טוב טעם ודעת לו

אם הוי מוחזק תחלה או לא, ובין אם הוי כוונתו לחלק בין מוחזק תחלה או לא ובין אם הוי כוונתו דרך רבותא קשה מה רבותא ומה מעלה הוי בזה מה שהי' מוחזק מכבר כיון דעתה נעשה מוחזק להיפוך ולכך הי' נראה לי דהרמ"א מיירי במה ששחט טרם שנודע לנו שרגיל להתעלף אז באם היה מוחזק תחלה שאינו מתעלף אז בודאי מהני אמירת ברי לי ואף ברי לי לא בעינן רק מן הסתם נמי כשר דאמרינן אוקמא אחזקתו הראשונה ועתה הוא דאיתרע אחר השחיטה ששחט רק גם אפי' אם לא הוחזק מתחלה והוי ס"ד לומר דנלך בתר השתא וכיון דרגיל הוא להתעלף אף מקודם הוי כן ולא יועיל ברי שלו לכך קמ"ל דאעפ"כ נאמן לומר ברי לי דלעלופי לא חיישינן לסתמא ואמרינן השתא הוא דאיתרע אבל אם רגיל להתעלף ואח"כ שחט י"ל אף ברי לא מהני דהוי כמעיד נגד החזקה כיון דהוחזק להתעלף. מיהו כד דייקינן נראה דאי אפשר לומר כן דדברי הרמ"א מוכרחים מן הש"ס ומוכרח שם דאף ברגיל להתעלף ואח"כ אומר ברי לי נמי מהני דאל"כ קשה מהו פריך הש"ס לל"ב דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעיא לי' אלא אשאין מוחזקין באומר ברי לי סגי ומהו פריך נימא דמיירי במוחזק להתעלף דאז לא מהני ברי לי ובעינן אחרים רואין ובע"כ מוכח דמהני ברי לי אף במוחזק להתעלף ומזה מוכרח דמהני ברי לי אף במוחזק לעילוף ואח"כ שחט מהני: והנה בהיותי בזה ראיתי בהרי"ף פ"ק דחולין שכתב וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל לי' לעלמא ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מצוין א"ש מומחין הם עכ"ל לענינינו והנה ראיתי בהרא"ש שדקדק בדבריו למה נקט ראה הרי לפי הוכחתו מברייתא דמצא תרנגולת אף בלא ראה כלל נמי כשירה ייע"ש שנדחק בזה. ולפענ"ד י"ל על נכון דהנה יש לומר דס"ל להרי"ף דנהי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין מ"מ היינו דוקא אם מוחזק שלא להתעלף אז כיון דהוי רק חד חששא לשמא אינו מומחה מהני הך רוב דרוב מצויין אבל היכי דאינו מוחזק ג"כ א"כ יש לחוש גם לעלופי נהי דלעלופי לא חיישינן היינו מסתמא דאזלינן בתר רובא אבל עכ"פ מיעוט יש דמתעלפין ולכך כיון דמצטרפין מיעוטא שמתעלפין למיעוטא דאינן מומחין איתרע ליה הרוב כעין שכתב הר"ן בפ"ג דחולין גבי אין לוקחין בצים מן הנכרי דמצטרף מיעוט טמאים למיעוט טריפות כן ה"נ י"ל בזה ובפרט היכא דיש חזקת איסור ג"כ לכך בעינן אחד שראה ששחט ומיירי דראה שלא נתעלף רק דלא ידעינן אם הוא גמיר בזה דאין לנו רק חשש אינו מומחה מהני רוב מצויין, וכן נראה מלשונו דליכא בזה רק חשש דאינו גמיר ולא עלופי דמיירי שראה שלא נתעלף. ומה שהביא הרי"ף ראי' מברייתא דבא ומצא תרנגולת שחוטה אף דשם לא הוי ראה כלל א"ש די"ל דהרי"ף סבירא לי' כשיטת ר"ת שכתבו התוס' בשמו דף למ"ד ע"ב ד"ה במיעוט סימנים דס"ל לר"ת דאין שהייה בעוף מן התורה כלל רק מדרבנן ואף אם הוי שהייה בעוף בושט כפי האיבעיא שם מ"מ בקנה אין שהיי' בעוף כלל וא"כ כיון דעיקר חשש עלופי משום שהיי' הוא לבד וכמ"ש כל האחרונים ומפורש בב"י בריש סי' א' וא"כ בעוף לא מבעיא אם אין בו שהיי' מן התורה כלל שאין לחוש בזה לספק עלופי אף גם אם שייך שהיי' בעוף במיעוט קמא בושט אכתי הוי ספק דלמא שחט הקנה תחלה וכבר נשחט בהכשר ודלמא לא נתעלף לכך אין בזה חשש עלופי רק חשש דלמא אינו יודע ועשה שאר פסולין ומוכח מזה דאמרינן רוב מצויין ולכך שפיר הוכיח מזה הרי"ף דמהני רוב מצויין היכא דליכא חשש עלופי וממילא נלמד לדין בהמה אם עכ"פ אחד ראה שלא נתעלף דליכא רק חשש עלופי אז סמכינן על רוב מצויין א"ש ודו"ק. כן היה נראה בישוב דעת הרי"ף שיסבור כר"ת אך לפי האמת א"א להאמר כן דא"כ תקשה בברייתא דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו המובא בחולין דף י"ב דקאמר שם הך טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם והרי שם בבהמה נמי מיירי וא"כ בזה שפיר קשה דליחוש נמי לעלופי ובע"כ אף בלי ראה לא חיישינן לעלופי אכן נראה דאעפ"כ א"ש דברי הרי"ף עפ"י מה דקשה למה הביא הרי"ף אך ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה ולא הביא אידך ברייתא דהרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו וא"ל מכח דהתם יש פלוגתא ולרבינא בע"כ דפליגי אם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן א"כ גם מהך ברייתא אין ראיה דדלמא אתיא כמ"ד דס"ל רוב מצויין אצל שחיטה וכו'. לכך נראה דכוונה כיון בזה דהוי קשה לו למה בברייתא נקט רק תרנגולת ובאידך נקט גדייו ותרנגוליו לזה ס"ל להרי"ף כך, דהברייתא כיון דנקט בזה פלוגתא נקט רבותא דתרוויהו נקט גדיים דאף דהוי בהמה ויש בזה חשש עלופי ג"כ אעפ"כ אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן ונקט תרנגולים לרבותא להאוסר שאף בתרנגולים דליכא חשש שהיי' ועלופי נמי אוסר ולא אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הם ואידך ברייתא דמצא תרנגולת מכריע וס"ל להלכה דהיכא דליכא חשש עלופי אמרינן רוב מצויין א"ש מומחים הן והיכא דאיכא גם חשש עלופי לא אמרינן רוב מומחים הם וכיון דהך ברייתא מכריע והלכה כדברי המכריע לכך ודאי קיי"ל כהך ברייתא וא"כ א"ש דלהלכתא ס"ל להרי"ף דהיכא דליכא חשש עלופי אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הם והיכא דאיכא גם חשש עלופי מצטרפין מיעוטי להדדי ואיתרע לה רובא לכך בעינן ראה דוקא וא"ש שיטת הרי"ף על נכון ודו"ק: והנה אחרי אשר העליתי פלפלת כל שהוא למען מבוקשו נבא על דבריו והנה פלפולו הוטב בעיני במ"ש הסברא לחלק בין אם החזקה עושה איזה פעולה לדחות הספק או לא ותליא באשלי רברבי אם סד"ר לחומרא מן התורה או דרבנן והוטב בעיני ולעיין בזה אם יעמדו דבריו אין דרכי להשיב על הפלפול ואין פנאי לכך כי אם נעשה כן לא גמירנא ח"ו. אך מה שראיתי מה שדקדק בלשון הש"ס דקאמר לעלופי לא חיישינן ולא אמר דרוב אין מתעלפין הנה דקדוק זה מבואר בב"י ריש סי' א' והוכיח מזה דאפי' שאלה לא בעינן לו ולא בעינן אמירת ברי לי כלל רק דאמרינן אלו שהא או דרס לא היה מאכילה לנו, ומזה הוכיח בב"י דאפי' ברגיל להתעלף מותרת השחיטה אפי' בלא אמירה כדברי הש"ך. ובזה היה מיושב מה שהקשה רו"מ למה מהני ברי לי הרי אין עד אחד נאמן באסורין ובידו לא הוי בזה כיון דרגיל להתעלף ולפי הנ"ל א"ש דזה אינו מטעם נאמנות רק מכח חזקה דאם הוי טרפה לא היה מאכילה לנו ובזה מהני אפילו בכותי היכא דאמרינן חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו מכח דאם לא הוי כהוגן לא הי' אוכל הרי דסמכינן על חזקה זו שלא היה אוכל גם נגד חזקת אינו זבוחה א"כ ה"נ מהני בישראל דחזקה אם הי' נתעלף לא הי' מאכילה לנו וא"כ אינו בגדר עדות וע"כ לא אמרינן אין ע"א נאמן באיסורין רק היכי דבעינן אמירתו ובלי אמירתו הוי אסורה אבל כאן אף בלי אמירה מכח חזקה אנו מתירין שאינו נופל בגדר ע"א נאמן באיסורין ואף להחולקים על הש"ך וס"ל דבעינן אמירה דוקא מ"מ נראה דגם הם מודים דיש כאן חזקה דאם היה מתעלף הי' אומר רק דהם ס"ל דלא אלים חזקה זו מחזקת איסור דבהמה ועדיין סליק חזקה כנגד חזקה וספק איסורא לחומרא, אך לפ"ז שוב מהני עכ"פ אמירה שלו כיון דסלק חזקה נגד חזקה שוב הוי כאין לו חזקה ונאמן ע"א, וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ"ב דכתובות ד' כ"ב ד"ה הבא עלי' בא"ת קאי דחזקה דדיקא ומנסבא מרעא לה לחזקת א"א כן ה"נ חזקה זו שאם היה מתעלף הי' אומר מרעא לחזקת אינו זבוחה ומהני שוב אמירת ברי שלו ותימא על רו"מ שלא העיר בזה כי עכ"פ לדברי הש"ך אין כאן מקום תמיה שלו: והנה בלא"ה לא קשה מידי קושיתו מכמה טעמים חדא דבגליון הפ"מג שלי כתבתי דאין התחלה לקושיות הפמ"ג הנ"ל דמפורש בתוספות בפ"ק דגיטין דהוי בידם ליתן לאחרים לשחוט כן הוא בתוס' פ"ק דגיטין דף ב' א"כ ה"נ הוי כן כוונת הרמב"ם דלכך די בחד ולכך גם קושיות רו"מ מיושב בזה ובחדושי שם הארכנו קצת בזה. ועוד נראה והוא העיקר בעיני דחזקת הגוף עדיף מחזקת איסור ושאר חזקות והדבר מוכרח בש"ס בפ"ד דקידושין גבי ורמי חביות אמקוה דפריך שם הש"ס אדרבא אוקי יין על חזקתו ואימור לא החמיץ ותמה שם המהרש"א דמהו אדרבא שייך בזה הרי סוף סוף ספק איסורא להחמיר ותירץ שם הפ"י דהכוונה דחזקת יין הוי חזקת הגוף ועדיף מחזקת טבל ייע"ש והארכנו בזה בחבורינו בכמה מקומות ובספרי מי נדה ברפ"ק וא"כ ה"נ לכך קאמר הש"ס דלעלופי לא חיישינן ולא קאמר דרוב אינן מתעלפין לומר דכאן לא בעינן רוב כלל כיון דבשעת התחלת השחיטה ודאי לא הי' נתעלף דבלא"ה לא היה מתחיל לשחוט רק בע"כ דבתחלה הי' בריא רק לחוש שמא באמצע השחיטה נתעלף והרי ראוי לאוקמא אחזקת הגוף כמו דהוי בריא תחלה כן הוי בריא אח"כ ולא נתעלף באמצע, וא"כ הך חזקה הוי חזקת הגוף ועדיף מחזקת איסור דבהמה ולכך נאמן לומר ברי לי מיהו ברי לי בעינן כיון דעכ"פ רגיל הוא להתעלף הוי כחזקה העשוי' להשתנות ולכך כיון דבעלמא חזקת הגוף עדיף מחזקת איסור נהי דכאן הוי רגיל בכך והוי כחזקה העשוי' להשתנות עכ"פ שוה בזה חזקת הגוף לחזקת איסור דבהמה לכך נאמן לומר ברי לי וא"ש ודו"ק: והנה בהיות כן נתחדש לי קושיא אחת דמהו פריך הש"ס לל"ב דרבינא דאמר מומחין אע"פ שאין מוחזקין דפריך שם וכולן ששחטו אהייא וכו' אלא אשאין מוחזקין באומר ברי לי סגי ומהו פריך הרי רבינא כיון דס"ל דחיישינן לעלופי א"כ ס"ל