טוב טעם ודעת מ

עליו שבמזיד עושה גם יש לו להרגיש דאם היה מרצון הפאחטריס כבר היה בעל הכפר לוקח שוחט דמתא ולמה לו ליכנס לפרצה דחוקה מזה עצמו היה לו להכיר כי גנוב הוא אתו לכן נידון כמזיד ושחיטתו אסורה. אבל ר' יאקיל כי הוא שוחט דמתא ומומחה וירא שמים וניכר גם לי היטב וכבר הוא עוסק במלאכת שמים זה כמה שנים ושמץ דבר לא נמצא עליו ודאי אף אם עשה הי' בשוגג ולא במזיד וח"ו להוציא עליו שמץ פסול אפי' דרך לעז בעלמא ולא ידעתי למה הוצרך רו"מ לכתוב זה ואטו מבלעדי מכתבו מי שם להב"ד מק"ק טארנפאל לשופטים בעיר לא להם די להם להפקיע א"ע ואך אם כבר כ' לי רו"מ הנה יצוה להכריז בשמי ששחיטת ר"א אסורה כמקדם הן ברשיון הפאחטר"י' הן בלי רשיון אך שחיטת ר' יאקיל מה לתבן את הבר יכריז כי אין הדבר צריך הכרזה ומשחיטתו יאכלו ענוים וישבעו ומאן יהיב לי משחיטתו ואכלינא משופרי שופרי והמוציא אפי' לעז בעלמא יהיה נידון בדין החושד בכשרים וכו' ואין להאריך: תשובה טז להרב מו"ה משה ליב בנידון התקשרות השו"ב דק"ק זיטאמיר הנה כאשר נדרש נדרשתי על התקנות החדשות שעשו עם השו"ב דק"ק זיטמאיר נדרשתי להודיע לכבודו הרמה אם הוטבו בעיני הנה לא ידעתי מה זו שאלה הרי זה גלוי מאמר החכם ההכרח לא ישובח ולא יגונה אם לא יכלו בע"א ודאי אם הי' אפשר לסלקם לגמרי היה טוב יותר כי הנה מה שנשבעו מה יושיענו זה כי מפורש בש"ע דהחשוד על הדבר א"נ עליו אפילו בשבועה דהוי מושבע ועומד מה"ס, אך אפשר לומר דהתם מיירי בשבועה דלשעבר כגון שנשבע ששחט בסכין יפה בזה כיון דא"א להודע אם עבר על השבועה או לא בזה כיון דכבר הוי מושבע ועומד על הר סיני אינו נאמן אבל במה דנשבע להבא ואם יעבור יגלה עונו י"ל כעין שכתבו כל הפוסקים הובא בחו"מ סי' ל"ז גבי ניחא לי' דלא להוי רשע ולא ישלם דפירש הרשב"ם דהכוונה דלא לקרי' אינשי לוה רשע וכו' כן ה"נ י"ל דלא יעבור דלא לקרי' אינשי עובר על השבועה. גם מ"ש בתקנה שכ"א יראה סכינו לחבירו הרי חבירו חשוד כמותו והו"ל לכתוב להיות מראין סכינו להשוחט החדש שימנו, גם אם יעשו כן מה נעשה בסכין של אחר השחיטה להראותו לאחר קשה הדבר ולסמוך עליו בעצמו הרי הם חשודים לאו"ד ועיין בסי' ב' בש"ך ס"ק ד', ובאמת זה ימים עלה בלבי אם חשוד על הטריפות אם הוי חשוד על נבילות דנהי דשניהם בלאו מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם והתוס' דס"ל דיש בנבילה גם איסור עשה דוזבחת וא"כ יש בנבילה לאו ועשה ובטריפות רק לאו בלבד, גם י"ל דבעיני העולם חמור נבילה מטריפה. ולכאורה יש ראי' לזה ממה דבכמה דוכתא בש"ס נקט בלשונו מומר אוכל נבלות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ולמה לא נקט נבילות או טריפות מוכח לכאורה דבטריפות לא בעי בדיקת הסכין ואינו חשוד על נבילות ולפ"ז השו"ב הנ"ל חשודים רק על טריפות ואין חשודים על נבילות א"כ לא בעי בדיקת הסכין דהוי נבילה. אך יש להוכיח להיפיך מן הש"ס דחולין דף י"ז ע"א דקאמר שם רבא הכל שוחטין חד לאתויי כותי וחד לישראל מומר וקשה למה לא מוקי תרווייהו בישראל מומר וחד במומר לנבילות ע"כ בעי בדיקת הסכין וחד לאתויי חשוד לטריפות וקמ"ל דבזה שוחט לכתחלה ולא בעי אף בדיקת הסכין ואף לתירוץ הט"ז בסי' א' ס"ק ג' הכא י"ל דהכל שוחטין הראשון דנקט שחיטתן כשירה דמשמע דבעי איזה תקון זה יהי' מיירי במומר לנבילות והכל שוחטין השני דלא נקט ושחיטתן כשירה מיירי במומר לטריפות ובע"כ יהי' מוכח דאין חילוק וחשוד ע"ז חשוד על זה וצ"ע כעת. מיהו לפמ"ש בתשובה ראשונה לק"ק זיטאמיר שכתבתי דהשו"ב הו"ל דינם כחשודים לאו"ד מכח מה שאסרו שחיטתן כנבילה א"כ הוו כחשודין לנבילות ובודאי בעי בדיקת הסכין אך כיון דא"א בע"א ה' הטוב יכפר ויבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה י"ז לק"ק קראקא למשכיל אחד שמו כמר זאב וואלף פריינקיל נ"י הנה מכתבו קבלתי והנה תמצית דבריו ליישב דברי הרמב"ם בה' שחיטה והביאו המחבר בסי' א' סעיף ז' דבנשתתק שוחט לכתחלה והוא סותר המשנה דאלם לא יתרום לכתחלה משום הברכה ופירשו האחרונים דמיירי שאחר מברך והוא העלה והביא מחלוקת כל האחרונים אם כתב כדבור דמי או לא והעלה הוא ראי' מן הירושלמי לפי דעתו דשליחות מהני בשבועה שאינו בבין אדם לחבירו רק כעין שבועות בטוי וא"כ כיון דשליח מהני מכ"ש כתב דעדיף טפי לפי דעתו וא"כ מיירי הרמב"ם דכותב ברכה בכתב ע"כ תמצית דבריו והנה יסוד דבריו ליתא לומר דכתב הוי עדיף משליחות דודאי שליחות עדיפא כיון דשליח של אדם כמותו וא"כ הרי פה השליח הוי כפיו והרי השליח אומר בפה והוי לבטא בשפתים. ותדע דשליח עדיף דהרי בגט בעינן מידו לידה ואפילו באומר בפה טול גיטך מעג"ק לא מהני ומכ"ש אם כותב לה טול גיטך מעג"ק לא מהני ובנתן לה ע"י שליח מהני ומוכח דשליח עדיף דכגופו הוא. ומ"ש רו"מ ראי' בשם ספר שמן הרוקח דכתב לא מהני כדבור ממה דאמרינן בש"ס תמורה דכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו' והרי דעת המ"מ דהיכי דשייך לאו זה ע"י מעשה אף שאין בו מעשה לוקה וא"כ ה"נ בנשבע כיון דמשכחת לה ע"י כתיבה ומעשה א"כ אף דבור הוי כמעשה ולמה חשבו בלי מעשה ייע"ש. והנה מה שדחית אתה דבריו אין נראה לי דא"כ למה חשיב רק אלו הרי הרבה יש כוותיהו דאין בהם מעשה וחייבין כיון דשייך גם ע"י מעשה וכמ"ש הה"מ בהם. אך העיקר מה דראייתו אין ראיה הוא דהכלל כך הוא דמה דהתורה לא פרטה הלאו בפירוש על דבר שאין בו מעשה רק כתבה הלאו סתם בזה שפיר כתב הה"מ דנהי דלפי אמת לא עשה מעשה כיון דמשכחת לה מעשה א"כ אף באין בו מעשה נחשב כמעשה דרחמנא אחשבי' למעשה אבל בנשבע דעיקר אסורו כתוב בי' לבטא בשפתים ומוכח דהעיקר איסור בזה הוי הדבור ולכך אף אם נימא דכתב נמי הוי שבועה היינו רק די"ל דכתב כדבור דמי, וכמ"ש בספר החיים סי' מ"ז ראי' מן הילקוט פ' יתרו בפסוק ויאמר למשה דר"א אומר כתב שלא דמוכח דכתב נקרא אמירה ודיבור, א"כ מה דמהני שבועה בכתב היינו רק דרחמנא אחשבי' לכתב כדבור אבל עכ"פ לא עדיף מדבור כיון דעיקר אסורו בשבועה הוי הדבור והכתב אינו מועיל רק מטעם דהוי כמו דבור וא"כ אם עיקר איסור אין בו מעשה לא עדיף הדומה לו יותר ממנו ולא נחשב מעשה וכן גבי מימר כיון דעיקר איסור הקדש הוי מדין נדר ובנדר כתוב לבטא בשפתים גם בהקדש גופי' כתוב בפ' בחוקותי איש איש כי יפלה והיינו כי יפריש וזה הוי עיקרו בפה דבלא"ה לא נקרא הפלאה וא"כ אף אם כתב מהני הוי רק כמו דבור ולא עדיף מני' וכן במקלל כיון דכתוב ונוקב שם ה' מות יומת ונוקב היינו בפה לכך בכל הני אף אם כתב הוי כדבור עכ"פ לא עדיף מדבור וכן כתבתי בתשובות שלי מכבר לענין שאלה דלכאורה אם נשבע או נדר בכתב לא יועיל שאלה כיון דעיקר הטעם בשאלה דאתי דבור ומבטל דבור והרי בכתב הוי מעשה וכתבתי ג"כ סברא זו כיון דעיקר האיסור בזה הוי הדבור א"כ נהי דכתב הוי כדבור מ"מ לא אלים מדבור וה"ה נמי בזה ואכ"מ להאריך בזה יותר. והנה מה שהרגיש רו"מ על הה"מ הנ"ל מה' חמץ ומצה בחידושינו במקום אחד כתבנו בזה אך אין פנאי לחפש אחריו כעת. והנה בענין זה אם כתב הוי כדבור הארכתי בזה בעזה"י בחבורי נדרי זריזין סי' ר"י ובחלק שני הארכתי יותר בזה בכמה תשובות ה' יזכיני להוציאו לאורה, וכעת נראה ראי' לזה דכתיבה לא הוי כדבור מן הש"ס פ"ב דמגילה דף י"ח ע"ב היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ה"ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה היינו ע"פ אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' ומי יצא והאמר ר"ח וכו' והנה מזה משמע דפשיטא לי' דאין יוצאין קריאת המגילה בכתב דאל"כ מנ"ל דהכוונה דהוי קמסדר פסוק' פסוק' והדר כתב או דכתב להיפוך פסוק' פסוק' והדר קרי דלמא הכונה דכתב פסוק' פסוק' וכיון לבו לצאת בהכתיבה עצמה. והן אמת דגם ע"ז תיקשי לי' דבעינן שתהי' כולה לפניו עכ"פ למ"ל להאריך לומר דקמסדר פסוקא פסוקא וכתב לה או להיפוך דכתב פסוקא פסוק' וקרי לי' הו"למ בקיצור אילימא דכתב פסוק' פסוק' ומי יצא וכו' מכ"ז מוכח דפשיטא לי' דאין יוצאין ידי מגילה בכתיבה והרי שם לא כתיב לבטא בשפתים רק דילפינן זכירה זכירה מעמלק ושם גופא לא נזכר פה רק דילפינן מלא תשכח דזכור היינו בפה ודלמא גם בכתב יצא ובע"כ דכתב לא מהני רק כהרהור, ואין לומר שאני מגלה דבעי' פרסומי ניסא ולכך לא מהני כתיב' זה אינו הרי קיי"ל דבזמנה אפילו ביחיד א"כ לא בעינן פרסומי ניסא לאחרים א"כ י"ל ה"ה נמי דיוצא בזה בכתב ובצבור באמת לא יועיל כתב וכעין דיש חילוק בזה במגילה הכתובה בין הכתובים וא"כ נימא דכאן מיירי ביחיד ויוצא בכתב ובע"כ מוכח דכתיבה הוי רק כהרהור בלב וכיון דקיי"ל דילפינן זכירה זכירה דבעינן בפה לא מהני כתב ולכך מוכח מזה דבכל דבר לא הוי כתב כדבוד ודו"ק. ובעיקר כוונת הרמב"ם היה נראה לי דהרמב"ם יסבור דקיי"ל כמ"ד הרהור כדבור דמי א"כ יכול לברך ע"י הרהור