טוב טעם ודעת ל

הלכה לדורות כן ולזה כתבתי להתלמד במקום אחר אולי יזכיני ה' שיתוקן פרצת הדור או אם היה מזדמן כן לאנשים מופלגים ביראה והי' בא לידם שגיאה זו הי' ראוי להקל כה"ג אבל בנ"ד לפי ערך פרצת הדור כעת בעו"ה והנראה דגם מתחלה לא היו מפורסמים ביראה עד שהוצרכו אנשי קהילה לקבל עליהם זה ולכך ודאי אם יש רגלים לדבר שעברו על תק"כ ג"כ דהראוי להחמיר עליהם ולהעמיד עליהם רואה אחר ולבדוק סכינם ומזקנים נתבונן מ"ש השמ"ח סי' ב' סעיף י"ב בשם הב"ה דאף דמדינא מומר אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו האידנא אין אוכלין ממנו שום דבר איסור וכן כתב בתב"ש שם ס"ק י"ב דעכשיו לפי פרצת הדור נשתנה הדין א"כ אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריהו ולכך ודאי דראוי להחמיר עליהם שלא ישחטו שום בהמה בלתי שיעמוד עליהם רואה אחר ויבדוק להם סכין ובעו"ה בימים הללו מחיצת כרם בית ישראל שנפרצה אומרים גדור ולא לפרוץ ח"ו והשם יגדור פרצת עמו ישראל אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו כנפש הכותב: והנה אחר שולחי מכתבי לשם עלה ברעיוני עוד איזה הערות בדברי הרמב"ם והנה לכאורה הי' נראה שיצא כן להרמב"ם ממה דקאמר הש"ס שם אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה והנה התוס' שם הרגישו דהרי תרי הכל שוחטין קתני ומוקי לה רבא חד באמת לאתויי מומר וכו' ונדחקו ליישב דה"פ מ"ט לא אמר הראשונה כשמעתיה והוא דחוק אך להרמב"ם א"ש דפריך כך דנימא דאתי לאתויי חד מומר אוכל נבלות לתיאבון וחד מומר לשאר עבירות ואי הוי תנא רק חד הוי מפרשינן לי' אמה דמסתבר טפי אמומר לשאר עבירות אבל באוכל נבילות לתאבון אפשר דאף בדיקת הסכין לא מהני לכך תנא תרתי חד לשאר עבירות וחד לאוכל נבילות לתאבון וזה הוא ראי' ברורה להרמב"ם. מיהו שבתי וראיתי דאדרבה מסוגיא הנ"ל יהי' מוכח דלא כרמב"ם דלשיטתו קשה מה דקאמר שם בשלמא אביי לא אמר כרב אשי דלא ס"ל הא דרבא ופירש"י רק סבירא לי' דאף בדיקת הסכין לא מהני וקשה אכתי למה לא מוקי לה במומר לשאר עבירות וע"י בדיקת הסכין וא"ל דלאביי אף בשאר עבירות לא מהני בדיקת סכין זה ודאי אי אפשר לומר דהרי ש"ס מפורש הוא דמומר לד"א אינו כמומר לכל התורה אם אין לו טרחה ולמה לא יהי' כשר לשחיטה וא"כ ודאי לכ"ע די בזה בבדיקת הסכין וא"כ אכתי למה לא מוקי אביי כר"א ובשאר עבירות ובע"כ דלאביי לא בעינן בדיקת הסכין בזה וגם לאביי המחמיר במומר לתאבון וס"ל דלא מהני בדיקת הסכין מיקל במומר לשאר עבירות דלא בעי בדיקת סכין מכ"ש לרבא דס"ל דדי בבדיקת הסכין מכ"ש דלשאר עבירות לא בעי בדיקת הסכין וצ"ע ושוב ראיתי כן בספר ראש יוסף שהרגיש בזה. והנה באמת לפמ"ש לעיל בישוב קושיות התוס' דכוונת הש"ס למה לא משני רבא דתרוויהו במומר חד לאוכל נבילות וחד לשאר עבירות הנה בזה יתישב עוד מה דקאמר הש"ס לדבריו דאביי קאמר ולי' לא ס"ל דלתירוץ התוס' אין לו הבנה דסוף סוף קשיא מה דקאמר לקמן חד לאתויי כותי וחד לאתויי מומר ממ"נ למאן קאמר אם לדידי' יאמר דהראשון הוי לאתויי מומר והשני כותיים ואם לאביי איך קאמר השני לאתויי מומר הרי לאביי לא ס"ל דמומר מותר לשחוט ע"י בדיקת הסכין וצ"ע על התוס' בזה אך להרמב"ם א"ש דקושיות הש"ס הוי למה לא משני רבא תרווייהו במומר חד בלתאבון וחד במומר לשאר עבירות ולכך משני דמה דשני רבא שם חד לאתויי כותים וחד למומר היינו לדבריו דאביי לכך אליבי' מוקי חד בכותי וחד במומר לשאר עבירות אבל לדידיה לא ס"ל רק הוא ס"ל דשניהם במומר חד בנבילות וחד בשאר עבירות וא"ש. ואמנם שבתי וראיתי די"ל דדברי התוס' א"ש ואדרבא יהי' קצת ראי' לתירוצם ממה דקאמר הש"ס לדבריו דאביי קאמר ולי' לא ס"ל והנה אם הכונה כפשוטו לא שייך לשון לא ס"ל דזה לא מצינו רק היכי דיש חלוק דין ביניהם אבל היכי דאין חלוק ביניהם בדין רק במשמעות פי' הסוגיא לא שייך לא ס"ל והוי די לומר בקיצור לדבריו דאביי קאמר, אך נראה דא"ש דהנה קושיות הש"ס הוי למה לא משני הרישא באוכל נבילות לתיאבון והכונה דהנה תמיד כחא דהיתרא עדיף לי' ובמומר לתיאבון שיועיל בדיקת הסכין הוי רבותא טפי ממה שיועיל כותי בכזית בשר ולכך הו"ל למינקט תחלה במומר אוכל נבילות וכו' אך זה במומר לנבילות הוי סברא כיון דחשוד לאו"ד אף בדיקת הסכין לא יועיל לכך הוי רבותא דמהני בדיקת הסכין אבל במומר לשאר עבירות שיועיל בדיקת הסכין זה אינו חידוש דפשיטא הוא רק הרבותא הוי דבעי בדיקת הסכין והוי הרבותא לחומרא, ולכך א"ש דיש לומר דודאי לרבא דמיקל דבמומר אוכל נבילות לתיאבון מהני בדיקת הסכין לדידיה נחתינן חד דרגא וס"ל במומר לשאר עבירות לא בעי בדיקת הסכין אבל לאביי דס"ל במומר לתאבון לא מהני בדיקת הסכין ממילא במומר לשאר עבירות בעינן בדיקת הסכין אך כיון דבזה הוי הרבותא לחומרא וכח דהתירא עדיף לי' לכך נקט כותי תחילה דקמ"ל דמהני כזית בשר ואח"כ קמ"ל הכל שוחטין אפילו מומר לשאר עבירות וקמ"ל דבעי בדיקת הסכין וזה דמשני הש"ס דתחלה פריך למה לא אמר כשמעתין והוי לי' לתרץ במומר אוכל נבילות תחלה לאשמעינן דמהני בדיקת הסכין לכך משני לדבריו דאביי קאמר דס"ל דמומר לנבילות לא מהני סכין ולדידיה במומר לשאר עבירות בעי בדיקת הסכין לכך קאמר, חד לכותי וחד למומר היינו לשאר עבירות וכיון דבזה הוי הרבותא לחומרא דבעי סכין לכך נקט כותי תחלה ולי' לא ס"ל כן דהוא ס"ל במומר לנבילות מהני סכין וממילא במומר לשאר עבירות לא בעי סכין והוי הראשון לאתויי מומר לנבילות והשני לכותי וא"ש ודו"ק כן הי' נראה נכון לכאורה. מיהו כד דייקינן אי אפשר לומר כן דבמשנה שני' אי אפשר לומר דקמ"ל דבעי בדיקת סכין דלא תנא התם ושחיטתן כשירה כמו ברישא ואם הוי לאתויי מומר הוי הכונה להיפוך וקמ"ל דמהני לו סכין וכשר לשחוט וא"כ אי אפשר לומר כפירושי לכך שוב יש מזה ראי' להרמב"ם וכפירושינו הנ' ודו"ק: והנה שבתי וראיתי דמ"ש לעיל לדייק מלשון הש"ס דקאמר ישראל בודק סכין ונותן לו דמשמע הא מומר דכוותי' לא מהני באמת בש"ס שלפנינו אין מוזכר זה רק סתם בודק סכין ונותן לו רק שהיה עולה על זכרוני לשון הטור והש"ע שכתבו בלשון הזה ישראל בודק סכין ונותן לו וכן לשון הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שחיטה ישראל כשר בודק סכין ונותן לו וא"כ מדהוסיפו בלשונם כן נראה שהי' גרסתם בש"ס ובפרט דיתכן דהוי להרמב"ם גירסא זו שדרכו להעתיק בלשון הש"ס ולמה כאן הוסיף בע"כ כן הוי גרסתו בש"ס אך לפ"ז יהי' סתירה לדברינו מלשון הרמב"ם דהרי הרמב"ם כלל כל המומרים לשאר עבירות ביחד ובכולן כתב דישראל כשר בודק סכין ונותן לו וא"כ משמע דבכולן בעינן ישראל כשר, אך נראה דא"ש דאדרבה לכך הוסיף עוד תיבת כשר דהיינו ישראל שהוא כשר להעיד בדבר הזה וזה שהוא כשר לעדות הוא בודק הסכין וממילא נשמע כל חד כדינו דבמומר לנבילות דהוי לאו"ד דא"נ אף להעיד בשל אחרים בעינן שיהי' ישראל כשר ואינו מומר לאו"ד ובשאר עבירות דכשר להעיד באיסור אחר בזה נחשב אף הוא כשר ומותר לבדוק הסכין ומדדייק הרמב"ם וכתב ישראל כשר משמע שנתכוין למ"ש וכך הוי גרסתו בש"ס. והנה מה שכתבתי לעיל דלשון הסיפא לא משמע דמיירי במומר לשאר עבירות דבזה הוי הרבותא דבעי בדיקת הסכין וזה לא נשמע מסיפא דהכל שוחטין הנה כוונתי דבשלמא רישא דנקט ושחיטתן כשירה וכתב הט"ז בסי' א' דמשמע דצריך עוד תקון אחר לאו"ד ייע"ש, א"כ ה"נ בשלמא ברישא י"ל דקמ"ל הכל שוחטין אפילו מומר לשאר עבירות וקמ"ל העיקר בסיפא דשחיטתן כשירה דבעי עוד תקון היינו דבודק הסכין בתחלה או בסוף אבל בסיפא דלא נקט ושחיטתן כשירה א"א לומר כן וא"ש: והנה מ"ש לעיל דהם יכולין לבדוק הסכין זה לזה אין להקשות דכיון דכבר חשודין דעוברי' על שבועה בכך איך נאמנין אך זה אינו דאף אם יש להם דין מומרים הוי רק מומרים לאיסור שבועה אבל לא לאיסור נבילות ופגימת הסכין ומה דלא הראו זה לזה חוץ השבועה אין זה חשד על נבילות ופגימת הסכין רק היו אומרי' דלא בעי שיראה אחד לחבירו דדי בבדיקת עצמו אבל כעת דנאמר להם דבעינן מדינא לבדוק להם סכין שוב נאמן כ"א להעיד שחבירו מראה לו סכין דעל חשש בדיקת הסכין ופגימתו ודיני שחיטה ע"ז לא חשידו ונאמן כ"א להעיד שחבירו מראה לו הסכין דבשל אחרים נאמן בכה"ג זולת החשש דניחוש לגומלין וזה כבר כתבנו לעיל וזה ברור ונכון לפענ"ד: תשובה ט ע"ד אשר שאל רו"מ אם מותר למסייע לשחוט בפני השוחט דמתא אם אין להמסייע קבלה הנהוג השתא: תשובה הנה הפ"מג ביו"ד במשבצות סי' א' סע"ק ג' הביא בשם התב"ש דאף בעע"ג יש לאסור אף דיעבד דהתקנה זו דחרם הוי אפילו בעע"ג והביא כן גם בשם הבל"י עי"ש והנה שמעתי מאחד שאמר שהפ"מג טעה בכוונת התב"ש דכוונת התב"ש הוי רק בלא אחרים עע"ג והביא ראי' מלשון התב"ש בשמ"ח בסי' א' סעיף ה' ממ"ש ותקנו חרם שלא ישחוט שום אדם בינו לבין עצמו או לבדוק הריאה וכו' משמע דהחרם הוי דווקא בינו לבין עצמו ולא באחרים עומד על גבו ועוד הביא ראי' ממ"ש הרמ"א דאין החכם נותן לו קבלה עד שיהי' רגיל ואיך יהי' רגיל אם לא יתנו לו לשחוט לכתחלה כלל, ולדעתי צדקו דברי הפ"מג בכוונת התב"ש דהמעיין בלשון התב"ש שהתחיל להשיג על החו"י וכתב שהוא לא ראה להחרם משמע דהשגתו הוי על מה שהתיר