טוב טעם ודעת כח

חב כיוצא בזה החק יעקב בסי' תמ"ח דלכך לא העתיק הרי"ף וסיעתו דין חמצן של עוברי עבירה דלדידן כולהו עוברי להכעיס נינהו כן ה"נ אף שמדין תורה מומר לשבועה כשר לשחוט בזמנינו אנו רואין מי שחשוד על השבועה כבר הוא רשע גמור ופוקר בכמה ענינים ואדרבה חזינן שכמה קלים עונש שבועה חמור להם ומכ"ש מי שפוקר בשבועה שחשוד לכמה ענינים לכך ודאי בזמן הזה ראוי להחמיר. ולא שמענו לקבל שו"ב בעיר הנשבע לשקר ואדרבה מדקדקין ביותר להיות השוחט מן המהדרין מן המהדרין במצות ושכיחי בזמנינו שו"ב יראי שמים מאד לכך ודאי אין לקבלו לשוחט, רק אם נראה להב"ד דשם דטפלי תלו בי' והוא צורך שעה גם ניכר ממדותיו שהוא ירא שמים ואולי משגה הי' לו לכך אם הראוי לפי דעת הב"ד להכשירו ושיקבל עליו דברי חברות הרשות בידם לעשות כפי דעתם והנלפע"ד כתבתי: תשובה ז נשאלתי מק"ק באהסלוב מהרב דשם ז"ל וזה תורף השאלה אות באות בעירנו היו תמיד שלשה שוחטים ואח"ז כשנעדר אחד מהם רצו צד אחד מהעיר לקבל עליהם אחד מבני העיר הזאת שיש לו קבלה מהרבה שוחטים וגם כבר שחט באיזה מקומות ורצו שיהי' הוא שוחט במתא במקום הראשון אשר נעדר, והצד שכנגדו לא רצו לקבלו והיתה מחלוקת גדולה וכ"פ התחילו הצד שלו לשלוח לו עופות לשחוט בפרהסיא והי' מריבה גדולה, ואח"ז נמשכו הצדדים לדין בד"ת לפני דייני אותה העיר ובין כך לא ישחוט ונפלה מחלוקת גם בין הדיינים ונמשך הדבר וכ"פ אמרו לו הצד שלו שרשאי לשחוט לכל מי שיבא אצלו לשחוט רק מחמת שכל התחלות קשות ובפרט במקום מחלוקת וגם מחמת שיראים לשחוט אצלו שלא במקום הקבוע להפאחטי' ע"כ לא שלחו אליו לשחוט. אח"ז נודע ששחט לכמה אנשים ששלחו אליו לשחוט בסתר מחמת הפאחט"י ובעיר הזאת יש תקנה שמכריזין בכל פעם בלא ח' שכל הבשר חוץ משוחטים דמתא הוא אסור ועכשיו נתחזק הצד של השוחט וקבעו לו מקום להפאחט"י שישחוט שם לבני אותו הצד ויהיה שוחט דמתא. ועכשיו קראו תגר הצד השני איך שאסור לאכול משחיטתו מחמת שבזה נעשה חשוד להאכיל דברים האסורים והוא מתנצל א"ע שלא נתכוין ח"ו לדבר איסור שהיה סבור כיון שהצד שלו הרשוהו לשחוט והם כמו מחצה העיר ואפשר רוב העיר ורוצים אותו לשוחט דמתא מותר לשחוט ולאו דינא גמיר. וגם הצד שלו אומרים כיון שבכל פעם מחדשין הכרזה שיכריזו לאסור שחיטת אחרים חוץ משוחטים דמתא בכדי שלא לקלקל הפאחט"י לא היה כוונתם כלל לאסור שחיטתו עוד ואף שלא שלחו אליו תיכף לשחוט הוא מחמת קדירה דבי שותפי. ובפרט שקשה לקבוע מקום אחר לפאחט"י וסופו מוכיח על תחלתו שהעמידו אותו עכשיו בפרהסיא לשחוט ע"כ ת"ד השואל. והנה זה אשר השבתי היות כי אני מוטרד בכמה ענינים אחרים אין לי פנאי להשיבו בארוכה אך מפני כבודו פניתי מעט והנני משיבו בקצרה. תשובה נראה ברור דאין על השוחט הזה שום שמץ פסול כלל דע"כ לא כתב הרא"ש והש"ע דאם פסלו הקהל שחיטת הכל ושחט אחר שחיטתו אסורה דהוי כחשוד לאו"ד רק בנידון ששחט השוחט לעצמו ומכר לאחרים או ששחט לאחר והאחר מכר לאחרים ובין כך ובין כך הם לא ידעו שהוי שחיטת עצמו וסברו שזה הוי שוחט דמתא לכך הוי חשוד לאו"ד שביקש להאכילם נבילות והם לא ידעו מאיסורם אבל אם הם ידעו שזה הי' שחיטתו וקנה ממנו מה איסור עשה השוחט ששחט אם לא ניחא להו לא ליכלו, ואף אם הי' נבילה ממש אם הי' השוחט מוכר נבילות למי שמכיר בו שהוא נבילה אפשר דלא היה לו דין חשוד לאו"ד כיון דמכיר השני בזה בפרט היכי דאפשר ליטלו במקום אחר דלא שייך בזה לפני עור ואין בזה רק איסורא דרבנן דמסייע ידי עוברי עבירה דאינו נפסל בזה לשחיטה. ואף גם אם נימא דנעשה בזה פסול מ"מ בזה שאינו נבילה ממש רק הקהל שתקנו כן וכבר כתב הנ"ב בתשובה שעל הראשונים דברי הרא"ש אנו מצטערים וכו' לכך די לומר רק באם האכיל אותם והם לא ידעו מזה והאכילם בשוגג נבילות בזה נחשב חשוד לאו"ד אך אם ידעו מזה והסכימו בכך אין לו דין חשוד לאו"ד. ובהכי א"ש לשון תשובת הרא"ש שתחלה כתב דהוי חשוד לאו"ד ואח"כ סיים מכח קנס ועמדו בזה התב"ש והנ"ב ולפי מה שכתבתי א"ש דתחלה מיירי היכי דהם לא ידעו שזה איסור להאכיל אותם לכך הוי חשוד לאו"ד ואח"כ כתב דאפילו ידעו מזה דלא הוי חשוד לאו"ד מ"מ ראוי לקונסו, א"כ בנ"ד היכי שהוא לא שחט רק למי ששלחו אליו לשחוט והם ידעו מזה ומי הכריחם לכך אין לו דין חשוד לאו"ד. ועוד לפי מה שמשמע מדברי רו"מ שאותן שרוצין השוחט הזה המה ג"כ כמחצה העיר וחשובין א"כ ממ"נפ ממה שהם עצמם הסכימו על הכרוז דשחיטה חוץ אסור פשיטא דנאמנים לפרש דכוונתם לא הוי על השוחט הזה דהרי עיקר איסור זה הוי מצד קבלתם שהם קבלו עליהם להיות הבשר נבילה ולא עדיף זה מנדר ממש וקיי"ל סתם נדרים להחמיר ופירושיהן להקל ונאמנים לפרש דלא כוונו על השוחט הזה, ובפרט בנידון זה דממ"נ מצד לשונם שאסרו שחיטה חוץ ודאי אין שוחט זה בכלל שהרי זה שוחט בתוך העיר ולא בחוץ, רק די"ל דקיי"ל בנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכוונה כמ"ש בסי' ר"ח א"כ לפי הכוונה וודאי דנאמנים לפרש דע"ז כוונו וע"ז לא כוונו וממנ"פ מצד הלשון ליכא איסור ומצד הכוונה ליכא איסור ובכה"ג ודאי דנאמנים לפרש כוונתם א"כ מצידם ליכא איסור. ואם מצד החולקים על השוחט אף שהם כוונו גם עליו אין להם כח לאסור הבשר על אחרים כיון שאינם רוב בנין ורוב מנין. ועוד הי' נ"ל דהרא"ש לא מיירי, רק בענין שכתב בהמעשה שהי' ובשעתו שגזרו שלא ישחוט רק שוחט הקהל והוא עבר ועשה ובזה נהי דבשביל זה לבדו אם לא גזרו לאסור הבשר מותר השוחט לשחוט להבא מ"מ אם גזרו שאם ישחוט שהבשר אסור נחשב חשוד לאו"ד, דהיינו מטעם שבחיבורי מה"ק הקשיתי בסי' זה על התב"ש מ"ט אם לא גזרו בפירוש לאסור הבשר שאין לו דין חשוד לאו"ד הרי אם נלך בתר דין נדר ממש אין כח לנודר להתפיס בדבר איסור וע"כ מה שחל אסורם הוי רק מטעם דהצבור יש להם כח לגזור להיות פתם פת כותי ויינם יי"נ כמ"ש הרשב"א בתשובה ורמ"א בסי' ר"ח וא"כ מה לי אם גוזרין שהבשר הוי נבילה אף שאינה נבילה ומה לי אם גוזרין על האדם שיהי' חשוד על השחיטה אף שאינו חשוד יש להם כח לעשותו חשוד, וכעת נראה להוסיף תבלין בדבר שמה שיכולין לגזור להיות פתם פת כותי מבואר בב"י סי' ר"ח בשם הרשב"א מקרא דיחרם כל רכושו ועיי"ש וא"כ הרי שם סיים והוא יבדל מקהל הגולה א"כ מוכח דגם על האדם יכולין לגזור להבדילו מכלל ישראל כמו על הממון ולמה על הבשר יש להם כח לגזור שיהי' נבילה ועל האדם אין להם כח לגזור להיות פסול לשחיטה. אך עיקר הטעם הוי ודאי דאם לא גזרו בפירוש שיהי' לו דין חשוד ופסול רק שגזרו סתם שלא ישחוט לכתחלה אין ראי' שכוונתם הי' להיות לו דין פסול וחשוד די"ל דהם עצמם לא כוונו לכך וכוונתם הי' רק שלא יעשה כך לכתחלה אבל לא להיות לו דין פסול וחשוד ולכך אם עבר ושחט כשירה אך אם גזרו שאם ישחוט יאסור הבשר א"כ חזינן שהחזיקוהו לחשוד ולפסול שהרי אסרו הבשר של שחיטתו אף בדיעבד וא"כ כיון דהמה עשאוהו לחשוד לאו"ד לכך יש לו דין חשוד לאו"ד. ובזה א"ש לשון הש"ך שכתב דשם משמע דאפילו בלא חרם כיון שהקהל פסלו שחיטת הכל ותמהו עליו שבהרא"ש מיירי רק אם גזרו שהבשר אסור וכו' ולפי הנ"ל א"ש דמה שהוצרך הרא"ש לטעם שאסרו הבשר היינו אם גזרו רק בלשון לא ישחוט אחר ולא נתנו על האחרים שם חשוד ופסול בזה בעינן דווקא דאסרו הבשר אבל הש"ך דייק בלשונו כיון שפסלו שחיטת הכל כגון שגזרו בלשונם שהכל הם פסולין אצל השחיטה כיון שהזכירו לשון פסול מהני אף שלא אסרו הבשר דחד טעמא הוא עם אסרו הבשר דהכל הוי רק בכח שהצבור עשאוהו לחשוד לאו"ד ויש לו דין חשוד ממש והיוצא מכ"ז דהיינו דווקא אם גזרו שלא ישחוט וגם אסרו הבשר אבל אם אסרו רק הבשר ולא גזרו עליו שהוא לא ישחוט א"כ כיון דלא הוי הגזרה על השוחט לא נעשה הוא חשוד לאו"ד ובשביל שהאכיל להם הבשר לא נעשה חשוד לשחיטה ודוקא אם גזרו גם עליו שלא ישחוט בזה אם עבר ושחט הוי כנפסל בעניני שחיטה ויש לו דין חשוד לאו"ד אבל אם לא גזרו בלשון שלא ישחוט רק על הבשר א"כ השחיטה בהיתר שחט בזה אף שהאכיל להם הבשר שאסרו על עצמם לא נחשב זה פסול לשחיטה ולא נחשב חשוד לאו"ד ובעבור מה שהאכיל להם הבשר זה אין כדאי לעשותו כדין מומר אוכל נבילות בזה. ועוד י"ל דהרי בלא זה דברו האחרונים דאם גזרו חרם שלא ישחוט אחר די"ל דהוי בכלל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והן אמת דבחיבורי מכבר הארכנו בזה דלא שייך בזה אי עביד לא מהני באיסור שבועה מ"מ היינו דוקא מן הסתם אבל פשיטא דיש כח להצבור לגזור בזה להיות עביד לא מהני כמו דיכולין לעשות פתו פת כותי וכו' כן. נמי יכולין לגזור שלא ישחוט ואם ישחוט יהי' נבילה ממש ויהי' עביד לא מהני ובזה אחר תקנתם באמת הוי נבילה ממש והוי כלא נשחט באמת והאכילם נבילה ממש וכיון דחשוד אלפני עור והם לא ידעו ויש לחוש שיעשה עוד איזה פסול בשחיטה ולא יודיעם אבל אם לא גזרו על מעשה שחיטה רק על הבשר א"כ הרי גוף השחיטה בהיתר שחט רק שאח"כ גזרו להיות כנבילה בזה לא