טוב טעם ודעת לב

נאמן לומר דלא נשבע בפועל היפוך הודאתו בכתב אבל בנדון דידן לענין איסור שחיטתו לכל העולם ודאי דנאמן לפרש דלא נשבע בפועל ואמתלא שלו כאן הוי גלוי וידוע למה כתב כן לפייס הפאחטרי"ס לשומרם באומנתם ודאי דנאמנין לומר דלא נשבעו בפועל ממש, ומצד הכתב ליכא לשון שבועה כיון דנכתב בלשון עבר קבלתי. מיהו זה מועיל להכשיר השוחט דלא נעשה חשוד על השבועה מצד שכתב בתחלת הכתב דקבלתי עלי באלה ובשבועה לקיים כל האופנים וכו' וא"כ כשעבר נעשה חשוד על השבועה אך כיון שכתב בלשון קבלתי לשון עבר לא הוי זה שבועה ונאמן לומר שלא נשבע אך מ"ש אח"כ שבאם יעבור על אחד מהפונקטין אז אני מקבל עלי באלה ובשבועה וכו' שאהי' פסול לשחוט א"כ בזה כתב לשון מקבל אני וזה שפיר הוי לשון שבועה ויהי' תלוי בדין שבועה בכתב, אך לפי מ"ש דהוי שבועה בלשון נדר א"כ יהי' ס"ס דלמא שבועה בלשון נדר לא מהני ואת"ל דמהני דלמא שבועה בכתב לא מהני, ובזה היה נתפס השו"ב השני יותר מן הראשון דהשני כתב בלשונו כל זה אני מקבל עלי באלה ובשבועה לקיים כל הנ"ל א"כ כתב על הכל אני מקבל ולכך אם עבר נעשה עכ"פ חשוד על השבועה אם שבועה בכתב מהני ונפ"מ דלהרמב"ם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין אם נודע שעברו כן כמה פעמים גם נ"מ לענין עדות ושבועה. מיהו כ"ז לפי הבנת מכ"ת דזה תליא בדין שבועה בכתב אבל הנה בחידושי בכמה מקומות העליתי דאף להסוברים דשבועה בכתב מהני היינו אם כותב בכתב ידו ממש אני מקבל עלי בנדר ובשבועה אבל אם אחרים כותבין והוא חותם בלשון נאום ולא מבעיא אם כתב בלשון ולראיה בא עה"ח א"כ הרי מפורש אומר דאינו חותם רק לראי' לא שיהי' נחשב דברו ממש, א"כ בשלמא לענין ממון מהני לראי' דבמודה שחייב בדבר שאינו חייב הוא מחויב לשלם אבל בשבועה דמודה דנשבע ואומר אח"כ דלא נשבע מהני א"כ מכ"ש דאינו מועיל בזה חתימתו מ"ש דחותם לראי' כיון דהוא לא כתב גוף הכתב, ואף אם לא כתב בלשון ולראי' בעה"ח רק סתם נאום נמי מה דמהני בכל השטרות חתם ידו ואמרינן בש"ס מהו כתב ידו חתם ידו היינו רק לענין ממון דמהני ביה הודאת בע"ד יותר ממאה עדים לכך גם חתם ידו הוי כמו הודאתו והוי כעדים אבל בדבר דלא מהני הודאה ועדות לחייבו רק בעינן שיאמר בפיו ממש אף אם הכתב הוי כפיו היינו רק אם כתב בעצמו ממש אבל מה שכתבו אחרים והוא חתם שמו אין זה כתבו ממש ולא מהני לגבי שבועה, וזה סברא ברורה שהרי דעת כמה פוסקים דשבועה בכתב לא מהני אף דבממון מהני מן התורה לכמה פוסקים מ"מ ס"ל שבועה שאני, ובחבורי הארכתי בזה לדינא ואכ"מ להאריך, ולכך אף להסוברים דמהני וכן בחרם ואלה שכתבתי דמהני לכ"ע היינו רק אם כתב בכת"י ממש לא אם חתם לבד ולכך אם היה הכתב כת"י אחרים והם חתמו ודאי אין מקום לחוש בזה וגם אף אם הוי כתב ידם ממש מ"מ כבר כתבנו דיש ס"ס אולי שבועה בכתב לא מהני ואם מהני דלמא שבועה בלשון נדר לא מהני, ואף להשוחט השני דכתבתי דהוי כחשוד על השבועה אם שבועה בכתב מהני מ"מ זה גופא הוי ס"ס אם מהני שבועה בכתב ואם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין לכך נראה דאין לפסול השוחטים בזה ומכ"ש דאין לאסור ממה שכבר שחטו. ומ"ש מכ"ת לדמות זה לדברי הר"ן דלאו איהו אסיר לה אלא דלא שרי לה והוי כלא נשחטה אין לו ענין כלל לזה דהתם במחשבת ע"ז דהוי גוף המעשה באיסור רק מצד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתינא עלה בזה כתב הר"ן דהיינו דווקא לאסור אין לו כח אבל מ"מ אינו פועל להתיר אבל בנידון כזה דאין גוף המעשה איסור כלל רק אם הוא נשבע שלא ישחוט אם עבר ושחט אז זה דומה לנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דהמכירה קיים, ומה שיש לדבר בזה מדין כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הארכתי במקום אחר ואין פנאי לעמוד בזה כעת ובזה נדחה מ"ש מכ"ת לדחות ראיית הפ"מג מהיש"ש דכוונת הר"ן דאסור מן התורה באכילה וכתב מכ"ת דהיש"ש מיירי בכיון לנחור ולעקור אבל השוחט לע"א מכוין לשחוט. ובאמת כוונת הפ"מג הוי רק לראי' דלא נימא כיון דלא בעינן כוונה לשחיטה כלל א"כ אף אם מכוין לשם כוונה גרועה נימא ממ"נ דלגוף דין שחיטה כיון דלא בעי כוונה לא אכפת לי' במה שמכוין כוונה רעה, מהו אמרת דיועיל במחשבתו לאסור מכח דמכוין לע"ז הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לזה מביא ראי' מהיש"ש דאף דלא בעינן כוונה לשחיטה היינו רק סתמא אבל אם מכוין לנחור ולעקור פסולה הרי אף דזה הוי חולין ואין מחשבה פוסלת בו וגם מחשבת נחירה ועקירה אינו מחשבת פסול שנימא שיפסול מכח מחשבתו ובע"כ עיקר הפסול בזה דעכ"פ אי אפשר לו להתיר בכוונה זו ועכ"פ בגוף המעשה מקלקל כוונה זו דאין כח במעשה זו להכשיר א"כ ה"נ במחשב לע"ז נהי דאין מחשבתו יכול לאסרו מ"מ כיון דלשחוט לע"ז אסור הוי מחשבה זו מקלקל המעשה דאין לו כח להתיר כה"ג ובגוף דברי הר"ן הארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ, ומ"ש מכ"ת דהוי כנדרי אונסין וכו' הרי בנדרי אונסין בעינן שיבטל בלבו ואם לא ביטל בלב לא מהני, ומ"ש מכ"ת אם הוי ידע שלא יוכל לקיים הוי מבטלו בלבו אין הבנה לדבריו דמה בכך סוף סוף השתא לא בטלו בלב ועוד מה אונס יש בזה הרי אף אם נימא דהוא אפשר לשחוט אף דגנב הפאח"ט היינו רק מצד איסור שחיטה ליכא אבל עכ"פ הפאחט"יר יכול לדחותו מן השחיטה דהרי כן הוי דינא דמלכותא וקיי"ל דד"מ דינא ויכול להדחותו מדין המלך וגם מדין ישראל כיון שהיה גזלן ומזיק לו וכיון דקיי"ל במוכס שיש לו קצבה אסור להעלים והוי גזל ממש א"כ יכול הוא לסלקו מדינא וגם מפורש בש"ס פ"ג דנדרים וביו"ד סי' רל"ב דבמוכס שיש לו קצבה אסור לשבע כנגדו ואם נשבע לא נחשב נדרי אונסין וא"כ היינו דין זה ממש דנשבע לו שלא יגנוב הפאח"ט והיינו ממש דין מוכס שיש לו קצבה ולא הוי נדרי אונסין, ועוד בכלל זה הוי נמי נדרי מצוה דאף אם כשר לשחוט להבא מ"מ קלות הוי מה שגונב הפאח"ט וכך דרכו של יצה"ר היום וכו' לכך גם נגד העיר היה ראוי שישבע כן ולדידהו ודאי לא נחשב אונסין דראוי היה להסירו אם לא יקבל כן ולכך אין זה נדרי אונסין. והנה אף כי זה אין צריך ראי' כלל לומר דאם הי' יודע שלא יוכל לקיים היה מבטל בלב מ"מ אביא כדמות ראיה לזה ממ"ש בנדרים דף ס"ה וגם במ"נ מרד אשר השביעו באלקים חיים וכו' ייע"ש וקשה הרי זה הוי ודאי נדרי אונסין דאין לך אונס גדול ממה שהי' מתיירא צדקיהו מנ"נ ולמה נענש צדקיהו ולמה לו התרה כלל אלא ודאי כיון דלא ביטל בלב צריך התרה והרי שם סופו לא היה יכול לקיים השבועה וכמ"ש שם דהוי מצטער בכך וגם התוס' ופוסקים כתבו שם שהי' מתבטל מלמודו מכח זה וא"כ אם היה יודע תחלה היה מבטלו בלבו ואעפ"כ זה לא מהני כיון דלא בטלו באמת ומוכח דלא הוי בזה נדרי אונסין. והן אמת זה יש לדחות דנדרי אונסין לא הוי רק אם גילה לו שיאנסו על כך אבל אם לא גילה לו שיאנסו אף דהוא אונס לא נחשב נדרי אונסין וא"כ י"ל דנ"נ לא אמר לו תחילה דאם לא ישבע יאנסנו. ובהכי עמדתי מה דיש לדייק שם דפריך הש"ס מהו מרידותו, ומנ"ל דהמרידה הוי דהשביעו על כך דלמא הכוונה כפשוטו דהשביעו שלא ימרוד בו והוא מרד בו כדרך המלכים שמשביעין הסרים למשמעתן ומה פריך מהו מרידותו, אך הוי קשה להש"ס הרי אז בשעה שנלחם נ"נ עם ישראל והמליך את צדקיהו אז הוי אונס ממש ואף דנשבע אז הוי נדרי אונסין ממש ואף דלא בטלו בלב כבר כתב הט"ז ביו"ד סי' רל"ב דבאונס מיתה לא בעינן ביטול בלב כלל וא"כ הוי נדרי אונסין ולמה נענש צדקיהו ומזה מוכיח הש"ס דהוי כאן שבועה אחרת אחר השלום, ויהי' ראי' מזה לדעת הסוברים היכי דביד המאנס לחזור ולאנסו לא נחשב אונס כל דלא אנסו כעת ולא כמהרי"ק דס"ל דהוי אונס ועיין בפוסקים ובפר"ד, ולכך בשעה זו לא גילה נ"נ דעתו דיאנסנו אם לא ישבע לו לכך לא הוי בזה נדרי אונסין כלל. מיהו לדינא ודאי בנידון דידן כיון דלא ביטל בלב לא הוי נדרי אונסין ומכ"ש דלא שייך בזה אונסין כלל ואדרבא אם היה נשבע רק על זה לבד דלא יעלים הפאח"ט הי' מקום לומר דאין השבועה חלה כיון דד"מ דינא ואסור לגזול הוי כמו גזילה ממש ולכך הנשבע שלא להעלים הוי כמו נשבע שלא יגזול והוי נשבע לקיים המצוה דאינה חלה השבועה. והן אמת דמלשון הר"ן דף ח' בנדרים גבי מאי דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע שם מדבריו דשבועה חלה ע"ד מצוה בקיום מצוה לענין מלקות ואינו ממעט בש"ס פ"ג דשבועות רק מקרבן אבל מלשון הרא"ש שם והרמב"ם בה' שבועות והש"ע סי' רל"ח ורל"ט מוכח דס"ל דשבועה ע"ד מצוה בקיום מצוה אינה חלה כלל וא"כ אם עבר על שבועה כזו אינו חשוד על שבועות אחרים או על שאר איסורין. ומה דנשבע על פריע' חוב ביום זה חלה השבועה אף דפריעת בע"ח מצוה היינו דהתם עיקר השבועה על הזמן. ונהי דמצוה לפרוע חוב אינו מצוה על אותו יום דוקא ולכך חלה השבועה על אותו יום ושוב מכח כולל כיון דחל על אותו יום חייל נמי אגוף הפרעון אבל בנשבע רק ע"ד מצוה כגון שלא יגזול לא הוי שבועה, מיהו בנידון דידן כיון דנשבע נמי על כמה פונקטין וע"ז אם יעבור תהי' שחיטתו אסורה לכך חל השבועה בכולל והוי שבועה ממש לולי טעמים הנ"ל. ומ"ש מכ"ת דהוי רק כשבועה לזמן הנה כבר ראה מכ"ת בעצמו מה דקיי"ל ביו"ד בסי' רי"ט דאין נאמן לומר דכוונתו רק לזמן., ומ"ש מכ"ת דהכא מפורש רק לזמן זה אינו דבאמת הוי כאן שני שבועות אחד נשבע על הכלל כל מי שיהי' פאחט"יר לא יעלים מהם. ואח"כ נשבע בפרט אל