טוב טעם ודעת לח

ב מה שהעיר על מ"ש בישוב דברי הרי"ף שהצריך ראה והקשה הרא"ש דלמ"ל ראה וכתבתי ליישב וע"ז הקשה דהרי הש"ס מסיק דלכ"ע אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא פליגי בזה כלל. הנה בזה יפה העיר דודאי קצרתי בזה ובדעתי היה לבאר זה ובהחפזי נשמט מן הכתב ויצא הדבר מלבי וכעת נראה כך, דודאי דקדוק זה נכון הוא למה נקט בברייתא רק מצא תרנגולת ולא בהמה אך י"ל דברייתא אתיא כר"מ דחייש למיעוטא ולא מהני לדידיה רוב מצוין וכו' אך בתרנגולת אתיא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דאין כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא ולכך נקט תרנגולת דוקא ואידך ברייתא דנקט גם גדייו אתיא כרבנן דאזלי בתר רובא ולכך מותר אף בבהמה. אך באמת ז"א דהרי מסיק הש"ס לעיל דהיכי דלא אפשר מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה נקט באידך ברייתא רק תרנגולת ובע"כ כפירושינו דמיירי באין מוחזקין, ולכך א"ש דהש"ס דקאמר דלכ"ע אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הם אזיל לס"ד בסוגי' לעיל דס"ל אף בלא אפשר תליא בדין אם אזלינן בתר רובא או לא ולכך י"ל דכ"ע רוב מצויין א"ש מומחין הן ולעלופי לא חיישינן כלל כדקאמר לעיל ועדיף מרוב ומה דנקט אידך ברייתא תרנגולת ולא בהמה היינו מכח דאתיא כר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' לא מהני רוב מצויין רק בעוף דהוי מדרבנן ולכך מסיק די"ל דלכ"ע אמרינן רוב מצויין וכו', אבל לדידן דמסיק הש"ס היכי דלא אפשר שאני דאלת"ה ר"מ היכי אכל בשרא וא"כ כיון דבלא אפשר אף לר"מ אזלינן בתר רובא וא"כ כיון דאף אם נדע שהוא מומחה לא ימלט מן הרוב דבלא"ה דלמא במקום נקב שחט וכיון דסוף סוף מוכרחין אנו לבא לרוב מהני נמי רוב מצויין א"ש מומחין הם וא"כ שוב קשה למה נקט ברייתא תרנגולת ולא בהמה בע"כ כס"ד דש"ס דפליגו ברוב מצויין ולעלופי נמי דלא חיישינן הוי נמי רק מטעם רוב ולכך הברייתא מכריע בין תרנגולת דליכא חשש עלופי מהני רוב מצויין ובהמה דיש חשש עלופי לא מהני רוב מצויין ולכך פסק הרי"ף כן ודו"ק: והנה אחרי הודיע ה' לנו את כל זאת נראה דא"צ לבא כלל לדבר הזה רק י"ל בע"א ע"פ דרך הנ"ל. דהנה לכאורה יהי' מוכח מסוגיא הנ"ל דלא כהר"ן דס"ל דבהצטרף ב' מיעוטין נעשה מע"מ דא"כ קשה אנן איך אכלינן בשרא דלמא במקום נקב קשחט ואין לומר דאזלינן בתר רובא דא"כ איך סמכינן על רוב מצויין א"ש מומחין הן הרי מצטרפין ב' מיעוטא מיעוט דטרפה במקום נקב ומיעוט דאינו מומחין ונעשה, מע"מ והרי להכשיר לא מהני רק בהצטרף ב' רובא להדדי יחד ובהעדר אחד מהם טריפה ולהטריף די בחד מיעוט וא"כ נימא דמצטרפין יחד ואיתרע לה רובא וא"כ צ"ל דבע"כ מוכח דלא כהר"ן, אך י"ל דמזה אין סתירה להר"ן דהך רוב דבמקום שחיטה נקב הוה זה הוי לא אפשר ובכה"ג אינו בכלל שאר רוב ובזה מודה הר"ן דאזלינן בתר רובא אף דהוי תרי מיעוטא וכדקאמר הש"ס לא אפשר שאני ולכך א"ש דהש"ס דקאמר דכ"ע ס"ל רוב מצוין אזיל להס"ד דש"ס לעיל דאין לחלק בין אפשר ללא אפשר ומוכיח מזה דאזלינן בתר רובא וא"כ מוכח דאף בהצטרף ב' מיעוטין אזלינן בתר רובא וא"כ בכל שחיטה היכי דאמרינן רוב מצויין הוי ב' מיעוטי ואעפ"כ מהני ומה לי תרי ומה לי תלתא לכך אין סברא לחלק בין היכא דהוי חשש עלופי או לא ובע"כ מה דנקט באידך ברייתא רק תרנגולת הוי לאו דוקא וממילא למ"ל עוד להרבות בפלוגתא לכך למעט עדיף וקאמר דלכ"ע רוב מצויין הם וגם לפ"ז י"ל דלעלופי לא חיישינן כלל ועדיף מרוב כדקאמר לעיל אבל אנן לדידן קיי"ל כדחיית הש"ס דהיכי דלא אפשר שאני ולפ"ז י"ל דבעלמא היכי דאפשר היכי דהוי ב' מיעוטי לא מהני רוב ולכך פריך הש"ס פ"ג דחולין ודלמא דעוף טמא הוא, וס"ל להרי"ף דקיי"ל כהך סוגיא דהיכי דהוה ב' מיעוטא לא מהני רוב ולכך טפי עדיף לומר דפליגי אם אמרינן רוב מצויין א"ש מומחים הם גם לומר דמה דלא חיישינן לעלופי הוי רק מטעם רוב כי היכי שיהי' הך ברייתא דמצא תרנגולת מדויק על נכון דדוקא תרנגולת קאמר ולהכריע קאתי כמ"ש במכתבי הראשון וא"ש ודו"ק. וזה עצה נכונה לפענ"ד גם מ"ש באות זה לחלק בין נידון הר"ן לדידן דהר"ן לא קאמר רק היכי דבעינן תרי רובא לדחות הב' מיעוטין כגון התם רוב כשירים ורוב טהורים ולכך פריך ודלמא דעוף טמא הוא אבל היכי דסגי בחד רוב לדחות הב' מיעוטין מהני דאל"כ הרי שם הוי נמי ב' מיעוטין מיעוט נבילות ומיעוט טרפות ובע"כ כיון דסגי בחד רוב כשירים לא אמרינן כן וא"כ ה"נ חד רוב הוא דאם היה מתעלף לא היה עומד לשחוט עכ"ת דבריו. הנה דבריו לא נהירין לי כלל חדא דהוי נגד השכל והסברא נותן להיפוך דאם הוי תרי רובי אז כל רוב עומד בפ"ע וכדאי לדחות המיעוט שלו אבל אם הוי רק חד רוב י"ל דלא אתי חד רוב ודוחה תרי מיעוטי. ומה דהתם בנבילות וטרפות לא נחשב תרי מיעוטי לא כמו שדימה רו"מ דבחד רובא תליא מלתא רק אדרבא במיעוטא תליא מלתא דאם המיעוט יש לו שם אחד כגון התם נבילות וטריפות חד שמא נינהו ומקרא אחד נפקא מזאת החיה חיה אכול שאינה חי' לא תאכל לכך נחשבו כחדא וחד מיעוט הוא אבל התם בחשש דלמא דעוף טמא הוא דהוי תרי שמא, שמא טמא ושמא טרפה לכך נחשבו תרי מיעוטי וא"כ ה"נ דלמא לא ידע הל' שחיטה ודלמא נתעלף תרי שמא נינהו. וגם לפי דברי רו"מ גם כאן הוי תרי רובא דמה ענין עלוף לאינו יודע הל' שחיטה וזה הוי רוב בפ"ע דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הוי ענין בפ"ע ורוב בני אדם אין מתעלפין הוי נמי רוב בפ"ע וז"ב ופשוט: ג מ"ש בישוב דברי עצמו בדקדוק שלו דמי דחקו להש"ס לעשות פלוגתא רחוקה ולומר דלדידן לא חיישינן כלל לעלופי ולרבינא אפילו רוב לא הוי וע"ז כתב מ"ש הנה זה הוי דבר המתקבל אך מ"ש לתמוה על מ"ש ליישב דלכך נאמן לומר שלא נתעלף דאין זה נופל לדין אין ע"א נאמן נגד חזקת איסור דהכא לאו מטעם נאמנות הוא רק מטעם חזקה דאלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו והוי כמו בכותי דמהני חותך כזית בשר, וע"ז תמה רו"מ הנה דבריו לא נהירין כלל ואבאר לו כעת הענין יותר. דהנה טעם דעת הסוברין דאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור הוא מכח דילפינן מעל פי שנים עדים יקום דבר ומבואר דנגד חזקת ממון לא מהני ע"א ולכך י"ל דגם נגד שאר חזקה אין ע"א נאמן ולפ"ז כיון דכתוב על פי ב' עדים וכתבו התוס' דלפ"ז בעינן שיהיו נאמנים בדבורם לבד בלי סיוע דבר אחר אבל היכי דבעינן עוד דבר לעדותן לא נחשבו עדים, עיין בזה בתוס' פ"ב דקידושין, ולפ"ז מוכח דלשון ע"פ ב' עדים מורה שיהיו נאמנין בדבורו לבד וא"כ דומיא דהכי ממעט ע"א דע"א אינו נאמן בדבורו לבד נגד החזקה אבל היכי דאיכא עוד דבר המסייע להאמין לו ואין הסמיכה. על דבורו לבד בזה נאמן אף ע"א נגד חזקת איסור ולכך בשלמא שאר עד דאין עושה מעשה לאכול על ידו ואינו רק מעיד בפיו בזה נתמעט מעל פי ב' עדים ולא ע"פ אחד אבל היכי דעושין המעשה ע"י מעשה שלו א"כ לא הוי הסמיכה על פיו רק על ידי מעשה שלו ובזה מהני, אף ע"א אף דהוי נגד החזקה ולכך גם בכותי מהני חותך כזית בשר וז"ב ונכון, ודברי רו"מ אין נראין כלל. ומה שכת' ראי' ממה שלא תירצו המחברים כן הנה זה כבר נתיישב בדברי חז"ל פ"ק דחולין אפשר בא אסא ולא ביערום וכו': ד מה שתמה עלי על מה שתמהתי על הפמ"ג דהרי בידו ליתן לאחר לשחוט וע"ז כתב דלא ראיתי מ"ש הפמ"ג בפתיחה דשם הקשה מבהמה של חש"ו עצמן וזה אין בידו ליתן לאחר לשחוט כיון דשלהם הוא וכו'. הנה זה אינו כלום דדלמא האמת כן ומי הגיד לנו מזה דבבהמת של חש"ו מהני אחד עע"ג בשלמא כפשוטו הקשה שפיר מלשון הפוסקים דמשמע דדי באחד אבל בבהמות של חש"ו עצמן מנ"ל דמהני אחד דלמא באמת בעינן ב' וז"פ. ומ"ש רו"מ פלפול באות זה דנ"מ בין פירש"י ותוס' וישוב בפרש"י בפ"ק דגיטין הוטב בעיני. והוא דבר נכון ומתקבל על הלב: ה מ"ש באות זה לדחות קושיתי על הש"ס דלמה לא משני כן לרבינא והנה רו"מ נמשך בזה למה שכתב באות ג' כן וכבר כתבתי דדבריו לא נהירין בזה. ומ"ש לתמוה על מ"ש דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הוי חזקה דאתיא מכח רובא וע"ז כתב דלא כתבו הפוסקים כן רק בגבינות דהתם כיון דחזינן דהרוב כבר איתרע א"כ ממילא החזקה נמי הבאה ממנה איתרע. הנה זה אינו כלום דבמה איתרע הרוב טפי מן החזקה דהרי השתא הוא טריפה וכמו דהרוב איתרע כן ה"נ החזקה וא"כ למ"ל לטעמא דהוי חזקה דאתיא מכח רובא הו"ל לומר בפשיטות כיון דהחזקה איתרע לא אזלינן בתרה וכן הוא באמת דעת קצת מן הראשונים דהיכי דיצאה זמן מה מהחזקה לא אזלינן בתר חזקה לעולם ואסורין הגבינות לעולם וא"כ התוס' דכתבו הטעם דהוי חזקה דאתיא מכח רובא בע"כ לא נחתי להך סברא דאיתרע רק ס"ל כן בלא"ה דכל חזקה דאתיא מכח רובא לא מהני, וכן מורה פשט לשונם שכתבו דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה לא אזלינן בתרה ולמה לא נתבררה בשעתה הרי ע"י הרוב נתבררה תיכף ובע"כ דחזקה מכח רוב לא מהני ומדכתבו דכל חזקה משמע דבכולם הדין כן וכן מורה עוד פשט לשון הפוסקים בזה ואין להאריך בזה כי מובן ממילא. הנה את זה ראיתי להשיבו על תלונותיו על דברי וקצרתי במה דאפשר מחמת טרדתי ועיין בתשובתי ללבוב לאיש ממדינת אונגארין וכן ביו"ד סי' זה שם כתבתי ענין אחר קצת בדברי הרי"ף הנ"ל [ועיין בחבורי לקמן]: