טוב טעם ודעת כט

אלים איסורו כנבילה ממש ואינו חשוד עבור זה על השחיטה ולכך בנדון דילן שלא גזרו על השחיטה רק על הבשר אין חשש על השוחט. ועוד היה מקום לצרף עוד סניף אחד די"ל דוקא בנידון של הרא"ש שלא הי' כוונתם עבור הרווחת ממון רק עבור גוף הענין שלא היה נאמן בעיניהם רק שוחט של הקהל בזה גלו דעתייהו ששאר השוחטים חשודים בעיניהם על השחיטה וכיון שיש להם כח לעשות מאינו חשוד להיות חשוד הוי כפסול לשחיטה ושחט ונחשב מומר לאו"ד אבל בנ"ד שעיקר תקנת שחיטה חוץ נעשה עבור הפסד הפאחט"י והוי רק עבור הרווחת ממון אבל לא מטעם שהשוחטים חשודים בעיניהם בזה אף שאסרו הבשר הוי רק מכח קנס ולא נעשה השוחט בזה חשוד לאו"ד ולא נפסל בזה, ונהי דאין לנו ראיות מוכרחות לזה מ"מ כיון דגוף דין הרא"ש חידוש הוא כמ"ש בנ"ב והפ"ח והתב"ש הבו דלא לוסיף עלה ובפרט בצירוף כל הלין טעמי יש להקל להתיר השוחט. ומה שהקשה רו"מ על הרא"ש למה הוי חשוד לאו"ד הרי חשוד על איסור קל אינו חשוד על החמור הנה גם אני מכבר הרגשתי בזה אך נראה לומר כיון שיש בשחיטות כמה חומרות דהוי רק מדרבנן וחומרות הפוסקים והשוחטים הלומדים זה יודעים שהם חומרות וא"כ אם חשוד על איסור כזה מיקל ראשו אף בשאר חומרות שישנן בשחיטה לכך אסור לשחוט. וגם מה שכתב רו"מ שבשמ"ח משמע שהשוחט כשר לא ידעתי מה היה לו שהרי כתב שם בשמ"ח שאם שחט השוחט הזה במקום אחר שלא הי' תקנה זו כשירה בדיעבד משמע דלכתחלה אסור לו לשחוט אף במקום אחר שאין שם תקנה זו. והנה בענינים הללו הארכתי בעז"ה בחבורי מה"ק מכבר ואין פנאי להעתיקם עכ"פ לדינא הנני מסכים הולך שאם השוחט הזה חכם ומומחה כמ"ש רו"מ ראוי להחזיקו רק מ"מ ראוי להוכיחו על ככה ולקבל עליו איזה דברי חברות עבור מה שעשה כך בתחלה ועבר על התקנה ודי בזה דברי או"נ וידידו: תשובה ח לק"ק זאלישטשיק הנה על דבר אשר שאלו בשו"ב שנתנו ת"כ שלא ישחטו בלתי אם יהי' מראה אחד לחבירו סכינו וגם כתבו וחתמו בכתב ע"ז וכתבו שאם יעברו על זה קבלו עליהם להיות נדחין משו"ב דשם ואף להיות באיסור גמור לאכול משחיטת בהמה זו ויהיה בהמה זו טריפה ככל הטריפות שבתורה וכו' והנה כעת יש זמן רב שעברו על זה וכעת הרגישו בזה אנשי הקהילה ונפשם בשאלתם מה משפט השו"ב הנ"ל והשו"ב הם משיבין כי לא היה מרצונם ליתן הכתב רק מהפצרת אנשי העיר וכן נרמז בגוף הכתב, וגם ששכחו ולא ידעו אם נתנו כלל ת"כ וגם כ"א אומר שהעיכוב היה מן השני וכיון שעברו איזה פעמים נעשה להם כהיתר ע"כ תוכן תשובתם. תשובה הנה בדברים כאלו הארכתי בתשובתי מכבר בכמה עניני' שנזדמנו כאלו לזה אין דעתי ניחא להאריך בזה ואבאר בקצרה. הנה מצד מ"ש שבהמה זו אסורה אין בזה חשש כלל ולא מטעם שנזכר במכתבם מכח דהוי כמתפיס בדבר איסור במ"ש דהוי כטריפות דמצד זה הוי עכ"פ צריך שאלה מדרבנן אך הטעם הארכתי בתשובתי מכבר דאף אם לא היו כותבין כטריפות רק סתם אסורה נמי אין כח בידם לאסור מכח דהוי כפירות חבירו על חבירו כיון דאין הבהמה שלהם אין בידם לאסור של חבירו על אחרים לכך אף מדרבנן לא בעי שאלה. ובנ"ד נוסף לזה שלא כתבו שהם אוסרים בהמה זו רק כתבו להיות באיסור בהמה זו, דזה משמע דהם אין אוסרים אותה רק שתהי' אסורה ממילא ואין זה לשון נדר ושבועה, וכן כתבו עוד ויהי' בהמה זו כטריפה דמשמע הכל ממילא ואין בזה לשון נדר ואיסור, ולפ"ז הנה כל הבית מיחוש בזה הוא מכח הת"כ שנתנו ויש לנו לחוש לדעת הרמב"ם דס"ל מומר לשאר עבירות בעי בדיקת הסכין הנה גם מכח זה נראה דאין בזה בית מיחוש כיון דדעת הרמב"ם דוקא למומר לכך, והנה שיעור מומר נראה דהוי ג' פעמים כיון דהב"י והש"ך נקטו בלשונם שיהי' מועד לכך ומועד לא נקרא רק בשלשה פעמים ואף דהסיום לשונו של הב"י הוי רק פ"א אין לדייק בזה דהא בב' פעמים הוי מומר רק כוונתו לרבותא דלענין לפסול לעדות אפילו בפ"א הוי פסול לעדות וכן יהי' כוונת הש"ך אבל לעולם מומר להצריך בדיקת הסכין הוי רק בג' פעמים כלשון מועד וכן מצאתי אח"כ בפמ"ג שכתב כן ולפ"ז הנה הן אמת דקי"ל דהעובר על השבועה אינו נאמן לומר שוגג היתי להכשיר עצמו אך נראה דהיינו דווקא להכשיר עצמו לעדות דבזה כיון דבפ"א נעשה פסול ולכך בפ"א דרך כל איש להיות רמיא אנפשי' באיסורא מה שנאסר עליו ומזהר זהיר בי' וכדאמרינן בש"ס דבאיסורא מזדהר אינש לכך אינו נאמן לומר ששכח אבל לענין לעשותו מומר דבעינן ג"פ הנה כיון דעבר עליו שני פעמים אחז"ל כיון דעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ושוב לא רמיא אנפשי' בפעם שלישי יכול לטעון שכחתי ולא נעשה מועד לכך בג' פעמים עד שיהיה ידוע דידע שזה איסור ועשהו אבל בלא"ה יכול לטעון ששכח פעם ג' ועיין כיוצא בזה בתשובת חוט השני שדייק בעבר עבירה אחת כמה פעמים שדי לעשות תשובת המשקל ב' פעמים ואח"כ לא בעי תשובה כיון דנעשה לו כהיתר מכ"ש בזה דיכול לטעון שכחתי על פעם הג' ולא נעשה מועד לכך. ועוד נראה כיון דדעת כמ"פ דהחשוד על שבועה דלהבא אינו חשוד אלשעבר נהי דיש חלוקים בזה ועיין בש"ך בנקה"כ מ"ש ליישב קושיות הט"ז דבמומר אפילו נשבע לא מהני כיון דמושבע ועומד בהר סיני ייע"ש ובתב"ש, ולכך בנידון דידן לא הוי לאו"ד וגם שאר הפוסקים ס"ל דמומר לשאר עבירות לא בעי בדיקת הסכין אף דהרמב"ם מצריך בדיקת הסכין היינו רק באם הוא מומר לעשות איסור ממש דבשעת מעשה עושה איסור תורה דעובר על שבועה כמה פעמים בשבועה דלשעבר אבל אם הוי מומר לעבור על שבועה דלהבא והמעשה גופה היתר הוא י"ל דמודה דמומר לעבור אשבועה דלהבא לא בעי בדיקת הסכין אף להרמב"ם ולמעט בפלוגתא עדיף: ועוד נראה דאף אם נאמר בזה דחיוב לבדוק להם סכין מ"מ הרי כיון דנשבעו כבר להראות סכין זה לזה ושבועתן כיון דהוי סתם הוי לעולם ולא בשביל שעברו נפטרו מזה א"כ עדיין בחיובם עומדין להראות סכינן זה לזה ודי בזה ודווקא בשל עצמו אינו נאמן כיון דעליו לתקנו מטרח לא טרח אך להעיד על סכין חבירו שהוא יפה נאמן, והרי קיי"ל דהחשוד על הדבר נאמן להעיד בשל אחרים ייע"ש לקמן סי' קי"ט ס"ז והן אמת דהש"ך כתב שם בס"ק י"ח דהיינו דוקא בחשוד אבל במומר אינו נאמן לעדות אף בשל אחרים אך דבריו צ"ע לפענ"ד דהנה כתב שם כמ"ש בסי' ב' ס"ק כ' והמעיין שם יראה שלא כתב מזה כלום רק התם מדבר מדין הרמב"ם דבמומר לד"א בעי בדיקת הסכין וא"כ הרי זה הוי רק לדעת הרמב"ם ואינו מוסכם ורוב הפוסקים פליגו עליו וגם להרמב"ם י"ל דדווקא בבדיקת הסכין מחמיר מכח דמטרח לא טרח אבל להעיד בשל אחרים לא שייך טרחא י"ל דמודה דנאמן ולקמן סי' קכ"ז שם כתב באמת כן דבמומר אינו נאמן בשל אחרים אך היינו דווקא במומר לאו"ד אבל במומר לד"א י"ל אף הרמב"ם דמחמיר ובעי בדיקת הסכין היינו מכח דמטרח לא טרח אבל להעיד בשל אחרים ודאי דמודה דנאמן אף במומר לד"א. ומה יומתק בזה ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דבמומר לשאר עבירות בעי בדיקת הסכין דקשה עליו למה נקט רבא מומר אוכל נבלות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו הו"ל למינקט אפילו מומר לד"א הוי כן והרא"ש הקשה כן ונדחק דלרבותא נקט דאפילו לאו"ד מהני בדיקת הסכין, ולפמ"ש א"ש דהנה יש לדייק בלשון הש"ס דקאמר מומר אוכל נבלות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ולמ"ל תיבת ישראל פשיטא דנכרי לא נסמוך עליו לבדיקת הסכין אך דקמ"ל דלא מהני אם מומר כמותו בודק לו הסכין דאף דחשוד לאו"ד נאמן בשל אחרים אבל מומר אינו נאמן לכך אמר רבא מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל שאינו מומר כמותו בודק סכין ונותן לו אבל מומר כמותו לא מהני בדיקתו ולכך נקט שפיר מומר אוכל נבילות דהוי מומר לאו"ד הא מומר בשאר עבירות אף דגם הוא בעי בדיקת הסכין מ"מ לא בעינן בדיקת ישראל רק מומר כמותו יכול לבדוק דמומר לד"א כשר להעיד בשל אחרים ודווקא מטרח לא טרח וז"ב ודו"ק היטב. ולכך ה"נ בזה נהי דניתן להם דין מומרים מ"מ הוו רק מומרין לשבועה ולא לנבילות או לשחוט בסכין פגום לכך מהני מה שכ"א יבדוק לחבירו סכינו, מיהו בזה נפלנו ברבוותא אם חיישינן לגומלין או לא דבשלמא בעלמא היכי דלא בעי בדיקת הסכין ואינו רק זהירות בעלמא לא שייך חשש גומלין אבל בזה אי נימא דבעי בדיקת הסכין מדינא א"כ יש לחוש לגומלין ואף דרבנן לא חיישי לגומלין מ"מ מוכח בפ"ב דכתובות דאם כלי אומנתו בידו חיישינן לגומלין וע"ש בפירש"י וה"נ להא דמיא והנה בזה יש לדון הרבה ועיין בזה בחיבורי ספר החיים סי' תרפ"ג מ"ש בשיטת הרמב"ם בזה, מיהו באמת אין בזה שייכא לכאן כיון דהבדיקה חומרא בעלמא דרוב הפוסקים חולקין על הרמב"ם ואף להרמב"ם י"ל דמיקל בכה"ג מטעמא דאמרינן וטעמא דמסתברא הוא לכך אף אם נחמיר לבדוק להם סכין מ"מ די שכ"א יבדוק לחבירו כפי אשר נתנו כפם תחלה. כן הי' נלפענ"ד לדינא אך כ"ז כתבנו לעיקרא דדינא כי לא רציתי להורות בקיצור פן יקבעו