טוב טעם ודעת לג

הפאחטי"ר שהי' אז בפרוטרוט וא"כ שבועה השני' אל הפאחטי"ר באמת הוי לזמן וגם זה לא הוי לזמן ממש דהרי פירש שם כ"ז שאהי' אני פאחט"י' א"כ כלל כל הזמנים שיהי' פאחט"י' וזה הוי נגד הפאחט"י, אבל שבועה הראשונה הוי סתם נגד הכלל שלא ישחוט בלתי קוויטיל מהפאחט"יר שיהי' א"כ זה הוי שבועה סתם וחל לעולם. ומ"ש מכ"ת מענין ההתרה הנה ע"ז יש לפקפק כיון דהוי לדבר מצוה דבאמת מצוה ע"כ ונדר לדבר מצוה אין לו התרה בפרט שמבואר שם עוד ענינים בשבועתו שילך בדרך הגון ולחזור אחר לימודו וזה הוי דבר מצוה ואם נתיר לו שבועתו נגד הפאחט"יר א"כ יהי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו ושוב בטל הכל ולכך אין ראוי להתיר דהוי לדבר מצוה. מיהו לפמ"ש דבלא"ה אין כאן שבועה ממש וא"כ ההתרה רק לחומרא בעלמא ובפרט לפי טעם זה שכתבנו מכח דהוי דבר שאין בו ממש גם זה צריך שאלה מדרבנן וגם לטעם דהוי מתפיס בדבר האיסור יש דיעות דלדידן כ"ע דיינין להו כע"ה וצריך שאלה מדרבנן, לכך יש לו להתיר אותם עפ"י ב"ד באופן שישבעו בפועל ממש להבא על כל האופנים הנזכרי' שם וגם אין בזה חשש ביטול מצוה כיון דנשבעין לקיים כן מחדש ואין ההתרה רק על העבר והעבר הוי מצוה להיפוך דנתיר שלא נעשה מכשול על ידו לכך יש להתיר. מיהו ההתרה אינו מועיל רק להתיר השחיטה והכלים לא את השוחט כיון דעכ"פ הוא אכל משחיטת עצמו ואז עדיין לא התיר ונעשה חשוד לאו"ד עכ"פ ומה מועיל בזה היתר סוף סוף הוי חשוד בתחלה ואיסורא קאכיל והוי חשוד לאו"ד. ולכאורה הי' אפשר לומר דבזה לא הוי חשוד לאו"ד די"ל דסמך תחלה על כך שבידו להתיר לו שבועתו ואינו דומה לאיסור נבילה דאין בידו להתיר לו אף דמדינא אסור לסמוך ע"ז מ"מ הוי איסור קל ואינו חשוד על חמור ואינו דומה לקהל שפסלו שחיטות הכל דהתם אין ביד השו"ב להתיר שקהל תקנו החרם אבל כאן דהוא נשבע יכול להתיר לו, אך ז"א מתרי טעמא חדא למה קיי"ל חשוד על שבועת בטוי הוי חשוד על שבועת ממון ואף להמקילין בשבועה דלהבא היינו מטעם אחר אבל למה לא כתבו הטעם מכח דעל שבועת בטוי יש לו התרה וסמך שיתירו לו באיזה זמן שירצה משא"כ בנשבע על כפירת ממון לחבירו דלא מהני בזה התרה ובע"כ דאין לחלק בזה, ועוד כיון דנשבע בשביל טובה שעשה לו הפאחט"יר א"כ לא הי' יכול להתיר בלי ידיעתם לכך אי אפשר לומר דסמך ע"ז, ולכך הוי כחשוד לאו"ד ולא מהני רק מטעמים הנ"ל וגם כעת אין להתיר לו רק בהסכמת הפאחט"יר כיון דהוי לטובתם. הן אמת די"ל כאן כיון דכבר עבר ואין תועלת להפאחט"יר לענין להתיר לו למפרע ולענין להבא יחזור וישבע לכך היה מותר להתיר לו בלי הסכמתם רק מ"מ אין להתיר רק בהסכמתם לרווחא דמילתא. והנה בפונקטין של הפאחט"יר נאמר שם כ"ז קבלתי עלי באלה ובשבועה וכו' דאל יועיל שום אמתלאות והתרה בעולם א"כ משמע דגם ע"ז נשבע שלא להתיר לו כלל ולכך נראה דיש להתיר תחלה מ"ש בלא שום התרה ואח"כ גוף השבועה ויתירו לו שני פעמים ועיין בש"ע סי' רכ"ט סעיף ד' מ"ש שם וכן אם נשבע וכו' בלי התרה וכו' מוכח שם דמ"ש בלא התרה קאי נמי על גוף השבועה א"כ ה"נ מ"ש שלא יועיל שום אמתלא ושום התרה משמע דזה קאי נמי על השבועה ולכך יש להתיר להם שני פעמים, ואף דאמר בלא שום התרה בעולם ומשמע דכמה התרות לא יועיל מ"מ די בהיתר אחד כמ"ש בש"ע שם סי' רכ"ט זה נראה נכון לדינא. ולענין מעשה ודאי דאל"ה דטפלו תלו בי' היה ראוי להסירו מאומנתו כי בדורות הללו רבו המתפרצים ואנן חזינן דקלי הדעת מי שחשוד בהאי חשוד בהאי, ובפרט דעל העלמת הפאח"ט בעצמו היה ראוי להעבירו כיון דמפורש בחרם הרבנים שעל הפאחט"י שמי שישחוט בלי רשיון הבשר והכלים אסורין וא"כ זה שפיר הוי כקהל שפסלו שחיטת הכל ונפלנו בדינים של התב"ש ועיין בספר בית שמואל אחרון שמדבר בזה ואין ספרו כעת בידי לעיין בו, וא"כ עבור הפאח"ט עצמו ראוי להעבירו וכעת הוסיף ידו שנית לעבור גם על שבועתו ואף כי לדינא כתבנו דאין כאן שבועה עכ"פ הוא לא הי' לו להקל עצמו בזה ובע"כ ניכר שמץ קלות שיש בו, ורק כיון דטפלי תלו בי' גם אפשר שמכ"ת מרגיש בו שאעפ"כ הוא ירא שמים ואולי איזה שגגה נמשך לו מה שהורה לעצמו היתר בדבר ולכך אם ירצה מכ"ת יכול להכשירו והנני מצטרף עמו להכשיר רק שישגיח מכ"ת לגדרו במה דאפשר בשמירה יתירתא וגם להעבירו על איזה שבועות וזמן מוגבל למען ידעו כי יש עליהם שופטים בארץ ולא לימא הותרה הרצועה לגמרי ואף דלא יהיה לו פרנסה יתן לו השוחט השני מחלקו כמקרא מפורש כחלק היושב על הכלים וגו' ויעבירו מכ"ת על למ"ד יום ואח"כ יחזירנו כן דעתי נוטה ואם יסכים עמי מכ"ת הנני מצטרף עמו. ולא יכולתי לעיין בזה בפלפולים כי כתבתים על שעה חדא כאשר יגיד עלי חתנו השנון ני' כי היה נחוץ עלי לזאת כתבתי רק מה דנוגע לגוף הדין. והנה אחר כתבי זאת עיינתי בדברי חתנו השנון ני' מכתבו שכתוב אלי שגם הוא הרגיש במקצת דברים שכתבתי והנאני כי ראיתי שכולו ישר לדינא והוראה, והפתח וחרטה יהי' שאם היו יודעים שיעברו לא היו נשבעים ואף דלדעת הט"ז לא מהני התרה כזו כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג כבר השיג עליו שם הש"ך בנקה"כ וכיון דהיתר הזה הוי רק לרווחא דמילתא כדאי הש"ך ורמ"א לסמוך בזה והנה מ"ש לעיל דאף דנשאל הוי חשוד על השבועה והבאתי ראי' לזה מחשוד על שבועה דלהבא הנה יש לדחות ראי' זו וי"ל דהרי הקשו התוס' בפ"ד דגיטין דבנזירות וכדומה למה ילקה ניחוש שמא ישאל והוי התראת ספק ותירצו דמוקמינן לי' אחזקה דלא ישאל כמו דלא שאל עד הנה א"כ ה"נ בשלמא כ"ז דלא נשאל הוי חשוד ממש וא"ל דסמך שישאל אח"כ דאם איתא דהיה בדעתו לשאול הוי נשאל כבר וכיון דלא שאל עד הנה חזקה דאין דעתו לשאול ולא סמך על השאלה כלל אבל אם שאל באמת אח"כ אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא הי' דעתו לשאול וע"ז סמך ולא הוי חשוד לד"א מיהו אף כי עשה איסור ובזה כיון דנשאל פקע לי' איסורא למפרע אבל לענין חשוד להיות נעשה חשוד על ד"א זה בקלות דעת תליא מילתא ולכך מה בכך דאח"כ נשאל עליו מ"מ סוף סוף הוא תחלה כיוון לאיסורא ולא חשש על האיסור מוכח דיש בו קלות דעת דהוי חשוד על שאר הדברים ועדיין צריך עיון בזה לדינא ואין פנאי להאריך בזה כעת, ומ"ש דאלה הוי נמי מטעם שמתא וחל בכתב זה דבר ברור הוא דהרי עיקר הטעם של הנ"ב דמהני חרם בכתב הוי כיון דזה שייך מפי אחרים שייך נמי בכתב א"כ באלה וארור דשייך נמי מפי אחרים וגם הוי נמי מטעם שמתא כמ"ש מקרא אורו מרוז לכך מהני בכתב וזה ברור לדעתי. אבל מה שקוראין לפניו הלשון של הכתב נראה דאין זה קבלת שבועה כלל דהרי בעינן שיכוין בלבו לשם שבועה ולא מבעיא אם אחרים קראו לפניו דאף אם מכוין לשם שבועה לא מהני דשבועה מפי אחרים כל דלא ענה אמן לא מהני אף גם באם קרא הוא בעצמו הכתב אם כיוון בשעת קריאה שיהי' עולה קריאתו לשם שבועה אז הוי שבועה אבל אם טוען כעת שלא כיוון בעת קריאתו כלל לשבועה רק לידע מה כתוב בו ודאי דנאמן ועדיף מאם כתב דהודה דנשבע דנאמן לפרש דלא נשבע וכ"ש בזה דנאמן לפרש דלא כיוון בקריאתו לשם שבועה וזה ברור ונכון. והנה אם נודע שגנב הפאח"ט ומעל בחרם והפאחט"יר מוחלין לו מה שמעל אי מועיל מחילתן או לא, נראה דודאי לא מהני לפטור מן החרם דאף דמצינו בכמה דוכתא דהריני כאלו התקבלתי מהני היינו רק במקום דאם היה מקבל עכשיו היה מהני אז נחשב המחילה כאילו קיבל עכשיו ממש בשעת המחילה אבל בדבר דאף אם נתן עכשיו ממש לא הי' מועיל מכ"ש דהריני כאלו התקבלתי לא מהני דהרי קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ לא אמרינן מדהשתא ניחא ליה למפרע נמי ניחא לי' וכן מפורש בב"ש אה"ע סי' כ"ח סעיף ק' מ"ד דאף אם מוחל בפירוש לא חלין הקדושין למפרע רק מהשתא ולא אמרינן מדהשתא מחיל מחיל נמי למפרע א"כ כיון דהוי גזל ואם קדשה בו אינה מקודשת א"כ אף הוא נעשה גזלן ופסול א"כ בת"כ שבועה וחרם נעשה חשוד נמי על השבועה וא"כ ה"נ ודאי אם הוי משלם להפאחט"יר בעת שגנב לא היה מועיל כלל וכלל דסוף סוף תחלה גנב ועבר על החרם א"כ אף אם מוחלין לא מהני הריני כאלו התקבלתי רק לקיים הענין מהשתא ולא למפרע, ובפרט לפמ"ש לעיל דאף דבהותר השבועה לא נעשה חשוד דעכ"פ תחלה לא הי' רשאי לסמוך ע"ז מכ"ש בנידון זה דאין רשאי לסמוך אולי ימחלו לו הפאח"טיר וזה אינו בידו אולי לא ימחלו מכ"ש דנעשה חשוד אף אם הוי מועיל מחילתן למפרע וז"ב. ומיהו בגוף הדין אם נפסל ע"י חרם הרבנים של הקרייז שכתבו אם אחד יגנוב הפאח"ט יהי' בשר נבילה זה יהי' דינו לפמ"ש התב"ש בדין קהל שפסלו שחיטת הכל ופירשו בפירוש ייע"ש כן הדין כאן וז"ב: תשובה יא לק"ק דובנא לבן חורגי מו"ה משה ז"ל מכתבו קבלתי שבוע העברה ביום ה' וביום ה' ו' אני טרוד ביותר והיום פניתי להשיבו תיכף ואם כי בימים הללו אין עת השב דבר ובפרט לשלא בענין אך למען הבטחתי אשר הבטחתיו להשיבו וזו ראשונה לו גלל כן אמרתי להשיבו בקצרה. הנה על מה שתמה על רש"י חולין דף ג' ד"ה אין השומר צריך להיות ומשמר שכ' דרישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני וע"ז הקשית דהרי זו וא"צ לומר זו הנה אם