טוב טעם ודעת לט

ועתה אשובה נא לראש דבריו מה שהתחיל לשאול מחדש. וז"ל בשפחה אחת בבית ישראל המבשלת לצורך אורחים הנקרא טראקטער הויז ונזדמנו לה אורחים הרבה והיתה צריכה לעשות הרבה תבשילין בחפזון רב והלכה השפחה ולקחה ג' יורות האחת גדולה עד מאוד ושנים אחרים קטנים ממנה להעמידם אצל האש לבשל בהם בשר וחתכה הבשר ועשתן לחתיכות קטנות ודקים הנקראים טאפ גיבראטינש ובלשונם טאקאן ואח"כ הלכה וטיגנה בשר כעין ב' ליטרות על המחבת ומתוך חפזון הלכה השפחה וטעתה ולקחה חמאה וטיגנה בו הבשר ואחר רביעית שעה שטיגנה הבשר באתה בעלת הבית לבית והתחילה מריבה עם השפחה על שהרבתה לטגנה יותר מדאי והלכה הבע"ב ולקחה מתוך כעס חתיכה אחת מהחתיכות שטיגנה וחתכה אותה ג"כ לחתיכות קטנות וזרקה לתוך אחת מהשלשה יורות שעומדים שם אצל האש ולאחר שהעריכה את השלחן והעמידה את בשר המבושל על שולחן אחד ובשר המטוגן על שלחן אחר נתוודע מיד לזה שאכל ראשונה מן הבשר המטוגן שהיה מטוגן בחמאה כי הריח ריח חמאה ונתגלה הדבר שהשפחה טעתה ולקחה חמאה וכו' ועתה לא נודע לבע"ב לאיזה מ"ג יורות שזרקה בו החתיכה המטוגן בחמאה אם לתוך היורה הגדולה שהיה בו רוב נגד כל החתיכה בבירור או שזרקה לתוך היורה הקטנה מכולם עד שאפילו רוב לא היה בה נגד החתיכה שמטוגן בחמאה, כיון שלא נודעה לבע"ב אם מתחלה הי' בהיורה קטנה כל כך כמו שהוא עתה והחתיכה נפלה ליורה אחרת או שלא הי' בקטנה כל כך כמו עתה רק שנתוסף בה עתה ע"י החתיכה המטוגן בחמאה אבל זאת לדעת שעכ"פ נגד החמאה שטיגנה הבשר בו היה ששים אפילו ביורה הקטנה ובצירוף ג' היורות יחד הי' ששים נגד החתיכה שזרקה בהם. ע"כ שאלתו: והנה האריך רו"מ לפלפל בזה אם צלי בב"ח הוי מן התורה או לא והנה אין בידי לעיין בפלפולים במה שאין נוגע לדינא כי מה כוחינו להכריע לקולא במקום דחלקו בו כבר ראשונים שלפנינו ולהפיק רצונו אעתיק לו בסוף התשובה במ"ש בחבורי ליו"ד ובחידושי לש"ס פ"ב דפסחים להוכיח להיפוך דצלי הוי מן התורה בבב"ח. והנה לדינא הביא רו"מ בסוף התשובה הדינין המבוארין בסי' קי"א בדין ב' קדרות מצטרפין שכל הנכנס בספק מסייע לבטל והעלה להקל לפי דעתו דצלי הוי רק דרבנן, והנה לבבי לא כן ידמה דלא מבעיא לפי מה שהעליתי דצלי הוי מן התורה פשיטא דאין לו ענין לזה כלל כי ידוע דבדאורייתא לא אמרינן כל הנכנס בספק מסייע לבטל רק אף גם להסוברים בצלי הוי רק דרבנן מ"מ נעלם ממנו דברי הש"ך סי' קי"א סעיף קטן ט"ז שהעלה שם דהיכי דבחד הוי ששים ובחד ליכא ששים אין מצטרפות דזה שיש בו סמ"ך אין מסייע לבטל א"כ ה"נ אין היורה גדולה נכנסה בספק כלל ונאסרו ב' הקטנות. מיהו זה טעות דלפי דעתו דהוי רק איסור דרבנן א"כ שוב מותרין הקטנים מכח שאני אומר לזה שיש בו סמ"ך נפל, ואף גם אם מיירי דב"ב הקטנים בהצטרפות היה בהם ס' נגד האיסור מ"מ יש לדון בזה כיון דבחד לא הוי רוב ובחד הוי רוב. עכ"פ א"כ בזה דהוי בו רוב הוי תרי דרבנן אחד דצלי דרבנן והשנית אף אם הוי צלי מן התורה מ"מ כיון דהוי רוב נגד הבשר טריפה והרי אף בב"ח הבשר עם בשר מין במינו הוי כדמוכח בסוגיא דטיפת חלב וא"כ מן התורה די ברוב רק מדרבנן בעי ס' והוי תרי דרבנן והקטנה דאין בה רוב הוי רק חד דרבנן, והרי גבי חלה הוכיחו האחרוני' עיין לבושי שרד דמתרי דרבנן לחד דרבנן נחשב מפטור על החיוב או להיפוך וכן בה"פ וקידושין יש חילוק בזה א"כ י"ל ה"נ ע"כ לא אמרינן דכל מה שנכנס לספק מסייע לבטל רק אם שניהם הספק שוה בהם אז נחשבו לאחדים ולא נפל זה הספק יותר מזה. ואף גם אי נימא דגם בזה מצטרפין מ"מ היינו דוקא אם לא נודע כלל מעולם דהרי הש"ך וט"ז שם הביאו דעת הב"ח דלדידן דחנ"נ בכל האסורין לא שייך הך דינא כלל רק דהט"ז והש"ך הסכימו לדבר אחד כיון דמעולם נכנסו שניהם לספק ולא נודע מעולם לא שייך לומר חנ"נ דהוי כמעורב תיכף ייע"ש א"כ תינח התם דמיירי דנפל האיסור ממילא ולא נודע לשום אדם בזמן נפילתו א"כ לא נודע מעולם וכן מורה לשון הש"ך ס"ק י"ז בסופו דדייק וכתב כן ייע"ש אבל כאן הבעלת בית בשעת נתינתה ידעה לאיזה קדירה היא נתנה רק אח"כ שכחה א"כ כיון דעכ"פ הוי ידיעה בתחלה א"כ בשעת נתינתה לא נכנסו כולם לבית הספק דהרי היה ידוע לאיזה נתנה א"כ לא נחשבו אז כמעורבין רק דאח"כ שכחה והוי כנתערבו אח"כ דבזה כ"ע מודים לדין הב"ח דאף בשאר איסורין אף דחנ"נ ודאי בהם דרבנן מ"מ אסור הכל מכ"ש בב"ח גופו אף דהוי זה דרבנן. ואין לומר כיון דלא נודע שהיה אז איסור לא נעשה נבילה לא כן הוא דהש"ך לעיל סי' צ"ט העלה דאין חילוק לענין חנ"נ בין נודע או לא ואף בלא נודע שייך לומר חנ"נ וא"כ היורה שזרקה בו החתיכה נעשה נבילה אף בלי ידיעה וכולם לא נכנסו בספק דאז היתה יודעת לאיזה זרקה ולכך לא שייך בזה דכל הנכנס בספק. ולכך לדעתי כל החתיכות שמיורות הקטנים אסורין רק החתיכות שמיורה גדולה הם מותרין שהם לא נכנסו לספק כלל כיון שהיו בהם ששים כנלפענ"ד נכון לדינא ואין עת להאריך בזה יותר אולי יזכיני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה: תשובה טו לק"ק זאלאזיץ להרב דשם הנה ע"ד שאלתו בשוחט ר' אברהם אשר פסלתי שחיטתו עבור שעבר על החרם ושחט בכפרים בלי נטילת רשות מהרב דשם והפאחטרי"ש וע"ז שאל שעתה כתבו הדיינים דק"ק טארנפאל שכבר הסכימו והתירו הפאחטרי"ס דטארנפאל לכ"א לשחוט בכפרים ושאל רו"מ אם מותרת השחיטה של ר"א מכאן ולהבא. והנה לחקור אם אמת כן אם הסכימו הפאחטרי"ש זה אינו מוטל עלי והתורה נתנה נאמנות לבי תרי דעלמא וכ"ש לב"ד אך לגופא דדינא אם מהני התרת הפאח"טריס לר' אברהם לשחוט ז"א כיון שדינו כחשוד לאו"ד ודאי לא מהני התרת הפאחטרי"ש להכשירו. ואל יטעה אותו לשון התב"ש שכתב בסי' ב' סעיף כ"ב ונ"ל דאם שחט זה השוחט שעבר על החרם הנזכר במקום אחר וכו' זה אינו דשם הכשירו רק בדיעבד. וגם נלפענ"ד דזה קאי רק אסיפא שם דמיירי דלא פירשו לאסור השחיטה בדיעבד דבזה מתיר שם השחיטה במקום הפ"מ ע"ז סמיך לי' וכתב דאם שחט במקום אחר שלא במקום התקנה כשר בדיעבד אף שלא במקום הפסד מרובה אבל על הרישא דפירשו לאסור הבשר בדיעבד דאסור שם הבשר אף בהפ"מ בזה ודאי דינו כחשוד לאו"ד ואף מה ששוחט אח"כ בהכשר אסור וכן מוכח יותר בתב"ש שם ס"ק מ' שביאר טעמו מכח מ"ש בס"ק הקודם והרי שם מיירי להדיא רק מאם לא פירשו לאסור בדיעבד אבל היכא דפירשו לאסור אף בדיעבד ליכא מאן דפליג דשחיטתו אסורה עי"ש לכן גם במקום אחר או אחר התרה אסור, וכן משמע מלשונו בס"ק מ' שכתב כיון דלא פירשו דהבשר משחיטת אחרים יהי' אסור מוכח הא אם פירשו כן אף במקום אחר שחיטתן אסורה וא"כ בחרם הפאח"ט מפורש דשחיטתן הוי נבלה והכלים אסורים לכן ודאי דינן כחשוד לאותו דבר ואסור אף לאחר היתר הפאחטרי"ש דחלק גבוה מי יתיר. ואל יטעה אותו לשון רמ"א בסי' א' סעיף י"א ע"ש שכ' דאם נתבטל התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות דכוונתו על השוחט הזה שעבר התקנה דגם הוא כשר דזה אינו למעיין בפסקי מהרא"י והביאו בד"מ סי' א' סעיף י' דלא מיירי שם כלל בזה אם עבר אחד רק דמיירי שם בענין אחר דהי' ס"ד כיון דהקהל לא סמכו על היתר רוב מצויין ובקשו לבדוק אותם דוקא א"כ הי' ס"ד דאיתרע חזקת כשרות דידהו ולא אמרינן עוד רוב מצויין א"ש מומחין הן לכן קמ"ל דאעפ"כ אמרינן בהו רוב מצויין א"ש כו' ייע"ש אבל לא כלל מזה שעבר ושחט באיסור דזה ודאי פסול שחיטתו אפי' אחר התקנה אם פירשו ששחיטתו אסורה ואף בלא פירשו אסור לכתחלה לשחוט כמ"ש התב"ש, ומשמע כן מלשון הרמ"א מדכ' בלשונו כל השוחטים כשירים ולא כתב בלשונו דשוחט הזה כשר לשחוט מוכח דזה ודאי פסול. לכן העולה מזה דשחיטת ר' אברהם אסורה כבתחלה ולא מהני היתר הפאחטרי"ס בזה: ונידון שחיטת ר' יאקיל שמערערים עליו הב"ד של טארנפאל דגם הוא שחט בכפרים שלא בידיעת פאכטרי"ש. הנה מלבד מה שיפה אמר רו"מ דכיון שהוא לפסול אדם בעינן עדות בפני ב"ד והם גבו עדים שלא בפניו אך מלבד זה לא עיינו בש"ע בדין המפורש בס"ב סעיף ב' בהג"ה בשוחט שהוציא טרפה כו' דכת' הרמ"א דהכל לפי מה שהוא אדם אם אפשר לדונו בשוגג וגם כ' התב"ש סי' א' סעיף כ"ד שאם יש לדונו בשוגג כגון שהוא ממדינה אחרת שלא ידע מהתקנה מכשירין שחיטתו וא"כ ה"נ בשוחט דמתא ניכרין הדברים שאינו חשוד לעבור חרם אדבר קל ובפרט שהוא מתיירא פן יהי' מרעא אומנתו בודאי שוגג הי' שבעל הכפר הטעה אותו שכבר נתפשר עם הפאחטרי"ש ואף הש"ך החולק שם היינו בטריפה ממש לא בנידון כזה גם הש"ך מודה משא"כ שוחט זה שאינו שוחט העיר דמזיד היה דכבר התרו בו כמה פעמים גם כיון שהוא דחוק לפרנסתו ודין פרוטה כדין מאה וגם אין מורא ב"ו עליו כיון דאינו שוחט העיר. גם בלא"ה המעשה רע כיון דאינו חוזר ושוקד על למודו והוא עוסק במו"מ ויהי אך בא יבא ודעתו טרודה מן הדרך לוקח ידו ויוציא חרבו מתערה לשפוך דם חנם הס כי לא להכשיר שחיטה כזו לכן מעשיו מוכיחין