פ איתרע חזקת כשרות שלו וכעין שכתבו הפוסקים גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכן כתבו התוס' בפ"ק דנדה דלכך ליכא בסוטה חזקת טהרה מכח דהוי רגל"ד וכו' וא"כ כיון דע"י רגל"ד איתרע חזקת כשרות שלו שוב הוי כליכא חזקה ונאמן ע"א דהיכי דליכא חזקה ע"א נאמן. ועוד ע"א במקום חזקה הוי איבעיא דלא איפשטא וכת' הש"ך בסימן קכ"ז דאזלינן לחומרא וא"כ קשה למה לא יהי' ע"א נאמן לפסול אדם כיון דמעיד על גופו ואם הוו ב' היו נאמנין אפילו נגד שנים כיון דמעידין על הגוף העדים וכדמוכח בסוגיא דעד זומם א"כ ה"נ בע"א המעיד למה לא יהי' נאמן ניחוש לחומרא דע"א נאמן נגד החזקה ויהיה נאמן נגד חזקת כשרות של העד וצ"ל כיון דרוב ב"א כשרים שהוי כרוב ונגד הרוב ודאי אין ע"א נאמן דרוב עדיף מחזקה וא"כ תינח בליכא רגל"ד אך ביש רגל"ד א"כ עכ"פ יצא מן הרוב בכך שברוב ב"א ליכא רגל"ד כי הנך ודומה למ"ש התב"ש סי' כ"ט וכיון דיצא מן הרוב נשאר רק חזקת כשרות שלו וע"א נאמן נגד החזקה לחומרא. והנה הראיתי פנים לדעת מהרי"ק והתב"ש ובלא"ה אין דבריהם נצרכין חזוק והדין דין אמת דע"א ורגל"ד מהני והנה זה לא יכחישו כי לפי הגב"ע שבידו וגם מה דנשמע קול הברה בעיר מכבר זה לא יכחיש אדם דרגל"ד הוי על ר' אבלי ובצירוף ע"א נאמן לפסלו ומכ"ש דיש הרבה בני אדם שם המאמינים לדברי העד דמהימן להו כבי תרי ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וגם נראה לי עוד דא"צ לבוא לצירוף עדים כדעת הרב מראווא רק אף בלי צירוף מהני כה"ג ונ"מ היכי דהעדים קרובים יחד ולא מהני מטעם צירוף מ"מ מהני כל חד בפ"ע כאשר אבאר. והוא דהנה המהרש"ל ומהריב"ל החולקים על המחבר ס"ל דאותה בהמה אסורה לכל אדם באם ע"א העיד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו והנה להבין הטעם לחלק בין אותה בהמה לאחרת הרי גם לאחרת יש חזקת איסור כמו זו ולומר אולי עשה תשובה הוא דוחק דהרי בזה בעינן עדים דעשה תשובה כמ"ש בחו"מ סי' ל"ד, אך לדעת' נראה לי טעם נכון דהנה הראשונים הקשו למה אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומ"ט לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ייע"ש