טוב טעם ודעת לא

באחרים עומד על גביו בשעת הדחק ואם איתא דס"ל דהחרם לא הוי בעע"ג הוי להתב"ש להשיג תיכף עליו למ"ל שעת הדחק בלא זה מותר בעע"ג ול"ל להזכיר שהוא לא ראה החרם ובע"כ דסבירא ליה דהחרם הוי אפילו בעע"ג ומשיג עליו מה דהתיר במקום דחק ועע"ג משמע להדיא דהוי אסור אף בעע"ג. ומלשון הרמ"א אין ראי' כלל די"ל דנעשה רגיל לשחוט לכלבים לכלבים ולמוכרו לנכרים ונהי דאסור ליתן לכתחלה לכלבים אף בעע"ג כמ"ש גם התב"ש היינו רק אם אינו יודע ה' שחיטה דאז חיישינן דאחרים לא יראו כל כך הדבר ושמא יבאו לאכול ממנו אבל אם הוא יודע ה' שחיטה ועיקר האיסור רק מכח החרם פשיטא דהחרם לא הוי רק שלא ליתן לו לכתחלה לשחוט או לאכול ממנו לכתחלה אבל אם אירע ששחט ואכל ממנו בשוגג ודאי ע"ז לא תקנו החרם על השוגג ובדיעבד א"כ אין כאן חשש שיאכל ממנו ומותר לו לשחוט ע"מ למכור לנכרי ולכלבים אבל להאכילו ממש אסור ליתן לו אף דעע"ג. ומה דנקט התב"ש בסעיף ה' בינו לבין עצמו נראה או דאמר לאפוקי אם הת"ח רואה שחיטתו דדוקא על אינש דעלמא תקנו דלא יועיל עע"ג אבל אם חכם רואה שחיטתו מותר לו לשחוט דאל"כ איך יתן לו החכם קבלה אם לא ישחוט לפניו, ודוחק לומר להאכיל לכלבים דהרי כתבו האחרונים דהתרנגולים אין לחכם לאכול ממנו משמע דמותרין באכילה לכך בע"כ דעל חכם לא גזרו ולכך כתב לשון בינו לבין עצמו לאפוקי אם החכם רואה שחיטתו דזה מותר, או י"ל דלרבותא נקט בינו לבין עצמו דהוי אמינא דבעע"ג גרע כיון דהוא יודע הלכות שחיטה א"כ עיקר הטעם דלא ישחוט בלא קבלה בעע"ג כיון דהורע חזקתו דאין לו קבלה דהמנהג הוא ליקח קבלה והוא לא לקח והורע כחו וחזקתו א"כ תינח אם אחרים רואים אותו שהוא שוחט שפיר יש לנו לחוש שהוא אינו בחזקת נאמן או אומן כיון דאין לו קבלה ואין אדם יודע מה בלב חבירו אבל אם שוחט בינו לבין עצמו אם הוא יודע בנפשו שהוא כשר ושוחט יפה יהי' מותר לו לשחוט בלי קבלה כיון דמרגיש בנפשו דשפיר שחט ויהי' לו מותר לאכול גם להאכיל לאחרים ולא יודיע להם שהוא שחטו או אף אם ידעו יהי' נאמן במגו דאחר שחטו ולכך כתב התב"ש דהחרם הוי אפילו בינו לבין עצמו ואין אדם רואה ויודע בנפשו דשפיר שחט ולא ישחוט בלא קבלה. או אפשר לומר דיש חילוק בין העע"ג שאינו מורגל לשחוט אף שבקי בדינין מ"מ אינו מורגל לשחוט בין אם העע"ג הוי נמי שוחט דמתא ורגיל מאד בשחיטה דעיקר הטעם דלא מהני אחרים עע"ג ביאר התב"ש מכח דחיישינן שלא ידקדק כל כך לראות א"כ תינח אינש דעלמא אבל שוחט דמתא המורגל מאד במלאכה זו אין חשש שלא ידקדק כל כך ובפרט אם הוא בעצמו מלמדו ודאי מדקדק יפה ולכך ע"ז לא תקנו כלל ולכך דייק התב"ש בינו לבין עצמו לאפוקי בפני שוחט מומחה ורגיל בשחיטה ובזה הוי נתיישב מנהגינו שמניחין למסייע לשחוט. מיהו אפשר לומר עוד דדוקא אם אין החכם שבעיר מתיר למסייע לשחוט בלא קבלה אז אסור לו לשחוט אף באחרים עע"ג אבל אם יש חכם בעיר או מורה הוראה והוא נותן רשות וכח לשוחט לשחוט ע"י מסייע ויעמוד על גביו מותר ולכך נקט התב"ש בינו לבין עצמו ועל זה אף נטילת רשות מחכם לא מהני כל שלא נסהו לפניו ונתן לו קבלה בכתב אבל אם אחרים עומדים על גביו אז יכול החכם להרשותו לשחוט לפני השוחט, אך זה שהשיג התב"ש על החו"י דנתן רשות מוכח דאף רשות מחכם לא מהני בלא קבלה ואפשר דשם התיר למקומות אחרים שלא היה שם החות יאיר רב ומורה וע"ז השיג. אך מ"מ נראה כיון דהוי חרם יש להחמיר בכל ענין ואין לו לשחוט אף ע"י שוחט דמתא רק בקבלה ומה שצריך לו לאומנות יד ישחוט וימכור לנכרים כנלפע"ד ברור: תשובה י תשובה להרב המאה"ג אבד"ק זאלאזי"ץ. מכתבו קבלתי והנה אף כי אין אור עיני אתי כעת מחמת אישון לילה מ"מ פניתי לאהבתו להשיבו תיכף אך במה דיהי' אפשר לקצר אקצר מחמת דהדבר מוכרח להשיבו בשעה חדא וגם איני בבריאת הגוף ממש. והנה תוכן שאלתו הוי בנידון השו"ב שהי' מעלים מן פאחט"י לשחוט בלתי ידיעתם ונודע להם ורצו להעבירו ופייסם ונתחייב בהתקשרות בכתב באלה ובשבועה ובח"ח על כמה אופנים ושבאם יעבור על אחד מהם יהי' שחיטתו נבילה וטריפה ועכשיו העידו עליו עדים שהוא עבר על שבועתו בכמה דברים וכעת מסופק מכ"ת על השו"ב הן על להבא והן על מה שלעבר שחט אם מותרת שחיטתו והכלים. והנה שאלתו הוי שאלת חכם ויותר מחצי תשובה כי ראה והרגיש בדינים המסתעפים לזה אף שבמקצת דבריו יש לפקפק. והנה מ"ש ראי' מקהל שפסלו שחיטת הכל אין לו דמיון כלל, דהתם הקהל קבלו על עצמן דשחיטתו יהי' אסור ואדם יכול לאסור על עצמו דבר היתר אבל אין יכול לומר דשחיטתו יהי' כנבילה על אחרים. ומ"ש רו"מ דקיי"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו זה אין לו דמיון כלל דהתם בשוחט לע"ז או לשם קדשים דהמעשה גופא הוי באיסור או בעובד ע"ז ומשתחוה לה בזה יכול לאסור גוף הדבר, אף דקיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אוסר, אבל כאן גוף המעשה היתר הוא רק שזה בא לקנוס עצמו באם יעבור יהי' שחיטתו כנבילה ואם מן הדין היא שחיטתו מותרת איך יכול לאסרו על אחרים להיות כנבילה, ואין כאן חשש רק מכח נדר דאדם יכול לאסור מעשה ידיו על כל העולם בתורת נדר. אך לפ"ז תינח אם היה אוסר גופו לשחיטתו על כל העולם אז הוי נדר מן התורה אבל באוסר שחיטתו הוי כאומר עשיותי על פלוני וקיי"ל ביו"ד סי' רי"ג דהוי דבר שאין בו ממש ולא הוי נדר מן התורה רק מדרבנן מיהו הוי עכ"פ אסורה מדרבנן. ועוד הי' מקום לפקפק דעכ"פ על עצמו הי' יכול לאסור השחיטה וכיון דעבר על הפונקטין ועבר על התנאי חל נדרו ושחיטתו אסורה עכ"פ לעצמו וא"כ איך יאכל הוא משחיטתו ויהי' נידון כאוכל נבילות לתאבון. אך כ"ז אם הי' אומר סתם שחיטתי אסורה היה יכול לחול מטעם נדר אבל באומר שיהי' כנבילה וטריפה א"כ הוי כמתפיס בדבר האסור וקיי"ל במתפיס בדבר האסור האומר כבשר חזיר אין כאן נדר כלל ולכך מ"ש דשחיטתו יהיה כנבילה וטרפה אין כאן איסור נדר אף לעצמו מכ"ש לאחרים. וגם מצד מ"ש בתחלת הכתב שמקבל על עצמו שבאם יעבור על אחד מהפונקטין אז אני מקבל באלה ובשבועה שאהי' פסול לשחוט וכו', הנה אם היה אומר שמקבל באלה ובשבועה שלא ישחוט הוי שפיר שבועה דזה הוי לשון שבועה אבל באומר שאהי' פסול אין זה לשון שבועה רק לשון נדר שהוא מזכיר החפץ ושבועה בלשון נדר לכמה פוסקים לא מהני ואף להסוברים דמהני היינו אם היה מזכיר שאהי' אסור לשחוט דזה הוי לשון נדר לאסור המותר אבל לשון פסול אף לשון נדר לא הוי. מיהו המעיין בלשון הרא"ש בפירושו לנדרים דף יוד ע"ב ד"ה לא כשר מבואר שם דאם היה נודר בלשון פסול הוי נדר דכוונתו על קדשים דשייך בי' פסלות א"כ לפ"ז מ"ש שאהי' פסול הוי כאוסר א"ע על כל העולם ואת גופו יכול לאסור ואף דבזה הזכיר לשון שבועה מ"מ הוי שבועה בלשון נדר דמהני לכמה פוסקים ומצד זה יש עליו חשש שפיר אבל מצד, מ"ש דשחיטתו יהיה כנבילה אין כאן חשש כנ"ל. ועיין ביו"ד סימן רכ"א ס"ח בנותן טבלא לאומן וכו' דא"י לאסור הטבלא על הבעלים דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכ"ש בשחיטה דלא שייך שבח כלל ובפרט בבהמה בריאה דנחשב מקלקל דאין לו כח לאסור מה ששחט בהמות חבירו לאסור שחיטתו על אחרים, וגם מצד מה שאכל הוא י"ל עוד דהוי כנדר שבטל מקצתו בטל כולו וכיון דבטל לגבי אחרים בטל לגבי נפשו, הן אמת דבזה יש דעות אם דוקא בנדר שהותר מקצתו ע"י פתח בטל כולו אבל אם מעיקרא לא חל על מקצת מ"מ על מקצת השני חל שפיר והארכתי בזה במקומות אחרים מ"מ הכא אין צורך להאריך מטעם הנ"ל כיון דהזכיר כבשר נבילה הוי מתפיס בדבר האסור ואין חשש רק מכח מ"ש שאהי' פסול בזה יש לפקפק שפיר, והנה מ"ש מכ"ת מדין שבועה בכתב הנה בחרם בכתב העלה שם בתשובת נ"ב דמהני לכ"ע וכאן כיון דכתוב בכתב שמקבל עליו באלה ובשבועה ואלה נראה שדינו כמו חרם דהרי אמרינן בש"ס דארור בו שמתא בו נדוי וכיון דארור הוי שמתא ומהני מפי אחרים מהני נמי בכתב ולכך כיון דהזכיר אלה נראה דדינו כמו חרם, ואף אם הוי ספק למה נתכוין אם לחרם או לשבועה קיי"ל סתם נדרים להחמיר ואיסור חרם לדעת כמה פוסקים הוי איסור תורה וא"כ הוי סתם נדרים להחמיר בפרט די"ל דמילי דכדי לא הוי עביד דמה"ט היכי שנתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה כן ה"נ בזה י"ל דחזקה דאין אדם עושה מעשה לבטלה ואם שבועה בכתב לא מהני הוי כוונתו בתורת חרם וא"כ זה מהני בכתב. מיהו מטעם אחר אין כאן חשש חרם ושבועה כיון שכתוב בתחילת הכתב בלשון עבר קבלתי עלי באלה ובשבועה וכן בפונקטין של הפאחט"י נאמר לשון עבר קבלתי עלי ואין זה לשון קבלת שבועה רק לשון הודאה שהודה שנשבע וזה אינו לשון שבועה ועיין ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהגה"ה בכתב שנשבע וטוען שלא נשבע ונותן טעם דנאמן ועיי"ש בש"ך מ"ש דאף אם כתב שנשבע בפועל ממש אם התובע מודה מהני א"כ ה"נ לא מבעיא אם יודו הפאחט"י שלא נשבע בפועל ומכ"ש אם יהיו עדים בדבר דלא מהני מ"ש דנשבעו וקבלו אף דכתוב שם בפועל ממש, אף גם אם לא יהיו עדים ולא יודו מ"מ התם מיירי לענין כתב של ממון וזה תלוי בתובע לכך אם הוא אינו מודה אינו