טוב טעם ודעת לז

דזה אינו חזקת הגוף ובע"כ מה דנאמן לומר ברי לי היינו מטעם א' שכתבנו דחזקה דאם הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו וסלק חזקה כנגד חזקה אך לפ"ז תינח אם יודע ה"ש אבל אם אינו יודע דלא שייך חזקה זו וכדמוכח מדברי הרמ"א כאן א"כ מה פריך נימא דרבינא להך לישנא ס"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם רק מה דקאמר הכל מומחין שוחטין דמשמע דבעינן שידע שהוא מומחה היינו מכח שאין מוחזקין דאז אם ידעינן שהוא יודע הל' שחיטה נאמן לומר ברי לי שלא נתעלפתי ואין כאן נגד חזקת איסור דחזקה כיון דיודע הל' שחיטה אם נתעלף לא היה מאכילה לנו אבל אם אין אנו יודעים שהוא מומחה אז נהי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ שוב אינו נאמן לומר ברי לי שלא נתעלפתי דהוי נגד חזקת איסור מה אמרת הרי יש חזקה דאם נתעלף לא היה מאכילה לנו דלמא אינו יודע הל' שחיטה מה אמרת הרי רוב מצויין א"ש מומחין הם מ"מ מה בכך א"כ הוי חזקה זו דלא הי' מאכילה לנו רק חזקה דאתיא מכח רובא וחזקה דאתיא מכח רובא לא מהני לכך נקט רבינא בזה דיודעים שהם מומחים לכך סמכינן אחזקה דלא הי' מאכילה לנו ומהני ברי לי, ואח"כ קאמר בסיפא דוכולן ששחטו ולא ידענו שהוא מומחה וגם אינו מוחזק אז לא מהני ברי לי דהוי נגד חזקת איסור לכך בעינן אחרים רואין אותו ומהו פריך. והבין שהיא קושיא גדולה לפענ"ד ואין פנאי להאריך בזה. והנה לדינא דברי הרב רמ"א נכון שמהני ברי לי בכל ענין ולכך נדון דידי' הוי ממש דין המפורש בהגה"ה הנ"ל ולכך האווזא כשרה והכלים מכ"ש דכשרים בלי חשש ופקפוק כלל. ונדון פלפול האגודה שכתב רו"מ הנה בדברים הללו הארכנו הרבה בחידושינו מכבר והיות כי ראיתי כי לא נצרך לענינו לכך לא כתבנו מזה מחמת הטרדא ואין להאריך במה שאינו נוגע לדינא דברי ידידו לנצח וכו': תשובה יד הנה חזר השואל והשיב לי על דברי וזה אשר השבתי לו בעה"י. הנה מה שעמד על פירושי בדברי הרמ"א במ"ש ואנו יודעים בו שאינו מוחזק ופירשתי דמיירי לענין מה שכבר שחט קודם שנודע שדרכו להתעלף וע"ז שאל דהרי הרמ"א קאי על דברי המחבר והמחבר מיירי לענין מה ששחט אח"כ שהרי כתב אפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים וכו' ושחט אח"כ בינו לבין עצמו הרי דלענין מה ששחט אח"כ מיירי וא"כ גם הרמ"א מיירי בזה דאל"כ מה ענינו לכאן. הנה ידידי לא דק בהשגה זו דאני כתבתי דהרמ"א מיירי לענין מה ששחט קודם שנולד הריעותא שדרכו להתעלף והוא מוכיח לי מלשון הש"ע שכתב ושחט אח"כ בינו לבין עצמו דשם הוי אחר שנודע לנו המעשה ששחט כמה פעמים שחיטה ראוי' ויפה לפנינו ע"ז כתב הש"ע דשחט אח"כ בינו לבין עצמו אבל לעולם י"ל דמיירי דהשחיטה הוי קודם שנולד הריעותא וכוונת המחבר כך מי שיודעים בו שא"י הל' שחיטה היינו דעתה כמות שהוא לפנינו אנו יודעים בו שא"י הל' שחיטה אפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים קודם שנודע לנו שא"י הל' שחיטה וראינו ששחט יפה ואח"כ שחט בינו לבין עצמו נמי קודם שנודע לנו שא"י הל' שחיטה וא"כ הוי ס"ד לומר דאולי השתא הוא דשכח וקודם לזה ידע ועד המסייע לו דהרי ראינו דשחט כמה פעמים יפה אעפ"כ שחיטתו פסולה שכל שלא ידענו בבירור שידע תחלה מוקמינן לי' בחזקת שלא ידע מעולם ואפילו אומר ברי לי לא מהני וא"כ שפיר כתב הרמ"א הך דינא עליו וכפי פירושינו. ומה נכון יהי' בזה לפירושינו במחבר גם מ"ש המחבר ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה אינו נאמן שמקהו בה אקהייתא הט"ז והש"ך ולפי הנ"ל א"ש דקמ"ל דאפילו אומר ברי לי שידע אז הל' שחיטה ושחט יפה ע"פ דין רק שעתה הוא ששכח אעפ"כ אינו נאמן כיון דלא נטל קבלה אינו נאמן לומר שלמד ושכח וא"ש. גם מ"ש רו"מ בהשגה זו על מה שכתבתי דאחר שהוחזק להתעלף לא מהני ברי לי דהוי נגד החזקה וע"ז כתב רו"מ דזה אינו נגד החזקה דאינו אלא כמברר המיעוט מן הרוב כמ"ש הר"ן גבי קדשתי את בתי וכו', הנה לא דמי בזה כעוכלא לדנא דשם הוי החזקת איסור רק כעין חתיכה מ"ב חתיכות דאתחזק דיש כאן תערובת איסור אבל לא ידענו איזהו בזה נאמן לומר מי ההיתר ומי האיסור דהרי אינו מעיד נגד החזקה דגם לדבריו יש כאן איסור ויש כאן היתר ומתחלה נמי כך החזקנוהו אבל בנידון דידן הוי החזקה בהך גברא גופא דהרי אתחזק דבכל עת ששוחט מתעלף ועתה אומר ששחט ולא נתעלף א"כ מעיד נגד החזקה שהוחזק ההוא גברא גופא. ובזה נדחה נמי מה שהקשה עוד רו"מ על דברי דלמה במי שא"י הל' שחיטה נאמן אחר עע"ג להעיד ששחט יפה ולמה לא נימא דהוי נגד החזקה וכתב וק"ל דודאי לא עדיפא הך חזקה שהוחזק להתעלף מהך שא"י הל' שחיטה דודאי הוי כחזקה שאינו שוחט יפה וכו' ודברים תמוהין אמר וסותר דברי הש"ס דאטו בשביל שא"י הל' שחיטה הוי חזקה שלא שחט יפה מנ"ל כן הרי מ"מ יתכן להיות ששחט יפה כסומא בארובה, ותדע דהרי רק בחש"ו אמרינן שרוב מעשיהן מקולקלין משמע להדיא הא אחר שא"י הל' שחיטה מ"מ לא הוי רוב מעשיו מקולקל והרי לענין כסוי בעי כסוי מספק ולכך אף שא"י הל' שחיטה מ"מ יתכן להיות ששחט יפה עתה ואינו נגד החזקה משא"כ בזה שרגיל להתעלף בעת השחיטה דודאי דגם עתה. נתעלף ואם אומר שלא נתעלף הוי נגד החזקה ולכך אינו נאמן. ומ"ש רו"מ דלו נראה כפירוש הראשון שכתבתי דיש לחלק דבמוחזק לא בעינן ברי לי ובאינו מוחזק בעינן ברי לי אך אני כתבתי דאין טעם לחלק בזה, וע"ז כתב רו"מ דיש לו טעם הגון לחלק ותורף דבריו דבאינו מוחזק אין ראי' ממה שלא הודיע לנו ששהה או דרס די"ל דטועה בין שיעור לפחות מכשיעור אבל אם הוא מוחזק ויודע להבחין בין שיעור לפחות מכשיעור לא בעינן ברי לי דבלא"ה אם הי' נתעלף לא היה מאכילה לנו עכת"ד. הנה אין בזה כדי שביעה כיון דעכ"פ יודע הל' שחיטה ודאי בקי בין שיעור שהיי' לפחות בשלמא בין יודע ה"ש לאינו יודע שפיר יש לחלק כן אבל ביודע הל' שחיטה למה אם הוא רגיל להתעלף אינו יודע להבחין בין כשיעור לפחות מכשיעור ובאם לא היה רגיל להתעלף יודע להבחין בין אם שהה כשיעור לפחות, דאין לומר דאם לא היה רגיל להתעלף א"כ הוי רגיל להתעסק בשחיטה לכך יודע להבחין בין כשיעור או לא אבל אם רגיל להתעלף ג"כ אינו רגיל בשחיטה לכך אינו יודע להבחין אך גם זה אינו חדא דא"כ לא הו"ל למתלי בין אם מוחזק שלא להתעלף רק הו"ל לחלק בין אם היה רגיל בשחיטה תחלה או לא דהרי ודאי אף שאינו מתעלף יתכן שלא היה שוחט עד הנה שלא נזדמן לו לשחוט וא"כ הו"ל לחלק עיקר החילוק בין רגיל בשחיטה או לא ולא הו"ל למתלי הדבר במוחזק ואינו מוחזק, ועוד וכי בשביל שרגיל בשחיטה יהי' יודע להבחין בין שהייה כשיעור או לא אטו כל שוחט דרכו להיות שוהה זה ודאי אינו דאדרבא כל שוחט נזהר מסתמא משהיי' וא"כ איך ע"י שהוי רגיל בשחיטה יהיה יודע להבחין בין כשיעור לפחות מכשיעור אין בזה טעם לחלק כלל. ומה שהי' נראה לי כעת בכוונת דברי הר"ב והוא ענין מחודש לפענ"ד דמ"ש הר"ב ואנו יודעים בו שאינו מוחזק אין הכונה כלל על העילוף רק על חזקת כשרות, וביאור הדבר הוא כך דהש"ך העלה לעיל ס"ק ב' דלא בעינן בשוחט שיהי' מוחזק בכשרות וכל אדם נאמן אך י"ל היינו בסתם שחיטה דבזה הולכים אחר הרוב דרוב יש להם חזקת כשרות וכן נמי באיש שרגיל להתעלף לענין שאר הל' שחיטה אז הולכין אחר הרוב ב"א כיון דאין לפנינו תרתי דסתרי אהדדי אבל לענין חשש זה גופא דלמא נתעלף ואין לנו היתר רק מכח אלו שהה או דרס לא הי' מאכילה לנו והרי יש לחוש דלמא אין לו חזקת כשרות מאי אמרת דאזלינן בתר רובא הרי חזינן דזה יצא מן הרוב דהרי רוב אינן מתעלפין וזה נתעלף וא"כ הוי לנו תרתי דסתרי אהדדי, דאם אינו רגיל להתעלף לא בעינן הך חזקה כלל דלא היה מאכילה לנו ועיקר הצטרכות להך הוכחה הוא רק מכח דרגיל להתעלף והרי יצא מן הרוב שוב לא מהני רוב ב"א ולכך בזה בעינן שיהי' מוחזק בכשרות. ולכך א"ש דבאומר ברי לי דינו ככל שוחט ולא בעינן שיהי' מוחזק בכשרות דאזלינן בתר רובא ואין זה סתרי אהדדי דאמרינן דפלגינן דבורא והוי זה עדות בפ"ע ואמירתו ברי לי והשחיטה המה ענינים נפרדים ואמירת ברי לי הוי כאלו ראה איש אחר ששחט והוא מעיד עליו שלא נתעלף ואין אנו צריכין בזה לומר דהשוחט הוא עצמו מעיד דמה לנו אם הוא שחטו או אחרים לכך אין זה סתרי אהדדי לכך נאמן כדין כל ע"א באיסורין דמן הסתם הוא בחזקת כשרות והוי כאלו איש אחר מן השוק מעיד עליו כן ובזה אזלינן בתר רובא דיש להם חזקת כשרות ואף באינו מוחזק בכשרות נאמן אבל אם אינו אומר ברי לי רק דנסמוך על הוכחה אם שהה או דרס לא הי' מאכילה לנו בזה אנו צריכין לדין על גוף השוחט דזה ששחטו אם נתעלף לא היה מכשיל לנו וכיון דצריכין אנו לדין על גוף השוחט איך נסמוך על זה הרי אין לו חזקת כשרות ורוב לא שייך דסתרי אהדדי לכך בזה בעינן שיהי' מוחזק לנו בכשרות. וזה הוא כוונת הר"ב ואינו מוחזק היינו בכשרות אינו מוחזק אז בעינן ברי לי ומ"מ ברי לי מהני דפלגינן דבורו כמו בפלוני רבעני והרבה כזה אבל במוחזק בכשרות לא בעינן ברי לי. ואף דרחוק לומר שהר"ב מכוין לכך מ"מ לדינא יש לו פנים להאמר וכבר כתב האו"ת בסי' כ"ה דאין לתמוה על זה שרוח ה' דיבר בם וכתבו אף מה שלא עלה על דעתם ייע"ש. ולדעתי הפוך בה והפוך בה כי היא עצה נכונה בעז"ה: