טוב טעם ודעת לד

הקשית ע"ז למה לא עמדת על גוף הלשון שכתב רישא אסיפא דהרי אינו סיפא כלל יעוין תוס' שכתבו דלא גרסינן אימא סיפא אבל באמת כבר מבוארים הדברים בהריטב"א על חולין והובא בלב ארי' דאין קושי' על מתני' דהמניח רק על הרישא דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר דרישא שם המטהר יין של נכרי עיי"ש. ומה שהקשית על רש"י דף הנ"ל ע"ב ד"ה כי קושיא דנקט רש"י מהמניח נכרי ובאמת הש"ס פריך מאין השומר כו' הנה גם זה אמור עם הספר ראש יוסף שם במקומו ובאמת לפענ"ד שני הקושיות הנ"ל בחדא הם מתורצים דבאמת ק' להס"ד דרבא נהי דמשמע לי' דהמניח משמע לכתחלה עכ"פ למה עזב הרישא דאין השומר ופריך מהמניח סיפא דסיפא וטפי הו"ל להקשות תיכף מרישא דאין השומר, אך נראה דזה יהי' ראי' לדעת התוס' דאין צריך יתכן להיות דמיירי בדיעבד וכן לשון המניח נהי דדחה הש"ס המניח קתני מ"מ י"ל דהכוונה לכתחלה כמ"ש התוס' רק דהש"ס דוחה דאין הכרח לומר דמיירי לכתחלה וכן יסבור רש"י, ולכן א"ש דעיקר פרכת הש"ס דבע"כ המניח לכתחלה משמע דאי דיעבד למה לי דהרי נשמע מאין השומר לענין דיעבד ובע"כ דהמניח לכתחלה משמע ולכן פריך רק מהמניח כי זה עיקר הקושיא אך המקשה לא הבין כוונתו וסבר דהמניח לבד משמע לכתחלה ולכן השיב לו דהרי המניח י"ל דהוי דיעבד, ולכן פריך לו מאין השומר ואף דזה אפשר לומר דאין צריך משמע דיעבד אך א"כ קשה דא"כ ל"ל סיפא דהמניח תרתי דיעבד ל"ל ובע"כ דהמניח משמע לכתחלה וקשיא מסיפא דהמניח, וז"כ רש"י דלא תימא דאין צריך משמע רק לכתחילה והמניח משמע דוקא דיעבד ולכן כ' רש"י דלא כן הוא כי אין צריך אפשר לפרשו גם על דיעבד והמניח אפשר לפרשו אף אלכתחלה ולכן הוי לא זו אף זו. ובהכי א"ש מה שעשה רש"י מזה דרך קושיא ותירוץ אטו בלא זו לא מצינו למימר אלף פעמים כיוצא בזה דתנא לא זו אף זו ודקארי לה מה קארי לה ולפי מ"ש א"ש דאפשר הי' לומר דא"צ בעצמו משמע לכתחלה והמניח משמע דוקא דיעבד והוי זו וא"צ לומר זו ולכן כתב רש"י לתרץ דלהיפוך הוא ולכן פירש"י דהקושיא מהמניח כי זה באמת עיקר הקושיא וז"פ ונכון לפענ' והנה בהיותי בזה אזכיר מה דקשה לי במאי דפריך רבא לאביי מהמניח או מאין השומר ומה דמיון הוא יי"נ לשחיטה הרי י"ל דיוצא ונכנס אינו וודאי דמירתת רק רוב דעכ"פ הרוב אם ישראל הוא יוצא ונכנס מירתת הנכרי והרי חזינן דלאביי ס"ל דיוצא ונכנס לא מירתת כלל וא"כ דנהי דרבא מוכיח דיוצא ונכנס מהני מ"מ י"ל דאינו רק מטעם רוב דעכ"פ הרוב מירתת ביוצא ונכנס אבל הא וודאי די"ל דאפשר ע"ד המיעוט לא מירתת א"כ בשלמא וי"ל דליכא חזקה לאיסור לכן אזלינן בתר רובא ומותר אף ביוצא ונכנס אבל בבהמה כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ואתרע לה רובא, והרי הראשונים הקשו ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותרצו דהוי מיעוטא דמעוטא וא"כ בזה ביוצא ונכנס י"ל דהוי מיעוט דשכיח ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לכן לא מהני ביוצא ונכנס ואביי ל"ל למימר התם לא נגע הכא נגע הי' לתרץ כה"ג. ובזה הי' אפשר ליישב קושיות התוס' ד"ה המניח קתני שכ' דאכתי קשיא לאביי ולפי הנ"ל י"ל כך דהנה רבא הי' ידע דיש לחלק בין יי"נ לשחיטה מכח סמוך מעוטא לחזקה רק דפריך כך כיון דקיי"ל דלא סמכינן על הרוב היכא דאיכא לברר וא"כ כל לכתחלה נחשב איכא לברר דהרי אפשר שלא יעשה זה באופן זה שיצטרך לרוב וא"כ בע"כ מוכח דבע"כ יוצא ונכנס מטעם ודאי מהני דא"ל מטעם רוב דא"כ למה יהי' מהני התם לכתחלה ולמה יעשה כן שיצטרך לבא לידי רוב ובע"כ מטעם ודאי הוא ולכן שוב אין לחלק בין שחיטה ליי"נ ולכן דוחה הש"ס דהמניח דיעבד הוא ולכן שוב י"ל דיוצא ונכנס הוא מטעם רוב ושוב יש לחלק בין שחיטה ליי"נ מכח סמוך מיעוטא לחזקה ולכן כיון דהש"ס מוכיח מאין השומר דמהני אף לכתחלה ביי"נ שוב לא מצא אביי לחלק כנ"ל ומוכרח לחלק בין נגע ללא נגע. ועפ"י דברינו אלו נראה לפרש כוונת הש"ס מה דמשני התם לא נגע הכא נגע ופירש"י דחוק דהרי כמו כן יכול לנסך אך י"ל הכוונה דהנה בחיבורי למס' ע"ז העליתי כמו דלדידן רובא דתליא במעשה לא אמרינן אף דבעלמא אזלינן בתר רובא מ"מ רובא דתליא במעשה לא מהני כן ה"נ מכ"ש לר"מ נהי דר"מ חייש למיעוטא מ"מ היכי דהמיעוט תליא במעשה מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא וא"כ לפי"ז לדידן נמי דהיכא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה היינו היכי דאין המיעוט תליא במעשה אבל אם המיעוט תליא במעשה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז י"ל דיש חזקה שהוא על גוף טבע האדם כמו חזקה דאין האדם פורע ת"ז וחזקה דלא מוקים אינש אנפשי' וכבר כתב הת"ה דהני חזקה דאתיא מטבע האדם ומכח סברא אלים טפי משאר חזקה ומכ"ש דשוה לשאר חזקות ולפי"ז י"ל כיון דזה מפורש בפוסקים בכמה דוכתי דמשום חיבת נסך טרח ומזייף הרי מצינו דיש על הנכרי חיבת נסך ולכן יש חזקה דהנכרי לא מוקים אנפשי' ומנסך והוי כל נכרי בחזקת מנסך וא"כ פריך שפיר למה סמכינן ביוצא ונכנס נימא נמי סמוך מיעוטא לחזקה דכל נכרי בחזקת מנסך ואף דיש להיין חזקת כשרות כבר כתבתי דחזקה דאתיא מכח סברא עדיף ובע"כ דהוי מטעם ודאי לכן גם בשחיטה נאמר כן ולזה משני אביי כך דלעולם יוצא ונכנס מהני רק מטעם רוב וממילא בשחיטה לא מהני מטעם רוב משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומה דלא אמרינן ביי"נ סמוך מיעוטא לחזקה דהתם לא נגע והוי המיעוט תליא במעשה לכן לא אמרינן סמוך אבל כאן נגע בודאי ולא הוי המיעוט תליא במעשה לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וזהו פירוש כפתור ופרח בסוגיא. ובהכי אשכחנא פתרי ליישב פירש"י הנ"ל דלמה פירש כקושיא מהניח והרי זה דוחה הש"ס דלא קשה והוא דנהי דרש"י לא פי' בהך תירוצא התם לא נגע כפירושינו היינו משום דס"ל לרש"י כיון דעיקר קושיות רבא מאין השומר דמוכח דאף לכתחלה סמכינן איוצא ונכנס א"כ אכתי נהי דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה במיעוטא דתליא במעשה אכתי לכתחלה למה נסמוך על הרוב הרי אין הולכין אחר הרוב במקום דאיכא לברורי ולכן מוכרח לחלק כפירש"י דהתם לא נגע וכוונתו למ"ש במ"א בה"פ סי' תל"ז דהיכא דהוי ספק אם הי' כאן איסור מעולם סמכינן כאן אחזקה ומכ"ש אחר הרוב דאיכא לברורי עיי"ש ודו"ק אבל לדינא מודה רש"י דהיכי דהמיעוט תליא במעשה. לא אמרינן סמוך וס"ל כסברתינו הנ' דגם ביי"נ יש חזקת איסור דכל גוי בחזקת מנסך ולפ"ז א"ש דהרי התוס' הקשה דמה משני המניח קתני אכתי דיעבד ל"ל כזית בשר ואני כתבתי לעיל ליישב דלענין דיעבד יש חילוק בין שחיטה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובין יי"נ דליכא סמוך מיעוטא לחזקה וצ"ל דדחיית הש"ס הוא דלענין דיעבד שפיר יש חילוק דביי"נ כיון דהמיעוט תליא במעשה לא אמרינן סמוך אבל בשחיטה לא תליא במעשה. אך לפ"ז המעיין בבכורות רבינא הוא דמתרץ לחלק בין רובא דתליא במעשה או לא אבל רבא שם וביבמות דף קי"ט מוכח דלא ס"ל לחלק בין תליא למעשה או לא. וממילא דגם לענין מיעוט אין לחלק בין תליא במעשה או לא. ולכן א"ש דלאביי משני הש"ס שפיר דהמניח קתני דיעבד ולא קשה דעכ"פ בדיעבד ל"ל כזית בשר די"ל כתירוצינו דהתם שאני דלא אמרינן סמוך דהוי תליא במעשה ובשחיטה אמרינן סמוך דלא תליא במעשה ולכן מוכרח להקשות מדין השומר כו' וזה לאביי די"ל דס"ל כרבינא בבכורות אבל לרבא עצמו דלא מחלק בתליא במעשה לדידי' נשאר הקושיא מהמניח דאף אם הוי דיעבד קשה נמי קושיות התוס' ל"ל חותך כזית בשר ולכן לא מצי רבא לתרץ כן דהרי משמע דבדיעבד צריך עוד תקון כמ"ש הט"ז בסי' א' ולדידיה בדיעבד ל"ל כזית בשר הרי מוכח התם דבדיעבד מותר וא"ל דהוי מטעם רוב וסמוך מיעוטא לחזקה דא"כ גם ביי"נ נימא כן ולחלק בין תליא במעשה הרי לא ס"ל לרבא ולכן א"צ לומר דכוונת הש"ס כי קושיא היינו מאין השומר ולדחוק דא"צ משמע לכתחלה וגם בזה הרי אפשר לחלק כדמחלק אביי בין נגע כו' רק י"ל טפי דרבא לשיטתו קשה לי' קושיא אלימתא מהמניח ולדידי' לא שייך תירוץ הש"ס דהמניח קתני. וא"ש שיטת רש"י על דרך הפלפול הפוך בה והפוך בה כי הוא עצה עמוקה בעה"י ע"ד פלפול לחדד שכלך ושים לבך לכך. ונידון קושי' חברך לא רציתי לשום עיון בזה דלמא משכא לי' שמעתא ואין הימים גורמין ואין דרכי להשיב לשום אדם דרך פלפול בימים הללו זולת אליך שאני ובפרט כי זו ראשונה להלהיב לבך לתורה. דברי הכותב על שעה חדא כמעט בלי עיון כלל רק אשר פלטה קולמסי דרך כתיבה ואעפ"כ הוא נכון בעזה"י. תשובה יב לקהלה אחת. וזה לשון השאלה בשו"ב אחד שבדק בדיקת הריאה בבדיקת פנים ואמר שכשרה היא ואין בה שום סרכה דבוקה ואח"כ הובא הריאה לפני הרב אב"ד לבדקה בדיקת חוץ ונמצא בה סרכא דבוקה שלא כסדרן והיתה בה מיעוך ומשמש ובצבץ שלא במקום הסרכה והטריפה הרב אב"ד ויצאה מבית הרב בחזקת שהיא טריפה ואח"כ הלך השו"ב הנ"ל שנמצא אחריו סרכא לביתו ואמר שבהמה כשירה הוא והלכו איזה אנשים וקנו הבשר מהבהמה הטריפה ורק השו"ב מתנצל ואומר שהוא לא צוה ללקחו רק הם סמכו עליו שאמר דכשירה ולקחו הבשר. ע"כ לשון השאלה וזה תשובתי.